וינה, מסע. פרגמנטים

וינה. מסע

1.

שבת בצהרים לאחר ערב שבת עם הבנות ומשפחותיהן, אחותי ובעלה, לאחר המפגש עם הנכדים אלה שרצים ואלה שזוחלים, באחת עשרה בדיוק ירדתי למונית ואן גבוהה מספיק שלקחה אותי לשדה התעופה, שם פגשתי את י. ויחד הלכנו לנקודת המפגש של הנכים. פגשתי מילה מכובסת על השלט. במקום "נכים" המילה "נעזרים". המילה נעזרים מרחיבה את הנכות למחוזות נוספים. האם הביטוח הלאומי יאמץ אותה?

משם יקחו אותי בכיסא גלגלים במסלול מהיר לעבר השער לטיסה. ובשבילי, למושג כיסא גלגלים יש זיכרון צורב מהימים בהם יוסי בעלי, היה חולה ויצאנו לטיול בת מצוה של איילת לאיטליה. היתי ממונה על הלוגיסטיקה. דאגתי לבלוני חמצן שיהיו נוחים לנסיעה, לבדיקת נגישות של כל אחד מהאתרים ולכסא גלגלים מתקפל. כאשר הגענו לפירנצה ונכנסנו לגלריה אופיצי, עמדתי בתור לרכישת כרטיסים ולרגע שיחררתי את הידים מכיסא הגלגלים, הנחתי את הכיסא ואת היושב בתוכו, בצד כדי שוכל לעמוד בתור ולשלם, מיד קיבלתי תגובה זועמת וחריפה. "למה את מניחה אותי בצד כאילו אני חפץ" או "את יודעת מה זה לראות את העולם מגובה התחת של אחרים?" , הכעס הזה ליווה אותנו במהלך כל הביקור בפירנצה ומפלס התסכול לא ירד עכשיו תורי, עכשיו אני פאסיבית בתנועה ואני רואה את העולם מגובה התחת של ההולכים סביבי.

קיץ, ימי יוני, בימים אלה היתי אמורה להשתתף בבלגרד בכנס יקר לי מאד ולהרצות על אחד הסיפורים של דוד אלבכרי ועל מקומה של זמון, רובע של בלגרד מרוחק מעט מהעיר, שם גדל דוד, שם גם גידל את משפחתו עסק ב"בית".

לאחר מלחמת האזרחים בראשית שנות התשעים שלדוד היה בה חלק חשוב מאד, שכן באותם ימים כיהן כנשיא הפדרציות היהודיות של יוגוסלביה. והיה אחראי לקליטתם של מאות יהודים מעיירות השדה בבתי יהודים ולמשלוח בני נוער מסרייבו וערים אחרות לארץ ישראל. אחר כך, הוא נסע עם בני משפחתו לקלגרי שבקנדה, למשך עשרים שנים ישב בגלות שם הוא כתב את יצירתו החשובה ביותר. דווקא בקלגרי הרחוקה והקרה כתב את "פתיון" יצירה גדולה החוקרת את אימו ואת יחסי הבן והאם. את "צינק" ואת "גץ ומאייר"  דרך הכתיבה בסרבית קרואטית הוא מגיע לזיכרון שלפני הזיכרון. למרות שאין לו באופן אישי זיכרונות מהשואה בסרביה, הוא יורש אותם מאביו ואימו ובני משפחתו עליהם הוא כותב בסרבו קרואטית בקלגרי.

למה נזכרתי בדוד אלבחרי ? האם זה סוג של סמטה בזיכרון או בריחה מפני הווה בשדה התעופה בגייט סי3 , הטיסה נדחתה .הגענו לשער באמצעות כיסא גלגלים ואיש יקר שהסיע אותי את כל הדרך והניח אותי ליד השער בהנחה שהגעתי למקום הנכון. השעון בשער המשיך לספור את הדקות והשעות, שעת הטיסה עברה מזמן ואיש לא הופיע לה ולאחר הדחייה שוב נדחתה אך ללא הסברים. בדסק, שער הופיע אף אחד להסביר. הנוסעים החלו לאבד סבלנות וכאשר שאלנו שוב , התשובות שהתקבלו: ככה בכל העולם, אין כוח אדם ושורת המחץ הייתה: אין דלק במטוס. לרגע חשבתי  שזו שורה שהוצאה ממערכון ישן של אפרים קישון או הברקה של "זהו זה". כלומר אם אבסורד, אז עד הסוף.

לפני הטיסה המשוערת לקחתי משכך כאבים חזק כדי שאוכל לטוס ישנונה. כזכור, הישיבה בכיסאות נמוכים או בעיצוב מתוחכם מאד לא נוחה לי. במילים אחרות: מכאיבה לי. הגוף שלי החל את מריבתו עם המציאות. הוא ביקש לנוח ושיניחו לו, אך המאמץ להשאר ערה ושפויה היה גדול מנשוא וזה היה עטוף בצלופן אי הודאות. אני מניחה שחברות התעופה לא לוקחות זאת בחשבון. נוסעת מוזרה הנוסעת לטיפול רפואי וסובלת מכאבים , כי הרי שדות תעופה וטיסות שייכים לעולם של האנשים החופשיים, המצליחים והמבלים. איש לא לוקח בחשבון, את אלה שהמציאות מוציאה אותם משמחת התעופה והחיים.

זאת הייתה טיסה שמגלמת את הפער בין הדימויים שלנו על החיים לבין המציאות. רוב הטיסה הייתי עסוקה ברחמים עצמיים ובכי. לא קראתי ולא כתבתי אלא בדקתי מה ואיך רואים מגובה התחת של אחרים.

לאחר שבוינה חיכה לי שוב כיסא גלגלים שהריץ אותנו בשדה כמעט ריק. היום נגמר. הייתי מותשת ופאסיבית, הבחנתי שבשדה התעופה בארץ , עובדי הניקיון ואלה המסייעים לנושאים הם עובדים זרים, בעיקר הודים. בוינה, האיש העדין שהושיב אותי בכיסא ונייד אותי היה מאסיה, נהג המונית היה מאוקראינה. הלבוש הארי המדומה של אירופה, הולך ומשנה צורה. הגענו למלון, הנמצא בדרום וינה, מרוחק מהעיר. בנסיון להתחבר שוב לשינה וללילה. השינה, גם היא מושג שצריך להפוך בו היא אינה עוד זמן למנוחה וחלומות. השינה עבורי היא מפלט מפני גובה התחת של החיים.

—————————————————————

וינה. מסע

 

2.

הבוקר , הוא הבוקר הראשון לפני תהליך הבדיקות לפי ההתכתבויות מחכים לי ב MedAustron  לבדיקות מקיפות לדעת את מצבי המדוייק והאם אני ברת טיפול. בכל התהליך הזה, כולם מבינים שאנו מדברים לפחות בשתי שפות שונות. השפה של ה"פרוטוקול" המציינת את התזרים של האירועים והתרופות ושפה אחרת העוסקת במילים מתחום המאבק, המלחמה, העידוד לקרב והתקווה לנצחון ואין קשר בין שתי השפות . לכן, נכנסים מושגים כמו: אתה גיבור/גיבורה, או "כל הכבוד" עברת את השלב הזה וכו. איני יכולה לשאת את השפה הריקה הזאת ואיני יכולה לשאת את הקלישאות המסכמת חיי אדם במשפטים בנוסח: "הלך לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה"  "נגאל מסבלו" וכו. אדם הוא אדם לפני המחלה ואחריה.

אתמול, היה יום ביניים. יום א' בו שום דבר אינו קורה במונחים מקומיים. זה יום שספג את הלחצים והכאבים של יום הנסיעה והכרות עם המקום והכרות איתו. ירדנו לארוחת בוקר במלון, ארוחה עשירה וסביבנו רבים שבאים לחגוג באופן משפחתי ילדים קטנים מתרוצצים והמולה של חיים. אני מתבוננת ובעיקר, עיני נעוצות ברגלי נשים. נשים צעירות עם רגלים בהירות וארוכות כמו נהרות, רגלי נשים בוגרות ובשלות וסימני הזמן עליהן ונשים מבוגרות המקפידות על סנדלים אורתופדיים נוחות ואלגנטיות. כולם הולכים, לכולם התנועה בשרירים. לעת עתה אבדה לי התנועה. י. אומר שהכל יפתר ואחרי הטיפול, הרגל תחזור להיות. בינתיים העולם שבעבר נחלק עבורי ל"טובים" ו"רעים" . כך נהגה אימי להגדיר אנשים, היום הוא נחלק לבריאים ההולכים, החופשיים לבחור איך לחיות איך לדבר ואינם בהכרח רואים את הקץ בכל תנועה ובכל נסיעה ומסע. לאחר הארוחה רצינו לטייל ולראות את הסביבה, אך המושג "טיול" אינו עוד כפי שהיה . אנשים מטיילים בפארק בזוגות ועם כלבים והפעולה הפשוטה הזאת אינה עומדת לרשותי.

לקחנו מונית להכרות עם הסביבה הקרובה ויצאנו אל ההר הגבוה שבחורף הוא אתר סקי והיום הוא ירוק ונועד לגלישה. כפרים מקומיים. הנהג שלנו תורכי במקור ודובר גרמנית שוטפת. אנגלית אינו יודע אבל הוא נחמד. שתינו בירה וקפה ופאי תפוחים על מרפסת בית קפה מקומי, שנשים שעדיין מגלגלות שיער בהיר ברולים ומקפידות על הופעה של יום א', הן ובעליהן ושכניהם מתכנסים לארוחת בוקר צהרים, שניצל וינאי סלט תפוחי אדמה , חתיכות בייקון , זה טעם המקום. אין תיירים ואני נהניתי מהמפגש הבלתי אמצעי עד שחזרנו למלון ושם חזרתי לקשיים ולבכי.

השכמתי הבוקר כדי שאוכל לאזן את עצמי וגם לצאת מעצמי אל הכתיבה. לא ממש הצלחתי אבל אני מסיימת עכשיו בארוחת בוקר לפני בוא המונית לבית החולים. אתמול לקחתי הר ירוק בכיס.

—————————————————————

וינה 3

 

ב"שירי אורפיאה" מופיע שיר שנקרא "אישה נשברת".

 

וְהָאִשָּׁה נִשְׁבֶּרֶת. אֵיךְ אִשָּׁה נִשְׁבֶּרֶת?

מֵהַמֹּתֶן.

נִשְׁבֶּרֶת מֵהַמֹּתֶן וְגוּפָהּ הָעֶלְיוֹן נִמְשָׁךְ

מַטָּה בִּתְנוּעַת מֶטְרוֹנוֹם

פְּעָמִים רֹאשָׁהּ בָּאֲדָמָה נוֹגֵעַ וְנָסוֹג

וּפְעָמִים מִצְחָהּ נוֹגֵעַ בַּשָּׁמַיִם הַיּוֹרְדִים לְעֶבְרָהּ.

לִפְעָמִים נִשְׁבָּר מִצְחָהּ לָאֲדָמָה וְנִמְשָׁכִים שָׁדֶיהָ

שְׁנֵי שַׂקֵּי פִּשְׁתָּן בִּתְנוּעַת מְטֻטֶּלֶת

גִּבּוּן הֶחָלָב לִגְבִינָה.

 

אֵיךְ אִשָּׁה נִשְׁבֶּרֶת –

מֵהַמֹּתֶן

מֵהַמֹּתֶן נִשְׁבֶּרֶת וְגֵוָהּ נִמְשָׁךְ

אַחַר צַוָּארָהּ לְאָחוֹר

שְׂעָרָהּ חֲבָלִים חֲבָלִים נִשְׂרָךְ לָאֲדָמָה

וְהִיא נָעָה עַל צִירָהּ תְּנוּעָה מְשֻׁנָּה

שֶׁל כְּאֵב, כְּאִלּוּ אָבִיהָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם

הָיָה בּוֹעֲלָהּ

כָּךְ נִרְאֲתָה לִי עַשְׁתֹּרֶת

קְטֹרֶת וְצַלְמִית אִשָּׁה שְׁבוּרָה בְּחַלּוֹן רַאֲוָה.

 

אני זוכרת היטב את הרגע בו כתבתי את השיר הזה , את הכאב שחשתי ומה שהביא אותו למילים ולעולם. היום אני יכולה לאשר שהיום אני נשברת, כאישה, כצלמית אלוהים מהמותן. מותן, היא אחד הביטויים של הגוף עדות לנשיות ולתנועה וליופיה של התנועה.

אז זהו, איבדתי את המותן שאהבתי , את המותן השמאלית,  קונטור הגוף שלי השתנה. ראשי מתרומם מעל גוף שאינו בהכרח מוכר. אני מרגישה כמו בדיחה של אלוהים, כמי שתמיד מחפשת את השלמות האסתטית, קיבלתי תשובה באמצעות העיוות שנכפה עלי, אבל אני יכולה להעיד שהראש עדיין אותו ראש.

אתמול בבוקר יצאנו לכיוון MedAustron  על מנת לערוך הכנות לקראת הקרינות של קרבון יון. קרינה מדוייקת למרכזו של הגידול שהשתלט עלי. לגידול יש ביוגרפיה, יש לו סיפור שגרר אותי אל תוכו, אבל השאלה האמיתית היא מה הלאה, איך נחלצים מהבור הזה.

—————————————————————

וינה. 4

 

גשם יורד בוינה, השמים אפורים והאויר רווי. הקיץ משנה כאן פניו. השכמתי כדי שאוכל לקרוא ולכתוב ואולי לנוע בהליכה בחדר המלון המרווח. התקשיתי למצוא כיסא נוח לישיבה. הכל בתנועות אלכסוניות. לאט אני מתרחקת מחוויית יום אתמול, המפגש אליו כיוונתי עצמי זה כמה שבועות עם פרופ' הוג וד"ר סלביה טובין, אלה שמבינים דרכה של קרן הקרבון יון אל הגוף. המקום מצוי בשולי העיר, מבנה חדש יחסית, הכל בצבעים שקטים ופנוי מעומס. צוות של אחיות וטכנאים עדינים ורגישים ומהר מאד הבנתי שדווקא ילדים רבים מטופלים כאן. מה שמחזיר אותי לפרופורציות. לרגע, אבל רק לרגע.

המעבר ממכונה למכונה מבדיקה לבדיקה, היה קשה לי מנשוא. בכל פעם עלי להתאמת עם המגבלות שלי , עם הקושי להרים רגל לגובה מדרגה, או להעלות למיטה. ללכת ללא מקלות או כיסא גלגלים. כל הבדיקות וההכנות הן כדי לדייק את הקרינה והטיפול. הדיוק שהוא כה חשוב גם מאד מאיים עלי. יש רגעים שאני עקודה בתוך מכונה ויש שגופי  מכוסה למסכה , חומר נוקשה אך גמיש . נוקשה כמעט כמו פלסטיק, אך כשמשרים אותו במים חמים הוא מתגמש ומקבל את צורת האיבר או הגוף (חומר מצוין לפיסול).  אז זהו שהפעם המסכה עוצבה לגוף. ומתחת לגוף כרית נוזלית שהתקרשה יש תבליט של הגוף

שישא את הגוף לקראת המכונה. וכך מרגע לרגע למדתי עוד ועוד על פרטי המסע שנכנסתי אליו בבלי דעת. אבל, הידיעה וההבנה של החכמה הטמונה במכשירים , לא שחררה אותי ממצוקת חוסר האונים, אובדן השליטה והכאבים וכך בין לבין מצאתי עצמי מתפרקת ומתפרצת בבכי. חשופה לחוסר האונים האנושי. ומצד שני, מודה לאנשים הטובים שפגשתי באמצע הדרך, למאור הפנים, להבנה של נקודת השבר והבושה על מצבי. האם כבר אמרתי שבושה אין לה משמעות מבחינה אוביקטיבית או חברתית. בושה היא ביטוי לכישלון אישי ביותר לשמור על צלם אלוהים ולהיות מה שאני. עכשיו, ברגעים אלה, איני מי  שאני. אני כלי שבור שאין לדעת אם יש לו תיקון.

—————————————————————

וינה, מסע

 

5.

"קרינה" היא מושג דו ערכי המלווה את חיי ואולי גם של רבים מבני דורי. ל Xray היו משמעויות של ריפוי. של צילום ריאות או במקרה אחר, קרינה למקום נגוע על מנת לרפאו כמו במקרה של החשש מפני מחלת ה"גזזת". "גזזת" מחלת עור לכאורה הפוגעת בקרקפת הילדים והחשש הגדול הוא מפני יכולת ההדבקה שלה. כך נגזר על ילידי שנות החמישים שעלו ממרוקו ומצפון אפריקה, לתלוש את שיער ראשם בשעווה ואחר כך להקרין על הקרקפת כדי שלא תתפשט או תדביק המחלה שאישש לא ראה אותה. איש לא אבחן אותה , אבל זו היתה עוד אחת מהדרכים בהן השלטון שלט והשפיל בעליות היהודים מהמזרח הבלתי מוכר. אבל בתוך כל התופעות הגדולות יש אנשים, לפעמים גם ילדים. יוסי היה אחד הילדים שנתלש שערם וראשם הוקרן. הוא לא שכח אף יום מימי חייו, את רגעי התלישה והקרינה. הוא לא שכח את האחות עם הסינר הלבן. לכולם היו כוונות טובות אך התוצאות היו הרות גורל. הוא ועוד אנשים כמוהו, הקריחו צעירים מאד, בעיקר נורא היה הדבר עבוד הילדות שהיו לנשים צעירות ללא תפארת ראשן. קרחת .

הקרינה היו לה כוונות טובות ומשמעויות קטלניות. כי מלבד הצד האסתטי, הנורא, לקרינה יש השפעות לטווחים ארוכים. וכך גם יוסי, בעלי ואבי בנותי התעורר לכאבים ולמחלה אי שם ב1995 ולאחר מאבק חסר סיכוי בנובמבר 1998 הרפה  והלך לעולמו. כפל הפנים של הקרינה וכוחה הלא משוער מלווים את חיי. אז לראשונה שמעתי את המשפט שאין לדעת מתי תופענה תוצאות הקרינה.

וְכִמְעַט אַחֲרוֹן, הוּא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁלִּי אִישִׁי מִקְדָּשִׁי וּבַעֲלִי,

שֶׁלּוּ נִשְׁאַר בְּמָרָאקֶשׁ הָיָה חַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, עָלָה עִם אִמּוֹ סָעָדָה

וְאָבִיו רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁחָלַם אֶת חֲלוֹם חָזָ"ל זִהָה אֶת הַקִּיקָיוֹן שֶׁל יוֹנָה

וְגִדֵּל שִׁבְעָה מִינִים בֶּחָצֵר וְגַם שְׂדֵה תַּפּוּחַ אֲדָמָה וּפַרְדֵּס קְלֶמֶנְטִינָה וְאֶתְרוֹג.

יֶלֶד בֶּן חָמֵשׁ הֻנַּח עַל מִזְבֵּחַ עוֹלָה, נִתְלְשׁוּ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ אַחַת אַחַת

וְהֻקְרַן רֹאשׁוֹ הָאֶחָד נֶגֶד מַחֲלָה שֶׁאִישׁ לֹא יָדַע וְלֹא רָאָה,

וּמֵאָז קִנֵּן לוֹ הַמָּוֶת בָּעֲצָמוֹת.

וּבְתִשְׁעָה עָשָׂר בְּסֶפְּטֶמְבֶּר כְּשֶׁהַיְלָדוֹת שִׂחֲקוּ בֶּחָצֵר,

וּבְדִיּוּק הִתְחַלְנוּ לְדַבֵּר עַל מַה שֶּׁיִּהְיֶה, הִבְשִׁיל הַמָּוֶת הַמִּתְחַבֵּא

וְהוֹפִיעַ בִּמְלוֹאוֹ וְאָמַר: "אֲנִי פֹּה".

וּמֵעוֹלָם, אִישׁ לֹא נָתַן אֶת הַדִּין עַל הַהַחְלָטָה לִשְׁלֹחַ קַרְנַיִם

רָעוֹת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַקָּטָן, שֶׁצִּיֵּת לִקְרִיאַת הָאָחוֹת בַּסִּנָּר הַלָּבָן,

בְּיָדַיִם קָרוֹת תָּלְשָׁה שַׂעֲרָה אַחַר שַׂעֲרָה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה מֵחַיָּיו

וְחַיַּי. עָנִי וְכוֹאֵב וּלְלֹא יְשׁוּעָה שֶׁתְּשַׂגְּבֵהוּ. אֲהָהּ.

( מתוך: וחצי תאוותי בידו" , הקיבוץ המאוחד, 2018)

 

ב2014, לאחר שהובחנתי עם מלנומה, שני מוקדים , האחד בריאות והאחר בעצם האיליום. לאחר ההתייעצות בין הרופאים הוחלט להקרין "ליתר בטחון" את הגרורה בעצם האיליום. איני יודעת מדוע הייתי פאסיבית והסכמתי לטיפול שאיש לא ראה בו הכרחי. וכאילו שלא ידעתי מה משמעות הדבר.

לפני יותר משנה התלוננתי שבאותו מקום מתפתח כאב. שיש משהו גרמי שמתפתח. כל עוד הכאב קיים אך התנועה לא פסקה, האמנתי שעצמי שאמצא בתוכי התנגדות ומכוח הרצון והתודעה אתגבר. אך לא כך היה. שלוש בדיקות סי טי ו MRI לא הבחינו ולא קראו נכון את הגידול ומשמעותו. שלוש פעמים פתולוגים מוסמכים קבעו "אין מחלה פעילה".

לאחר חודשים ארוכים, כשכבר מאוחר למדי, המחלה אובחנה ומה שנאמר בכל בדיקה פתולוגית, שראשיתו של הגידול במוטציה של קרינה. סביר היה להניח שמרגע זה אתרחק מכל קרינה חיובית או שלילית כל ימי, אבל הדברים קרו אחרת. לא הסכמתי לניתוח המסובך שהוצע לי על ידי האורתופדים. ובפגישה לדעה שניה בשיבא אצל ד"ר איתן בן עמי, הוא גילה שקיימת אפשרות נוספת של פגיעה ישירה בגידול על ידי קרינת קרבון יון. קרינה עוצמתית ומדויקת.

הוא סיפר שיש מרכזים מעטים שעוסקים בזה ואחד מהם באוסטריה קישר ביננו לבין המרכז. והשאר הסטוריה. בסוף השבוע הבא אני הולכת לעקדת הקרינה שלוש פעמים בכל פעם שעה מתוך תקוה שתפגע בגידול שצמח מקרינה. איני יודעת עמה נותר לי לחיות והאם מישהו בדק מתי תופענה תופעות הלואי של קרינת הקרבון. אבל הנני פושטת רגלי לבלתי נודע בחוסר אונים גדול. עוד רבות יש לדבר על נוכחות הקרינה בחיינו והתפשטות מחלת הסרטן כמחלה שכיחה, כאילו היא הכרח ואיך הקללה והברכה הריפוי והמוות מחוללים סביב לנו. האם יש אינטרס למישהו לתחזק את הקרינה באוויר ובמכשירים?

בכל אופן אני מעידה שאותה הקרנה ב2014, פגעה לי בשני עצבים שלאט הלכו ושיתקו את ההליכה, למרות כל ניסיונותיי לא להפסיק ללכת. כל העיוות והכאב שאני מצויה בו הוא תוצאה של סטיית אנוש שהחזיקה בקרן ופגעה במקום הלא נכון. מה אעשה בכל זזה?  מי לוקח אחריות על הפרטים הקטנים.

—————————————————————

וינה, מסע

6.

 

במסע הזה, אין תוכנית . כל תוכנית או מחשבה מתהפכת על עצמה.  אתמול, לא כתבתי גם לא נחתי האירועים גדולים מכוחי. טלפון מד"ר טובין שמסביר שעלי להגיע במהירות לבדיקת MRi . משהו לא תקין בבדיקות. אז עוצרים הכל והולכים.

מאותו רגע מתגלגלים למרפאה פרטית נוספת ושוב בדיקות שקורעות לי את הורידים השערות ותגליות על המתחולל בגוף. כל בדיקה מעלה צורך בבדיקה נוספת . ואני נעה בין בכי גלוי לסמוי, בין קבלת הדין לבין התכחשות. המסע הזה חשף אותי לדמויות שונות של רופאים צעירים וותיקים בינתים עברנו מדירה לדירה בתאבורשטראסה. ובמהלך התנועה תוך התקלות במשפחות ישראליות , אני מבינה, איך הסבל והיאוש מביאים לכאן חולים מתוך תקוה למזור שאין אותו עדיין בארץ. דווקא כאן.

בביקורי הקודמים, כשהלכתי על שתי רגלי באופן טבעי וסמכתי עליהן שאפשר להשען, ללכת, לשבת ולקום מתוך כסא, שהכל טבעי, הלכתי ברחובותיה ומדרכותיה, ישבתי בבתי הקפה, הלכתי לרובע היהודי וידעתי היכן בית חב"ד והיכן ליבו של הרובע היהודי. של הקהילה ושל ביתי הככסת. עכשיו הצטמצם עולמי לכמה מאות מטרים אותם אני הולכת לאט ובזהירות . מתוך הלאט הזה נתקלתי , כאילו מתוך הסח דעת ובטעות בלוחיות הנחושת, הנושאות עליהן את שמות היהודים שנאספו מבתיהם ברחוב זה בשנות הארבעים לבוכנוואלד, לטרבלינקה או לאושוויץ. התת מודע הקולקטיבי צועק מתוך האדמה. ואפילו אני, שאני כולי שקועה בסבל, איני יכולה לאטום אוזני. וכשאנחנו מתקרבים אל הדנובה, איני יכולה לשכוח את תפקידה החשוב בהפלגה והסעה של פליטים יהודים אל מותם במחנות. לפעמים לא היה גם צורך להפליג במסע, אלא לעצור בלב הנהר ולתת לנשים ילדים וזקנים לגווע ברעב ובצמא . אם יחליטו יום אחד על חפירה ארכאולוגית בדנובה, מי יודע אילו שלדים ימצאו שם. הדנובה הכחולה והיפה.

לא הבאתי את הדברים בבחינת עובדות היסטוריות. אותן ניתן למצאו במקומו אחרים בהקשת מקלדת . אלא אני מעידה על המשא המטריד הנמצא בעורף כל מסע של באירופה.

דבר חבוק בתוך דבר כמו בגדילי בצל  9בימים אלה, כשבאוקראינה מתנהלת מלחמה אכזרית וכשלושה מליון פליטים מחפשים מקומם ברחבי אירופה, התושיה היהודית העתיקה של עזרה הדדית נכנסה לפעולה וכך מסתבר שכל חדר או דירה ברובע היהודי הושכרו לפליטים ובבית חב"ד מידי יום מתקיימות ארוחות צהרים וערב עבור משפחות שלמות של פליטים. כאשר פגשתי אותם במסדרונות או במדרכות, לא ראיתי בהם פליטים, ראיתי אנשים מלאי חיים וסיפורים נפגשים , עוזרים אלה לאלה לשרוד ולמצוא מקומם ונזכרתי בכל אותם מקרים בהן קהילות מצאו עצמן מתארגנות לקלוט ולהאכיל ולעזור למי שהגיעו לפתחם. נזכרתי בדוד אלבכרי הסופר שמצא עצמו נשיא הקהילה היהודית בבלגרד בראשית שנות התשעים , כאשר פליטים מבוסניה וסרייבו ברחו לבלגרד והיה צורך לקלוט ולהאכיל ולפרנס. וכך קהילה קטנה מצאה עצמה נושאת על גבה וקולטת פליטי9ם שהם מספר כפול מגודל הקהילה.  עכשיו, אלה יהודי אוקראינה. החשיפה לקליטה המיוחדת והמסורתית הזאת, העלתה את ההשוואה והשאלה למדינת ישראל שהיא גוף מאורגן והרבה יותר עשיר ששמה קשיים בדרכם של הפליטים. האם תורת הקהילות נשכחה כשהקמנו מדינה. סתם שאלה פתוחה.

—————————————————————

וינה, מסע

7.

 

וינה 6, היה אך נעלם במרחבי הסייבר , או חוסר הריכוז שלי. איני חוזרת עליו או אליו. כדי לכתוב, עלי להשכים לישון ולקום בין ארבע לחמש לפעמים בין חמש לשש, להניע עצמי בתרגילי צ'י קונג עד כמה שאפשר. להזכיר לגוף תנועות ששכח במהלך הלילה ובכלל. ואז לחפש תנוחת נוחה לכתיבה ואם אפשר, לכתוב. זה לא יומן. אין לי מושג מה זה. אני מרגישה כמו מי ששולף רגעים ופותח אותם למשהו שיש בו השתקפות ומשמעות עבור עצמי. אני נעה בין הרצון לזכור לבין הצורך לשכוח אם חלילה אזכור כל מה שקורה אוכל למלא בדמעות את הכנרת.

מאמצע שבוע שעבר עברנו יעקב ואני לוינה, העיר . ובעזרת ארגון יהודי שכולו עזרה וחסד, מצאנו דירה , במלון שהוא בית דירות במרכז תאבורשטראסה , לאחר יממה עברנו לדירה צנועה יותר ממש מעל בית חב"ד ושם אנחנו עד החזרה למלון בוינה נוישטאדט. התנועה הזאת, המסלול הזה לא תוכנן, הכל התהווה על בסיס תוכנית מסגרת ראשונית שהיום נראית לי תמימה. לא באנו כתיירים ולכן התודעה שונה וסדר העדיפויות שונה . זה לא דומה לשום חוויה שהיתה לי בעבר ותחושה כבדה של הכרח וחוסר ודאות מקיף אותי ולפעמים משחרר מהחזה זעקה ותחושה עמוקה של כאוס. של רצון להעמיד את שופט כל הארץ לדין על הסבל שהשליך לעולם והוא חסר משמעות. ענת גוב הושיבה כבר את אלוהים לטיפול פסיכולוגי, אני לא היי5000תי מקלה איתו ומעמידה אותו לדין בני צלמו. שיחפש את הסנגור הטוב ביותר ויסביר את משמעות היסורים וסיבתם.

בעקבות התנועה הזאת במרחב נחשפתי לחכמה הקהילות העתיקה שמשהו ממנה הלך לאיבוד עם הקמת המדינה ומוסדות הרווחה. רבות מאד המשפחות הישראליות המגיעות לכאן לקבל מזור ומי שתומך ומוליך אותן בדרך הקשה הזאת, אלה ארגוני ההתנדבות היהודיים. איש לא שאל אותי מי אני, מהיכן אני, לאיזו עדה או מפלגה אני שייכת, לאט נקשרו הקשרים לקראת עזרה וחיפוש פתרונות לוגיסטיים. ואם אנחנו כבר בסביבה אז הציעו לנו להצטרף לארוחות צהרים וערב בחדר האוכל, ארוחות המיועדות לפליטים מהמלחמה באוקראינה. וכך מדי יום נוצרת נקודת מפגש אנושית של הקהילה המקומית עם הפליטים, עזרה הדדית במציאת דיור, לבוש, אוכל והתחלות. המקום תוסס עם צעירים בגילאים שונים, משפחות, ילדים, צעירים ובודדים. עם שלם. לא הצטרפנו לארוחות אלא בערב שבת, לאחר התפילה חדר האוכל היה מלא תוסס ושמח עם חבדניקים ותלמידי ישיבה ואורחים ישראלים, איש בדרכו. בית חם ותחושה שיש מקום לכולם. ישבתי היכן שישבתי ליד השולחן ומהר מאד נחשפתי לסיפורים של ישראלים שנפגשים סביב אותו שולחן. סטודנט האוניברסיטה העברית שהגיע לחילופי סטודנטים תחת הכותרת: לימודי אירופה, סטודנטית לתקשורת שיצאה לטיול באיסלנד וטיסתה נתקעה בוינה. ועוד.

/היהודים שחיו בבתים האלה ומשם גורשו אל מותם בתקופת השואה. לוחות הנחושת האלה רק מעלות את הזיכרון הקולקטיבי ואת הסיפור של המקום על ריח שיתוף הפעולה של האוסטרים. ובאופן פאראדוכסלי, הקהילה היהודית תוססת, ילדים עם פאות גולשים על קורקינטים, לעיתים גם בני נוער חסידיים ממהרים על אופנים וקורקינטים ממקום למקום, העברית יצאה מבתי המדרש ומהלכת ברחובות וינה.

—————————————————————

וינה, מסע

8.

 

מיום שישי אחרון ועד יום שישי הקרוב, שבוע שהוא מובלעת , שבוע מהמסובך והקשה בחיי. תנועות קיצוניות בין חרדה, בדיקות משתנות פעם לרעה ופעם לטובה. כל מיני אברי הגוף מוזכרים ושותפים נפגעים ונרתעים. ובתוך כל המחול הזה, אני נעה באיטיות ובכבדות וחולמת על ריצה או הליכה מהירה בחוף. אי אפשר לעבור את המסע הזה ללא עזרה, ללא תמיכה, ללא יד מושטת לקום מכיסא לא נוח, בלי יכולת עזרה בכניסה למונית או יציאה ממנה. ובכל זאת, עדיין אני על הרגליים. הולכת כמה צעדים ונחה.

אתמול בבוקר הוקדש לפגישה נוספת עם ד"ר וולפגאנג קינסטלר. הוא עבר ברצינות רבה על תוצאות הבדיקות וכרגיל חילק בין מה שטוב למה שפחות טוב במבט מחמיר. תנועות הנפש שלי לא תמיד עומדות בזה. הבוקר לווה בהתפרצויות בכי ותסכול על כתפיו של יעקב. הגוף נראה כמו קטלוג איברים וכל שיחה עם מישהו חיצוני שאינו חלק מחיי, נראה עמו התפזרות וביטול היש שהוא אני. הכל פרוץ. נתון למבטים חיצוניים ואיני , חיי מתפרקים לחלקים של גוף וזמן ויש צופים מהצד.

מה שבסופו של דבר הרגיע אותי, זו ההתרחקות מבית החולים והקליניקות למינהו . אחר צהרים יצאנו לטייל לאט לכיוון הנהר ומשם לרחובות פנימיים, בתי קפה שכונתיים,עצי דולב גדולים מנהלים שיחות עם בניני מגורים סימטריים, מאוזנים, אימהות ותינוקות, זקנים על ספסלים. התיישבנו בבית קפה קטן תחת העצים עם שם שמשך את תשומת ליבי "dt."Goldener Papagai  ובתחתית התפריט נכתב: Zlatni Papagaj שמשמעותו בסרבית ובגרמנית התוכי המוזהב. ובכן, לא התפלאתי שמכמה שולחנות שמעתי שיחות בסרבית. כל כך שמחתי. וכששאלתי את המלצרית, היא סיפרה, שאביו של מייסד המסעדה הקים את התוכי המוזהב בבלגרד ובנו הקים כמחווה "תוכי" בוינה.

איני יכולה לטייל הרבה, אין הליכה במוזיאונים או פארקים גדולים אבל, כמגרדים קצת את העטיפה נחשפים רחובות , מראות וסיפורים. בעודי יושבת וצופה לרחוב השמח, לתנועת החיים המקומית, לא יכולתי שלא הבחין בשלט על בניין ורדרד מולי, שלט של עריית וינה : כאן גר ארתור שנצלר. דיפדפתי בזיכרון ונזכרתי במחזאי והסופר היהודי אוסטרי, מראשוני מודרניסטים בספרות האוסטרית, הנה הוא חי כאן ברובע וינאי, עם נגיעות של יהודים. כשקמנו ללכת וחיפשנו דרך חדשה לחזור, עברנו על פני חזיתות בתים שבתוכם, כמו ברבות משכונות מרכז אירופה חצרות פנימיות רחבות. כמו סוד לכל בית.

ותוך כדי הצצה והתבוננות נתקלנו במרחק כמה עשרות מטרים מביתו ומשלט ביתו של ארתור שניצלר באבני נגף נוספות עם שמות משפחות של יהודים שגורשו מביתם לסופם במחנות. צריך ללכת ולקרוא, העיר היא ספר פתוח דף אחר דף.

חזרנו לאיטנו לדירה שהיא אולי לב הרובע, אל הקריאה, אל פרק במנאייכ. אל נסיון לשוות ליום ולשבוע תנועה לטובה. אבל אז בא הבכי. כל ערב הוא בא.

—————————————————————

וינה, מסע

9.

 

בתוך השבוע הזר והמוזר הזה, שכולו לכאורה לקראת מה שייחלתי לו, לימי הקרינה של קרבון יון. אני נזכרת ביוסי שאמר "חיי התעשרו במושגים חדשים". כך, עם כל תרופה, עם כל תנועה למדנו שם חדש , תרופה, טיפול "פרוטוכל". עכשיו זו אני שלומדת מושגים שלא רציתי לפגוש, אבל הנה אני פוגשת. האם וינה תהיה עבורי מה שפירנצה היתה עבורו? איני שוכחת את הטיולים האיטיים וכיסא הגלגלים ברחובות היפים הומי התיירים של פירנצה, את הלילה שעטף את הנהר הארנו ומולנו האורות המשתקפים של ה Ponte Vecchio, ניסיתי להכנס ממרפסת המלון פנימה לארוחת ערב עם הבנות, אבל הוא נשאר על הגשר פניו אל הלילה והנהר וזעק את זעקת הכעס והתסכול. את העמדה של איש גא, ישר, אב אוהב ומסור מול השרירותיות של הכל יכול. שרירותיות לא מובנת המאפסת את המאמץ האנושי לחיות. היתי שם ולא יכולתי לעזור, במובן מסויים הייתי הנציגה של השרירותיות, של מי שאינה יכולה לעשות דבר כדי לשנות. של מי שתישאר לחיות אחריו ובלעדיו.

עכשיו זו אני מול השרירותיות, מול הרחובות הזרים והיפים. רחובות שנועדו לתיירות, לחיים יפים, ייצוג של תרבות קלאסית, של תרבות מערבית על גדולתה וגסיסתה מול עינינו, אך כל רגע בהווה, מול היופי המשוחזר הוא דבקות בשכחת ריח השקיעה לקראת משהו אחר. עכשיו זו אני שגוררת את רגלי, את גופי המשתנה שמחפש שכחה מפני שעומד לפניו.

אבל הלילה הן השעות האחרונות לפני תחילתו של טיפול שבמובן מסויים בחרתי בו. מכל האפשרויות שעמדו לפני, חשבתי שעם זו אוכל להתמודד. עכשיו זה נראה שלו יכולתי היתי בורחת גם מכאן. אבל אין לי רגליים לברוח וגם לא לאן. ארי, נכדי בן השבע הזהיר אותי בתום ליבו שלא אחצה כביש לבד, כי לא אספיק לברוח מהמכוניות.

היום הרפנו. ללא ביקור בקליניקה. ללא חובות נוספים, יצאנו לקניות קטנות, לחנות ספרים, לבית מרקחת, פגשנו את ג'ורג' ובריג'יט. ג'ורג' חבר ומכר מבלגרד, הוא חי בין שני העולמות, איש טוב עם סיפור יהודי קשה ומרתק שעוד יסופר. זה היה המפגש החברתי הראשון והיחיד שלי עד כה. קפה, שיחה על החיים המשתנים והרבה געגוע לדיבור על שיחת סתם, על אוכל, רחובות ואנשים.

ואחר כך , נכנסנו "לחגוג" במסעדה כשרה ממול וסימנו בכוס יין, תה נענע וסופלה שוקולד. ככה סתם, להרגיש "לקראת מחר". אני מספרת כל זאת כדי להסיח את הדעת מהחרדה הבלתי נשלטת ממפגש עם המכונה, מהתקווה המעורבת בחרדה איומה. בכל אמצעי שאני יכולה אני נוקטת כאמצעי הרגעה. נשימות, דמיון מודרך, תרופת הרגעה, טיפות. כל מה שמוכר לי אני מגייסת כדי להשתלט על עצמי וכל כאבי ופחדי. והאמת העצובה היא שאין אמצעים בדוקים. הפחד הוא העצב החשוף ביותר שיש בידי. הוא צחוק חשוף, ייצוג השרירותיות והבלתי נודע מול מאמץ אנושי להישאר שפויה ולשמור על חלקי הגוף המוכרים במקומם בטרם יתנכרו לי בעיר זרה.

מחר.

ואם אצלח את המחר, עוד מחר, ואם אצלח את המחרתים ולא אברח מהעקדה במכונה המקרינה מטוב ועד רע, יהיה עוד מחר ואחר כך שבת. משמעות המילה "הזמן עובר" משתנה מול עיני. פתאום אני רוצה לדחוף את הזמן. שיחלוף וישא איתו כל מה שאפשר.

ואולי אני כותבת כדי שתעזרו לי לדחוף אותו, להניע אותו בתפילה. אין לי כוח יותר מולו.

—————————————————————

וינה, מסע

10.

 

נרדמתי  אמש עם מחשב, פתוח על על דף פתוח של וורד. יומיים שאיני מוצאת דרך להפגיש בין המילה הפנימית למילה הנכתבת. לכאורה יש מה לספר וכל רגע טעון כאן בחוויה שמצד אחד שטוחה, מהלכת בזמן , צעד אחר צעד לקראת משהו ומצד שני, העין הפנימית הרואה מעבר לסדר הדברים. חוצה אותם, מתמודדת בחוסר הצלחה ידוע מראש עם הסיפור עם הדברים שהיא רואה.

"שמעון, תכניס לתפילות את חוה בת שמחה, אל תשכח1"

"חוה, איך כותבים בוו אחת או בשתיים? שמחה, כותבים עם יוד ?"

שאל מתנאל הנהג. מדי בוקר ב6 וחמישים מחכה לנו למטה ולוקח אותנו לטיפול. הוא בוכי שחי כאן רוב חייו. מפגש של כמה זהויות מרתקות, בלתי צפוי לחלוטין. כאוב מפוקח ומלא חוש הומוק, ביקורתי מאד ואוהב מאד את התרבות הטשקנטית ממנה הוא בא. זה בא לידי ביטוי באהבה ומסירות להורים המבוגרים.

"את בתיה וחיים באר את מכירה "? הוא שאל תוך נהיגה ודפדוף בטלפון.

הססתי לרגע וניסיתי להבין האם אני מבינה נכון.

הסופר?

כן.

מכירה. את ספרו האחרון על אביו, הוא כתב כאן, באזור אני אומרת.

נכון, הוא עונה היתי הנהג שלהם ונסעתי איתם והחל למנות מקומות בברטיסלבה ומרכז אירופה שנזכרים בספר.

מתוך תחושת חלום לא רצינית, אמרתי, מי יודע אולי בעוד שנה כעת חיה , אבוא לחפש כאן את הסבא וסבתא רבא ורבא שלי שחיו בוינה עם סידורי שלזינגר המפוארים ובית הכנסת הספרדי שכמעט נעלם. נתנאל הביע בטחון והבטחנו זה לזו להפגש.

אחר כך ביקשתי מיעקב, לבדוק מה שהיה זכור לי שדמותו של נתנאל אכן מצויה בספר. הוא יבדוק ונזכר.

זוהי המעטפת. הסיפור השטוח. אבל הנסיעה היתה למדאיטרון. לקליניקה השטוחה והרחוקה מהעיר. למקום שממרכז את העין בדבר אחד שהוא שניים. כאב והישרדות.

מרגע שהמכונית עוצרת, אני נכנסת להוויה בה רואים את העולם מהזוית של התחת. העיצוב מאד נקי, צבעוני פסטלי. שקט, ללא תורים או לחץ פקידים. אני מובלת בכסא גלגלים נעים מראה, צבע תכלת ואחר כך למצבי מיטה עקודה ואני כבר יכולה לספר דעתי על עיצוב תקרות המסדרונוות שאף הוא אינו סתמי. למרות השקט והיופי, אצלי התפרצויות פחד ובכי. למרות סבלנות האחיות והאח הגבוה והשקט, הבוטח בעצמו, בסי. טי, מה שרגוע, מסתיר סערה ופחדים.

אני משתלת להיות עסוקה בנשימות וצ'י קונג חלקי. דואגת שכפות הרגלים ינועו ולא ישכחו ללכת. שאני לא אשכח למרות העיוותים והעירום הלא אינטימי ,, לא אשכח להיות מה שאני במהותי. כך אני משתדלת לחשוב. אבל האמת היא שקשה לראות את התודעה משתלטת על המציאות. המציאות פורעת כל מצב של תודעה יוצרת. או תודעה בולמת, או תודעה המנסה להטות. כוחה של בדיקת דם אחת להרוס מה שחשבת ובנית כל חייך. אני שם, בין טיפות הדם והצחוק הקר של אלוהים הבא מתוך הגוף.

ריטה, העינים הכחולות, חייכניות, האחות שמעל המסכה, מחפשת וריד לא פגום כדי שתוכל לתת לי Pain killer. Synthetic morphine.  Very potent    היא שואלת כמה מנות ארצה, והסבירה את סדר הדברים. כמובן שביקשתי הכל. מבקשת להרחיק את את הנשמה מהגוף. שליטה על הכאב והצעקה לטובת השתיקה הארוכה של למעלה מתשעים דק , בהן את כמו לוליין שיווי משקל הולכת על חוט דק בין שמים לארץ. תלות גמורה מצד אחד וכמו שאומר מנחם, ניתוק מעצמך.

שירה, בתי שמלווה אותי בימים האלה אומרת : אמא, מורפין אמור להיות "פאן". מה שהיא רואה מגובה ראשה לא דומה לגובה התחת שלי.

בין לבין, ברגעים בין התפשטות להתפשטות, איכשהו כתבתי אל תוך הטלפון את הדברים הבאים :  הזמן עובר. הזמן יעבור. קלישאות של יום יום עד שנפגשים עם בועות זמן שהזמן העובר חורג מהקלישאה, כמו תשעת ירחי לידה הזרימה של הזמן נעשית משמעותית בגלל השינויים הגלויים והסמויים, עד הרגע של ההתפרצות, השינוי, ההפרדות לשני גופים וסיום התהליך. מה רואים על הזמן שכאן אינו זורם. מה רואים בעמק הבכא הלבן בו אני נמצא. הוא קשוח ומפיל אותי לרגליו בכל רגע אפשרי. הוא לא רך ולא זורם, לא להקשיב לקלישאה, לראותו נערם בקולה של אחות אוסטרית כחולת עיניים "

"Another five min. passed "

נכתב עם אור ראשון ולפני יציאה לטיפול שלישי. קשוח ומעט רחמי אחיות.

—————————————————————

וינה, מסע

11.

בארץ ובעולם קורים דברי גדולים. הטלסקופ הגדול, גילה את העולם ועולמות נוספים , הרחיב את המבט של האדם על העולם. הנשיא ביידן מגיע לישראל לשיחות והחלטות, כל העיניים נשואות לדברים הגדולים, ההיסטוריים. הבוקר אני לומדת על ההסכמים עם סעודיה וירי מתוסכל מאד מעזה. עד כמה הדברים מקבלים פרופורציות מזווית הראיה שלי, אין לדעת. המאבק האישי לשמור על העולם שלי מול העולם הגדול.

הָֽיְתָה־לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ. נדמה לי שגם בפסוק הזה, כאבו של היחיד מתעצם מול השאלה הגדולה "איה אלוהיך". איפה הוא כשצריך אותו למלא את מקומו ותפקידו כבורא עולם ובורא צלם האדם. נראה שהצער העמוק של האדם, הוא המזון של אלוהים.

הזמן בכל זאת עבר ויום שישי ה15 ביולי, גם הוא עבר. יום השישי שהוא השלישי בטיפולים. העבודה הקשה על הגוף והנפש , על תיאום כאבים ביניהם . העבודה על הטיפולים יצרה גם ציפיה גדולה שיש בזה בשורה, שיש אולי פתרון שכאב. אבל האמת היא שאני בחרתי דרך אחת מתוך כמה, דרך שאין עימה נסיון או ידיעה ברורה. בחרתי בניגוד לעמדה ברורה של רופאים ואולי גם מול ספקות של הרופאה המלווה.

חזרנו לדירה בשעות צהרים מאוחרות, חשתי נפילה קשה. פחד מהטעות, מהריק. מהדרך שאולי נסגרת. ריטה החמה והטובה שהחיבוק האימהי שלה, לא פעם השאיר אותי באויר, לחשה לי, "אולי הרווחת קצת זמן, תוכלי לראות את הנכד החדש" מצד אחד, נוחמתי לרגע, מצד שני, חשתי שזה לא מספיק. זה עורר בי חרדה שלא יכולתי לשלוט בה.

עוד לא ישבתי, לא התקלחתי ולמרות שבארץ השמש תשקע ותביא את השבת , התקשרתי לדבר עם חברים. חייבת לדבר. חייבת לפרק את החרדה למילים. חייבת לשמוע שאיני לבד מול התהום של חוסר ודאות.

הגיעה דפיקה בדלת, מעבר לדלת שמואל פולק המכונה "שמוליק" ראש איגוד ההצלה. איש צעיר באמצע חייו, לבן זקן ודיבורו ומראהו רך ובוטח. לפתע הנוכחות שלו נעשתה משמעותית ביותר, הוא יצר מולי פרופורציות, על הנסיון המצטבר שאיש עדיין יודע מה משמעותו. הוא חזר מספר פעמים על המילים "תסתכלי על הצד המלא של הכוס, זה יתן לך כוח". עמד מולי אדם שיש לו אופק רחב ומסירות אין סוף לחולים שאינו מכיר והוא מוליך אותם לאותה פינה בעולם, בדרום וינה, מקום שטוח שנעלם בתוכו מכשיר וידע שאין לדעת מה הבשורה שלו, מלבד אמון גדול ביכולתו.

את כל התהליך הקיפו אנשים טובים הן מכיוון הקהילה היהודית וארגון הצלה, שלפעמים לא ממש הבנתי עד כמה מעורבים ותומכים, הצוות של מדאוסטרון , צוות של אנשי מקצוע מעולים מהרופא בראש הפירמידה, פרופ' הוג ועד ד"ר סלביקה טובין וד"ר , כל אחות וכל טכנאי סי.טי או הטכנאיות המפעילות בצורה מרשימה מכונות שנראות כמו טלסקופים לחלל.

שאלת היחיד המתמודד עם הכלים הגדולים, היכן מציב עצמו האדם מול האל ואיך ומאיזו זוית ראיה מתבונן חומל או מרסק האל את האדם. כמעט כמו שאנחנו מדבירים נמלים במטבח. אולי זו דרך להדביר את ההיבריס האנושי, לפגוע בו ובגופו חסר האונים.

אלה מחשבות שעוברות וחורשות בי הלוך ושוב בעיקר מול חוסר האונים והריק האנושי. האמת היא שמי שמחזיק את ידי באופן אישי, ואולי ידו של אדם נואש זה רק חברים טובים ואהבה שנזרעה אי פעם בלא מודע.

אני כותבת את הדברים ברגעים ובשעות ובלילות שמחצית גופי מתנכרת אלי. איברים משתנים כרצונם , גופי אינו מוכר וההליכה היא סוג של מאמץ בלתי מובן.

אני מסתכלת סביבי מכיסא בבית קפה, מחלון מוניות, מהליכה איטית ברחוב וכל מה שאני רואה, אלה רגלים. רגלים צעירות מתחת למכסוני קיץ, נשים צעירות לאחר לידה מוליכות עגלה בשמלה קצרה, נשים בוגרות שהקפידו לשזף רגלים, לשמור על שינוי אסתטי סביר, רגלים בנעלי ספורט צבעוניים הולכים לאורך הנהר. הכל זורם טבעי מתוך הגוף לחיים.

פעם האמנתי שהרבה תלוי ברצון, בניסיון האנושי להתנגד לשרירותיות, כי הרצון הוא מנוע גדול, אבל, לא. איבדתי אמון בכוח הפנימי מול השרירותיות האלוהית. ועכשיו לאן הולכים מפה.

שמוליק פולק אמר, לפעמים לאחר מאמץ גדול צריך לפעול בשיטת הטייס האוטומטי. וששאלתי את פרופ' לוטם על הייאוש שתקף אותי, היא אמרה שכשיש תוכנית אין יאוש. יש מילים.

—————————————————————

וינה, מסע

12.

 

בוקר יום ראשון, ה17 ביולי. תמוז והמצור על ירושלים לא רלוונטיים  בארץ הקיסרים. כאן הכול שוקולד ומוסיקה ולפעמים חיפוש אחר הזמן האבוד.

בוקר אחרון ברחוב תאבורשטראסה. הדירה מתפנה למשפחה חדשה שבאה לטיפול בתקוות ריפוי. אני בהתארגנות. מה זה להתארגן, זה קודם כל משא ומתן עם הגוף, שיעמוד במשימות. שיתנהל כמצופה מגוף שרוצה את טובת בעליו. ואחר כך, לנסות ולכנס את כל הניירת הרפואית שבכולן אני מכונה Frau Cohen, זרות שלפעמים נעימה. הרי זו לא אני העונה לשם הזה. ואחר כך, להבין את שמות וקופסאות התרופות שהתרבו להם כאן ובית המרקחת התעשר ושבע נחת מנוכחותי הסמוכה. לעשות סדר בחשבונות ובקבלות. למדתי שבכל פעם שיש סערה ריגשית מוטב להגיע ולדבר ולעסוק בענייני ארגון וסדר, הכנסתי את הסדינים והמגבות לכביסה, קיפלתי בגדים למזוודה, תרופות בכיס מיוחד.  מנסה לראות קדימה מה צופנת הדרך והטיסה. התארגנות והכנסת כאוס לסדר מסוים, היא פעולה לסגירת הפרצות. אני מתחברת לחדשות הארץ, להבין מהי המציאות ואיפה אני ביחס אליה. אין לדעת.  אני מזהה שכבר איני בוכה כמו שאדם בוכה, אלא, בהתקפי חוסר אונים מתפרצות יללות כמו של חתולים חנוקים, משהו להכיר ולדעת שישנו בתוכי.

אלה לא דברים על התהום שתחתי, על חיים מזווית ראייה שיוסי לימד אותי, זוהי זוית ראייה שאיש אינו רוצה ולא יכול להיות שותף לה. אני אובייקט להתבוננות ההתפוררות האנושית, אובייקט שסביבו דברים קורים שלא על פי בחירתו או רצונו. אני אומרת "רצון" והאירוניה מתפרצת בין האותיות והמילים.

כל המילים מתפרקות מתוכן מול המציאות השרירותית המפוררת. הכל תפאורה בדיוק כמו האריות הכלואים בתוך גומחות הפסדה של הכנסייה. כמו כל המיתולוגיה של האל שהוא גם בן האל, שגם הוא מיוסר בכליאתו בין השמים לארץ. האל הזר , שגלה מארצנו לפחות הוא גלוי, ניתן לדבר אליו, אפשר גם לשבור אותו, אפשר לריב. האלוהים שעליו ואיתו אני מדברת לכאורה, חירש ובדרך כלל כלוא באותיות, לא עונה ולא מתעניין בצלמו, בריבו, בגורלו. האותיות שהן כמו סוכריות עטופות לקלף כדי להגיע למה שמסתתר.

כל המילים שאנו מגדלים ומחזקים עצמנו וילדינו אינן עומדות מול התהום שאינה דבר, מלבד תהום. אינה מטאפורה ולא תמונה , היא אופציית מעבר על פי הגוגל מאפס.

לכן, אני מקווה שבנותיי וילדיהן מחזיקים בידם מפות המובילות למקום שהר הוא הר ובית הוא בית והתהום יכולה להישכח, לבוא בזמנה ולא להתעורר.

—————————————————————

וינה, מסע

13.

 

לאחר שבת שהייתה סוג של הפרדה, בלם זעזועים בין ימי הטיפולים, הבדידות הבלתי נסבלת של גוף המושך את הנשמה למקומות הנמוכים ביותר . לאחר שקצת טיילנו ברחובות השוקולד והמרציפן והעבר המפואר. לאחר שחווית הגטו היהודי הממשיך לפעול בלב האימפריה הנעלמת, ולמדתי שבזמן שאצלם עדיין פרשת בלק, אנחנו כבר בחוויית בנות צלופחד. הגמישות בהגדרת הסיפור השבועי מצאה חן בעיני.

ביום ראשון בבוקר ביקשתי לרגע, לחזור קצת אל עצמי, רגע של תשוקה לראות את הדברים מהאשנב בו פעם יכולתי לראות את העולם ולחוות אותו ולחשוב שהוא כך. דרך עולם האומנות , הרוח. התנועה בתוך התרבות. ביקשתי ממתנאל שייקח אותנו לביתו של פרויד שהיה למוזיאון. לראות את המקום, החדרים, הוית ממנה קרה לאיטו משהו שקירב גאונים אלה לאלה, מה ששינה את פני התרבות המערבית, את פני המאה העשרים, את חיינו בהבנת המימד הנוסף, מימד העומק, החלום, הלא מודע. כוח התודעה הטמון בנו כמו גרעין. איני מומחית לפרויד, אך אני שייכת לדור שקרא את פשר החלומות, כמו טקסט חובה להתבגרות, את אבל ומלנכוליה, את מאמרו על משה. וכאמנית ובוגרת החוג לאומנות , שקעתי עמוק בקשר הסוריאליסטי ובהשפעות המלחמה העולמית הראשונה, על פרויד ובני דורו.

נסענו ברחובות יום ראשון השבתיים והרגועים, כל החזיתות מזהירות בלובן ונקיון, הפסלים והקישוטיות הברוקית מגדירים בכל רגע את העולם הישן המוזיאלי, אבל מאחורי החזיתות , יש דירות וגרמי מדרגות וחיים. ברובע היפה של העולם הישן ברחוב Bergasse 19 .  בדירה מס 5 חי ופעל פרויד , מייסד הפסיכואנליזה במשך 47 שנים משנת 1891 ואד 1938 . מהדירה הזאת והחדרים האלה, שינה את תודעת העולם. בתקופה הנאצית תלמידיו של פרויד עזרו לו להמלט מוינה לטירת דואינו באיטליה. כן, הטירה בה נכתבו אלגיות דאינו של רילקה. משם דרך הים הוברח ללונדון וניצל. האמת היא שסיפור בריחתו והצלתו של פרויד בעזרת אנה אנטואנט והמפגש הסימבולי עם רילקה, רודפים אותי שנים רבות. לא רחוק מהרובע הזה, חי ויקטור פרנקל, שנשלח למחנות, שרד וחזר לוינה וכתב את "האדם מחפש משמעות". יש כאן צמתים של מפגש, של פערים של תובנות של מה שהיה עד המלחמה ומה שקרה אחריה.

כשנכנסים לבנין שהפך למוזיאון ביוזמתה של אנה בתו של פרויד, התרשמות ראשונה היא מהאדריכלות האלגנטית , מגרמי המדרגות המתעגלים שחלונות רחבים שופכים עליהם אור. מיחסים מתמידים בין הפנים, הסגור ברהיטים בגווני האדום, הארגמן, הקטיפה הכבדה, השטיחים וכורסאות בצבעי אדום וחום וקצוות מוזהבים לבין האור הבא מהחלונות ובעיקר מחצר אחורית עם עץ דולב גדול רחבת ישיבה, כמו מרפסת אחורית , כמו תודעה שיש חצר אחורית ואינה כמו הפסדה הבורגנית הנוצצת.

רוב הרהיטים הוברחו ללונדון, נשאר רק חדר ההמתנה כפי שהיה. הספה, הכורסאות , השטיח והשולחן, פריטים שהם עדות על אסתטיקה ומקום. באופן סימלי , על הספה והרהיטים המקוריים, פזרו אוצרי המוזיאון קוצים יבשים, כדי שאנשים לא יתפתו לגעת, לשבת, או לחשוב על מצב בלתי אמצעי עם חדר ההמתנה והטיפולים המפורסם בעולם של ראשית המאה העשרים. אהבתי את הקשר בין הקטיפה והקוצים.

אך מה שהיה חשוב בעיני ביותר, היתהה ספריה העשירה הפתוחה לקריאה ומחקר במוזיאון. הספריה מעניקה משקל נגד למימד המוזיאוני, התיירותי, העדותי ומזמינה חוקרים צעירים ואוהבי הפסיכואנליזה להגיע למקורות המסע ולהמשיך אותו.

בין המוצגים השונים, מוצגת התכתבות בכתב יד ובדפוס בין אינשטיין לזימונד פרויד. נדמה לי שהדפים האלה הם מהמרגשים ביותר. עדות לקשר, למשיכה ולסקרנות של אנשים הנמשכים לשאלות ולחברותא שאפשר לדון איתה. לדבר באותה רמה וליצור שפה משותפת בין הזמן לתרבות. באופן מאד פרוידיאני , מתחת לתצוגה המרשימה ומעוררת ריגשית בין פרויד לאינטלקטואלים אחרים, מתחת לשולחן התצוגה, מזוודה חומה גדולה, מזוודת בריחה משנות השלושים, ככה פתאום נדחקה מתוך התת מודע לתצוגת המוזיאון הלבנה, הנקייה.

וכשנכנסתי לחדר הפנימי, שם תצוגה מרשימה של אמנים סוריאליסטים שהתכתבו עם פרויד הן ביצירתם הויזואלית והן בכתיבתם. כל אותה חבורה מבתי הקפה בוינה ופאריס שפרויד נתן בידם כלים לחקר החלום של הצייר, הפסל, המשורר, הסופר העולם התרחב מהמיתוס התרבותי המשותף לעבר המיתוסים האישיים, הגנוזים בחצר האחורית בתוך המחסנים, לאור.

וכך פגשתי שם בחדר המתכתב עם אנדרה ברסאנס, גיום אפולינר, סלבדור דאלי, מירו, ג'ורג' דה קריקרו, מרסל דושאן. כולם ועוד נמצאים במכתבים וברישומים בהשראת אובדן העולם הישן, שיחרור החלום והאסוציאציה החופשית. המוזיאון והספרייה מעשירים את ההבנה והחשיבות של השיחה בין חוקרים, אמנים, פילוסופים ומשוררים. הדירה הזאת שפעלה גם כקליניקה של ריפוי, היתה גם קליניקה של רעיונות, של חיפוש אחר התיקון לאחר השבר הגדול. למרות שריפת הכתבים של פרויד ואלזה לסקר שילר על ידי הנאצים, הם לא ממש זיהו את האמת מאחורי החלום הלא מפורש.

האם ביכולתי לראות בזמן שלי מעבר לזמן. האם הכתיבה שחררה את הידיעה שבאי הידיעה המדומה.

מה דעתך?

הזמינו הרצאות

חוה פנחס-כהן מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים שונים ועל יצירתה

צילום: בר גורדון 

גשם בשפה זרה