פרוזה

“כל פגישה של גבר ואישה בבית קפה זו התחלה של נרטיב”; לא שכחתי את תשובתו, ואולי משהו מזה נמצא בסיפורים. חמישה מהסיפורים מספרים על יחסים ועל מפגשים בין נשים וגברים באמצע חייהם, בדרך כלל לאחר שחוו שבר ומשבר בחייהם, ומביאים אל היחסים החדשים הנרקמים את חייהם הקודמים. הסיפורים מתרחשים לחופי הים התיכון, בישראל, בתורכיה ובאי סאמוס ביוון. ואחד מהם מתרחש במקרה, בירושלים. הם משקפים משהו מחיי בני דורי, בנים להורים עולים ומהגרים מארצות אחרות, המושפעים מנוכחותן של מלחמות ומהשפעת השירות הצבאי עליהם. כל מפגש אישי ככל שיהיה הוא גם מפגש בין־תרבותי טעון בחברה הישראלית.

המשורר ישראל אלירז הגיע אל השירה בגיל 44, בשנת 1980, עם פרסום ספר שיריו הראשון דרך בית לחם.
בשיחות אישיות, שנמשכו על פני חודשים רבים, שוחחה עמו המשוררת חוה פנחס-כהן על תחנות שונות בחייו ועל שירתו. מתוך שיחות אלה נפרשת דרכו הפואטית המרתקת של אלירז ועולה תפיסת עולמו השירית.
"עכשיו כשאני יושב ומדבר איתך אני רואה שיש לי סיפור," הוא אומר לה, "אף פעם לא חשבתי שיש לי סיפור."