ספרי שירה

הַלַּיְלָה הַגֶּשֶׁם יָרַד בַּחֲצֵרוֹת, שָׁבַר אֶת הַבַּצֹּרֶת,
גּוּפִי תַּחְתֶּיךָ וְהָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת בִּשְׁלֹשִים וּשְׁתַּיִם נְתִיבוֹת פְּלִיאָה.
הִקִּיף אוֹתָנוּ הַגֶּשֶׁם וְהַדֶּלֶת חָרְקָה לְהַזְכִּיר אֶת לַהַט הַחֶרֶב
הַמִּתְהַפֶּכֶת. עָלֵינוּ לְהָשִׁיב אֶת הַדְּבָרִים לִמְקוֹמָם,
לִהְיוֹת פָּנִים אֶל פָּנִים, אַתָּה וַאֲנִי וְאַתָּה
וְהַגֶּשֶׁם וְהַחֶרֶב הִתְהַפְּכָה.

גשם בשפה זרה הוא ספר השירה ה-13 של חוה פנחס-כהן

בְּשָׁעָה שֶׁצָּלִיתִי אֶת הַפִּלְפְּלִים הָאֲדֻמִּים וְהַיְרֻקִּים עַד שֶׁכָּוָה עוֹרָם

וְהִתְפַּשֵּׁט הָרֵיחַ מֵהַמִּטְבָּח אֶל הָעוֹלָם, שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּחָלֶבּ יָרְדוּ טִילִים

עַל הָעִיר, רִמּוֹנִים וְגַז עַל אֲנָשֶׁיהָ וִילָדֶיהָ.

עַל כְּרִיכַת הַ־New York Times, רֶגַע לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה תְּמוּנַת אִשָּׁה

הַיּוֹצֵאת מֵהַהֲרִיסוֹת וְהוֹלֶכֶת עִם תִּינוֹק (מְדֻמְיָן) בַּעֲגָלָה נִצְרְבָה

בְּעֵינַי כְּאִלּוּ הִיא כָּאן.

מכת כנף שחזרה על עצמה, הרימה עיני לכפות הדקל.
שם עורב ישב על שורת סנסניו ופרפר בכנפיו
מקורו פנה למערב ממרומיו ראה ודאי את הים
מתחתיו בין עלי התאנה מצהיבים לנשר לא כנשר
דלגה צופית דבש באפר נקבי פגיע

אחי, הצימאון, הוא ספרה השמיני של חוה פנחס-כהן. השירים מציבים תפנית פואטית וכיוון תמאטי שונה מכתיבתה המוכרת. המשוררת משלבת כאן התבוננות בנופי מדבר, בשפכי נהרות ובחוף הים התיכון עם התבוננות פנימה, אל הגוף, אל נופיו הפנימיים, אל הכאב ואל הזיכרון, אל המקום בו המוות נולד מהחיים ונפרד מהחיים,כמו אח ההולך לעולמו, ומשאיר אחריו תיבת תהודה שממנה נוצרת היצירה.

ספרה השביעי של המשוררת חוה פנחס כהן, הוא אסופה של שבעה ספרי השירה שלה מ-1989 ועד עתה. רק האחרון בהם "אין לי מקום" רואה כאן אור לראשונה. אין זה "מבחר" שירים אלא כל השירים עד כה. זוהי אסופה רטרוספקטיבית ביוגרפית וספרותית של משוררת חשובה ובעלת קול שירי ייחודי, והיא מלווה בעבודותיהם הפלסטיות של האמנים: נחמה גולן, מרים גמבורד, סמיון בלו פיינרו וחוה ראוכר, עמם היא מקיימת דיאלוג תמידי עוד משחר כתיבתה.

ספרה השישי של חוה פנחס כהן הוא טריפטיך שירים המהווה פרק מתוך מהלך רחב ועמוק של מסע אישי ונשי. בפואטיקה הייחודית למשוררת שקנתה לה מקום מרכזי בשירה העברית החדשה, פורשים השירים מהלך ארס פואטי של מסע מתוך הגוף ומתוך השפה, בין שתי תרבויות שהמקום, הזמן והאישה מאחדים אותן – בין התרבות היהודית היושבת במזרח לתרבות המערבית נוצרית שהיא בת השיח הדומיננטית הקרובה לה. הגנן הוא מחזור שירים ארס פואטי שעוקב אחר התבוננות אישה בעולמה של הגנן, המנהלת איתו דיאלוג על דרך התהוותה של יצירה. הכלבתא, הינו מחזור שירים שני במבנה הטריפיך, בהשראת הציירת פאולה רגו, אשר מורכב מרצף תמונות של אישה כלבה המתבוננת בעולם מנקודת ראותו של הולך על ארבע. חותם את הספר מחזור שירים שלישי, שירי יפו, המתאר עיר שוליים מעורבת שפות ותרבויות. הדוברת הוא אישה המכונה שרמוטה. דרכה עוברים גברים ומבטים, מהם היא מעצבת עולם עצמאי, שבו מערכת היחסים של הגוף, השפה וההולדה נושאת משמעות אישית מעבר לנורמה החברתית.

ספר שירים חמישי לחוה פנחס-כהן. שירה מתוך התבוננות בעולם פנימי בחסות העדר, אלמנות כמצב נפש המחפש פירוש, עולם פנימי המשקף תמונה דיסהרמונית ומפורקת, שרק השפה יכולה לאחד אותה להוויה אמנותית אחת. משיח, מחזור שירים המהווה מטפורה למתח בין ציפייה לגאולה אישית, במונחי זמן אינסופיים, לבין גאולה השואבת ממקורות קדומים ונוצריים, ויכולה להתממש בנוכחות אנושית, חוה פנחס-כהן היא עורכת כתב העת לספרות, אמנות ותרבות יהודית "דימוי", ומרצה לספרות. בשנים תשס"ב – תשס"ג היא עמית מחקר במכון הרטמן, שמהווה עבורה מקום מלא השראה. הספר זכה בפרס אלתרמן לשירה לשנת 2002

קובץ השירים של חוה פנחס-כהן, שירי אורפאה, עוסק בנושא אחד, במהלך זמן מוגדר, סביב הפרידה, האובדן והמוות. זוהי תקופה דרמטית בחיי היחיד והמשפחה, בה מרוכזים המאמצים לראות את החיים, למרות ובצל המוות המאיים. ולאחר מותו של אדם אהוב לחפש דרך לחיות עם ההעדר. עם קיום בתוך הוויה על סף הריק. השירים אינם נושאים אופי דוקומנטרי, אינם ממוקדים דווקא במקרה פרטי, עובדתי, הם מהווים ניסיון למסע בחיפוש אחר משמעות, בזמן המבטא את האבסורד והבלתי אפשרי. חוה פנחס – כהן עורכת את כתב העת לספרות, אמנות ותרבות יהודית דימוי, כותבת סיפורי ילדים, ביקורת ובעלת טור במעריב. בשנת תשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה.

שירי "נהר ושכחה" ספרה השלישי של חוה פנחס-כהן, הם ביטוי להתמודדות של אדם באמצע חייו עם תחושת החלוף האישית, שאינה עומדת בנפרד מנוף הארץ ומתחושת החלוף הקולקטיבית. זוהי יצירה של אשה הנקרעת בין ביטויה כאם וכרעיה באהבה ובמשפחה לבין המשיכה לעולם הלימוד והאמנות. הספר נע מן השיר הלירי הקצר ועד לפואמה רב קולית, המרחיבה את הארכיטיפ הנשי מעבר לזמן ולמקום. חוה פנחס-כהן עורכת את כתב העת לספרות אמנות ותרבות יהודית "דימוי", כותבת סיפורי ילדים וביקורת. בשנת תשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה. ספריה הקודמים: "הצבע בעיקר", זכה בפרס ע"ש ירוחם לוריא, עם עובד 1989.

ספר שיריה השני של חוה פנחס כהן. תמונות שהן לעיתים כמו טבע דומם, שתמיד איזו רוח פורעת אותן, במובן הקונקרטי והמטפורי. שירה הנטועה במציאות נשית (גם אימהית) ויומיומית כמו במקורות העבר והיהדות. ראשוניות ארצית, גם ארוטית ורוחנית מצטרפים לפואטיקה ייחודית ורבת רבדים.

את שיריה של חוה פנחס – כהן ניתן להגדיר כ"שירה עשירה" – אך אין זה עושר השמור לרעתה. העושר הוא לשוני ורעיוני, והוא מצוי בשליטתה של הכותבת: שיריה חושניים ומאופקים כאחד. ומעל לכל – יש בהם הרבה יופי, מעמקים אנושיים, הבנת האדם והדומם כאחד. "רק הגעגוע שוקע עמוק יותר/כמו טעם כיהתה פעותר הפה/של הגת על סלע גיר יבש/אל רגלי הדורכים ורומסים" כותבת המשוררת בשירה "הגפן משתרכת". השירים מוחשיים מאד, נוגעים בעצמים, בריחות, באנישם, ומעוררים תחושות עזות: "ונירה מצאה את הצוק היפה ביותר/ בחניתה בערב יום כיפור היא קפצה/כי לא יכלה יותר". או – "יש נחמה בריח הכבסים בארון כמו/ בריח הנודף מעורו של האיש בחומו של יום קיץ בעיר." זוהי שירה יהודית מאד – וגם אנושית כללית. המשוררת נעה בין חווית "בית הכנסת המרוקאי שברחוב רש"י ובין "לימוד השחיה כמו לימוד האהבה", בין מיאמי – ביץ' לבין נופי המקרא. השירים שהוגשו מעידים על כישרון ודאי. שיריה אלה של חוה פנחס – כהן הם הישג בפני עצמו – ומעוררים ציפיות לעתיד. בשל כל זאת החלטנו להמליץ על קובץ זה כראוי לפרס הביכורים על שם ירוחם לוריא. ארבעת השירים האחרונים נכתבו לאחר קבלת הפרס.