“רציתי לכבוש אותך”, שיר חדש פורסם במוסף הארץ

הלומים והולמים.

 

“רָצִיתִי לְהִכָּנֵס לָךְ לְחָרִיץ בֵּין הַשָּׁדַיִם”

בְּמַחְשׂוֹף וִי שֶׁל הַשִּׂמְלָה הַשְּׁחֹרָה, הוּא הָדַף אוֹתִי לַמִּזְרוֹן שֶׁפָּרַשׂ

בְּלֵב הַקְּלִינִיקָה שֶׁל רוֹפְאַת הַשִּׁנַּיִם, אִשְׁתּוֹ, עוֹלָה חֲדָשָׁה מִנְּיוּ יוֹרְק

הִיא לֹא יָכְלָה לָשֵׂאת יוֹתֵר גֶּבֶר שֶׁנֶּעֱלַם לַמִּלּוּאִים וְחוֹזֵר כַּעֲבֹר שָׁבוּעוֹת,

מְלֻכְלָךְ, מְיֻזָּע אֲפוּף רֵיחַ עָשָׁן וּגְבוּרָה שֶׁטּוֹבֶלֶת בָּאֵפֶר, הָאִישׁ הֲכִי גָּבֹהַּ בִּירוּשָׁלַיִם,

יָפֶה וְנִשָּׂא שֶׁבָּנָה עָרִים וּשְׁכוּנוֹת  שֶׁפִּקֵּד עַל סַיֶּרֶת כָּזֹאת וְסַיֶּרֶת אַחֶרֶת הֶעֱלָה חַיָּלִים

לַחֶרְמוֹן וְהוֹרִיד אוֹתָם בְּקֹר שְׁאוֹלָה. אֶת הַמֻּצָּב הֵם כָּבְשׁוּ

אַךְ הַנֶּפֶשׁ נִכְוְתָה בְּאֵשׁ זָרָה. הַמָּקוֹם הֲכִי גָּבֹהַּ הוּא הַמָּקוֹם הֲכִי נָמוּךְ מַצָּב דּוּ־קָטְבִּי

כְּשֶׁהַפְּגָזִים נוֹפְלִים וּמַפִּילִים סָבִיב הוּא הָדַף אוֹתִי לַמִּזְרוֹן עַל הָרִצְפָּה, הָאִישׁ הֲכִי יָפֶה

בַּגִּימְנַסְיָה, בַּשְּׁכוּנָה אוֹ בַּחוּג לְאָמָּנוּת. “כְּבָר מִזְּמַן רָצִיתִי לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ” אָמַר וְהָדַף אוֹתִי

לָרִצְפָּה וְרָכַן עָלַי בְּכָל גּוּפוֹ וּנְשִׁימָתוֹ, אַךְ לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר שֶׁיָּבוֹא כְּמוֹ תִּקְוָה פְּנִימָה. כּוֹחַ לֹא

הָיָה בְּמָתְנָיו פְּרוּעָה וּפְרוּמָה חָזַרְתִּי לַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי.

הֶחָרִיץ בֵּין הַשָּׁדַיִם הָיָה שְׁבִיל וְדֶרֶךְ וּמָקוֹם שֶׁחָזַר אֵלָיו הָאִישׁ הֲכִי גָּבֹהַּ בִּירוּשָׁלַיִם, נָסִיךְ כֵּהֵה

עוֹר גָּבֹהַּ מִכָּל נְסִיכֵי יְרוּשָׁלַיִם. בַּיּוֹם לָקַח אוֹתִי בַּיָּדַיִם וְהֶרְאָה לִי אֶרֶץ אָבוֹת, לְהָנִיחַ רֹאשִׁי עַל

כְּתֵפָיו וּבַלֵּילוֹת נָדְדָה שְׁנָתוֹ אֶל הָהָר הַגָּבֹהַּ, הַיָּפֶה מִכֻּלָּם. אֶל קֹר לֹא מֻכָּר שֶׁלָּקַח לוֹ חָבֵר

וְחַיָּל. לִפְעָמִים הַיָּמִים נִמְשְׁכוּ אֶל הַלֵּילוֹת, הֵאִירוּ אֶת הַחֲשֵׁכָה בַּנֵּאוֹן וְלִפְעָמִים בָּא הָאֹפֶל

מִתּוֹךְ מְעָרָה  וְהֶחְשִׁיכָה אֶת הַיּוֹם. בַּלֵּילוֹת הָדַף אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתָיו הַחֲזָקוֹת

אֶל הֵעָדֵר שֵׁנָה אֶל הֵעָדֵר רִצְפָּה, הָיִיתִי לְפוּתָה בְּדוּ־קָטְבִּיּוּת בֵּין הֲדִיפָה לִמְשִׁיכָה בֵּין נְשִׁיכָה

לִנְשִׁיקָה אֶל יָפְיוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַמַּמְרִיא וְנוֹפֵל אֶל הֶחָרִיץ וּבֵין שָׁדַי יָלִין הָאִישׁ הֲכִי גָּבֹהַּ

בִּירוּשָׁלַיִם, לִפְעָמִים נִדְמֶה לְשָׁאוּל לִפְעָמִים מְנַגֵּן כְּדָוִד אַךְ לֹא יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת מִצְמוּץ הַוִּינְקֶר

שֶׁל הַמְּכוֹנִית הוּא צָעַק אֶל הָאִשָּׁה שֶׁלְּיַד הַהֶגֶה, הַפְסִיקִי לְאוֹתֵת, פִּתְחִי אֶת הַחַלּוֹנוֹת לְרוּחַ

הָעֶרֶב, הַגְבִּירִי מְהִירוּת, מַהֲרִי, מַהֵר  עֲלִי אֶל הָהָר, אִם לֹא תְּמַהֲרִי נאחר לַשְּׁבִיל הָעוֹלֶה אֶל

הָהָר לֹא נוּכַל לְהַצִּיל אֶת שַׁי מֵהַקֹּר עַל הַחֶרְמוֹן הוּא צָעַק וַאֲנִי הִגְבַּרְתִּי מְהִירוּת

עַל הַכְּבִישׁ הַלֵּילִי בֵּין טְבֶרְיָה לִדְגַנְיָה שֶׁסָּבַב אֶת הַכִּנֶּרֶת וְעָלָה לַגּוֹלָן,

התפללתי לתאונה שֶׁתַּפְסִיק אֶת הַצְּעָקוֹת שֶׁהָלְמָה בְּגַלְגַּלֵּי סוּזוּקִי מִשְׁפַּחְתִּית

שֶׁעָבְרָה אֶת גְּבוּל סִיבוּבֵי הַמָּנוֹעַ בְּבִטְנָהּ. לֵילוֹת עֵרוּת אֵינְסוֹפִית, חָבַט וְלִטֵּף וּבָכָה

וְהִבְטִיחַ כָּל מָה שֶׁלֹּא יָכֹל הָיָה לְקַיֵּם עַד בּוֹא הַשַּׁחַר. וְכַאֲשֶׁר נִרְדַּם עַל הַסַּפָּה

אוֹ הָרִצְפָּה אוֹ בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי לִשְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֵילוֹת שֶׁהוֹלֵךְ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה

לְעוֹלָם שֶׁאֶפְשָׁר בּוֹ לִבְכּוֹת לְעוֹלָם שֶׁאֶפְשָׁר בּוֹ עֲדַיִן לִמְנוֹעַ נְפִילוֹת,

שָׁם מְאַחִים גְּבָרִים שֶׁאִבְּדוּ כְּלֵי זֵינָם,

אֶת שְׁנָתָם, אֶת הַשְּׁבִיל הָעוֹלֶה אֶל הָהָר.

הָאִישׁ הַגָּבֹהַּ בָּעִיר הָלַךְ וְהִנְמִיךְ בְּחִיּוּךְ שֶׁהָלַךְ וְקָפָא

מֵהַקֹּר הַבִּלְתִּי צָפוּי עַל הָהָר. גְּבָרִים חֲזָקִים מֵהַסַּיֶּרֶת

לֹא בּוֹכִים בַּיָּמִים הֵם פּוֹרְצֵי דֶּרֶךְ לֶחָרִיץ בֵּין הֶהָרִים

מִשָּׁם הֵם מְקַוִּים לִכְבֹּשׁ מֵחָדָשׁ אֶת הָאִשָּׁה, אֶת הַשְּׁבִיל, אֶת הָהָר

וְאֶת כְּלִי זֵינָם הָרָפֶה. וְנוֹפְלִים לַשֵּׁנָה הַבָּאָה

לְאַחַר עֵרוּת אֲרֻכָּה.

 

פורסם ב14/5/2021 במוסף לספרות ותרבות של הארץ.

 

לצפייה באתר “הארץ”

 

אולי יעניין אותך גם

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. מישקה בן-דוד

    חוה יקרה, גם לי זכור הלילה הקשה ההוא, שלמיטב זכרוני דווקא הסתיים בכיבוש פסגת החרמון על ידי הסיירת באופן מופתי. הייתי אז מפקד בסיס המודיעין במוצב החרמון “הישראלי”, החפ”ק ישב אצלנו שעה שהלוחמים טיפסו מעלה.
    אבל כמובן שלא העובדות חשובות אלא היכולת הנהדרת שלך להפוך זאת לשירה מצמיתה.

  2. הייי מישקה,
    לא ידעתי שגם אתה היית שם על ההר. אבל, מאז שהתפרסם השיר הזה, שיש בו ללא ספק יסוד אישי ואוטוביוגרפי
    קיבלתי תגובות רבות מחילים-גברים נוספים שהיו שם איש בדרכו, וגם אנשים הקרובים לדמויות הפועלות.
    זה רק שיר, אבל הוא העיר משהו שרובץ בתוכנו.
    תודה רבה לך

כתיבת תגובה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email