פתאום קמה שפה בבוקר ומתחילה ללכת

שפה קמה לקט מתוך המדור "לשוננו לעםעיתון "הארץתרצ"ג– תש"ה (1932-1944)
עורכותסמדר ברקרונית גדישהוצאת האקדמיה ללשון

צירוף מקרים מיוחד של צאתם של שני ספרים באותו תחום עם אמירה הפוכה וכנס אחד שהביא אליו קהל המעיד מה מסעיר את אנשי הארץ הזאת למרות הקאסמים מחד, הבלי ה"אח הגדול" מאידך ומלחמה שהיתה באופק ובאותו יום עדיין לא פרצה.

שבוע בו יצא לאור הספר "שפה קמה" בהוצאה לאור של האקדמיה ללשון עברית, בעריכת

סמדר ברק ורונית גדיש. הספר הוא אסופה מתוך המדור "לשוננו לעם" מעיתון ה"ארץ" תרצ"ג-תש"ה (1932-1944). וביום ג , נר שלישי של חנוכה, בשעות אחר הצהרים, התקיים במשכנות שאננים, כנס של האקדמיה ללשון עברית תחת השם: שפה קמה. ימים ספורים קודם לכן, קראתי את ספרו של גלעד צוקרמן "ישראלית-שפה יפה" שיצא לאור כספר מחקרי בהוצאת עם עובד. הצירוף של שלושת האירועים

הקשורים בחיי השפה העברית מזווית ראייה עכשווית אך עם עומק היסטורי ועל ציר מחלוקת שאינו פוסק מאז סוף המאה התשע עשרה.

הגעתי לאולם הכנס "שפה קמה" באיחור מה ולהפתעתי, ולהתרגשותי האולם היה מלא מפה לפה ואנשים רבים הצטופפו בפתחים ובמעברים כדי להשתתף ולהקשיב. לרגע היה נדמה שהנושא הכי "חם" והכי "סקסי" בירושלים, הוא דרכה של העברית המדוברת להתפתח לפני קום המדינה. אבל, אולי לא מדובר רק בעברית שלפני קום המדינה, אלא, כאשר מדובר בעברית, זו תמיד סוגיה אקטואלית הנוגעת לזהות ולחיים כאן ועכשיו.לא מדובר רק ב"שפה" ככלי תקשורת, או במילונאות, אלא, בשאלה של זהות

ולפעמים, הייתי אומרת שזו סוגיה הנוגעת בזהות פוליטית.

ההתרגשות שהייתה באוויר ובואו של קהל גדול להקשיב לשיח אקדמי על דרכה של העברית לבנות את עצמה במתח הקבוע שבין העברית, המקראית, המשנאית, התקנית לבין זו הצומחת מתוך חיי השוק והרחוב וצרכי השעה , היתה בעיני בלתי צפויה ומרשימה מאד. אולם, תוך זמן קצר מאד לתוך השיח ההסטורי, נכנס גם השיח האקטואלי. פרופסור עמינדב דיקמן, חוקר ומתרגם משפות רבות, בהרצאה תחת השם "ניצוצו של ביאליק" התפלמס וענה והשיב מלחמה לנשאי האסכולה המקצרים את רגלה של העברית, ואינם מעריכים נכונה את יכולת ההכלה והתודעה ארוכת הטווח מהשפה העברית המקראית ועד

זו של הדורות העכשויים דוברי העברית . ביניהם ניסים קלדרון על מאמרו ("רחוק מן הלב", ארץ אחרת, גליון 47 תשרי תשס"ט, המוקדש כולו לביאליק) בו הוא מסביר מדוע התרחקנו מביאליק " "יש לדעתי, חומה גבוהה במיוחד בין ביאליק לבין רוב הקוראים הישראלים. בכל פעם שניסיתי ללמד שיר של ביאליק הרגשתי שהסטודנטים מתרחקים, שיורדת עליהם עייפות, שלקרוא את ביאליק זה כמו להכין שיעורים: חובה שמקיימים אותה בלי חשק".(אלה דברי הפתיחה של מהמאמר אותם ציטט דיקמן, ואלה הדברים שחשבתי לעצמי שיותר משמעידים על ביאליק, הם מעידים על הכותב שהוא המורה של הסטודנטים. ובעצם, היכן עובר הקו הדק? ) בהמשך כותב קלדרון כמה דברים על שירה בתוך "הקשר" שמעוררים תמיהה גדולה.

"ביאליק הוא משורר מובהק שנטוע בתוך הקשר. לפעמים מגיחה שורה שלו אל חיים עצמאיים באוויר החופשי:"אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?" אבל עיקר עוצמתו נטועה בתוך היסטוריה ובתוך טכסטים וזכרי טכסטים, ובתוך רוח הזמן שהיה וחלף.. רוח השיר נושבת עם רוח הזמן לכן ביאליק עצמו מקשה על הגישה אליו למי שחי בתוך רוח אחרת של זמן אחר". מה יאמר על "השמש זרחה השיטה פרחה והשוחט שחט"? האם המשפט נטוע רק בהקשר הסטורי של פוגרום קישינב? האם לא יוכל אדם באשר הוא החווה מלחמה או שכול להרגיש זאת? או, "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן" .והנה, בימים אלה העלו ברי סחרוף וערן צור מופע בתמונע של שירי ביאליק מולחנים בורסיה עכשוית. דומני שזו התשובה הטובה ביותר לטענה המוזרה שבחר לדבר בה בשמם של בני הדור:

"קשה לנו עם מכת הפטיש, קשה לנו עם הצרות הגדולות, קשה לנו עם הלב המתפוצץ. משהו עמוק בנו צריך להחליף את מגע הפטיש הכבד במגע הלטיפה הקל של "וכבשה ואיילת תהיינה עדות שליטפת אותן והוספת ללכת". משהו בנו צריך להחליף את "צרותיי הגדולות", הפתטיות, של ביאליק , בצרות הגדולות, אבל הבנליות של זך: "לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה"..

קלדרון מנסה לבטא את חוסר יכולתו של הדור הנוכחי להכיל את העושר התרבותי שמציע ביאליק (ובהמשך יכניס לאותה מגרה גם את יהודה הלוי ואת אמיר גלבוע). העושר הלשוני והעושר הריגשי , אפילו טענה יש לו על ה"בכי". "ביאליק הוא משורר-בוכה ואני חושב שיש לישראלים סבלנות מוגבלת למשוררים-בוכים" ככה מדווח לנו, פרופ קלדרון, ללא הוכחות וללא הסבר למונח החדש ולפני הדור.

לטעמי, קלדרון נטפל לשירת באליק, לצורך טענה אידיאולוגית . אידאולוגיית ההינתקות. אדאולוגיית השפה המדוברת, זו הפוסעת כנערה צעירה ומפתה על קרום העכשיו ויש בין דובריה כאלה בעלי קושי ללמוד ולחפש אחר מקורותיה אחר חלד אמם.

הוא חוזר שוב לחלום הישן של החילוני התל אביבי החי על החוף הצר והנפלא של תל אביב שיניחו לו מהצורך לדעת את הקלאסיקה של תרבותו, למה לו אגדות החורבן ושפת משנה אם אפשר להסתפק בבירה טובה ותרבות הברים של תל אביב " ואילו סיון בסקין כותבת היום שירים- נפלאים לא פחות – שאין דרך להתרגש מהם בלי תרבות הברים של תל אביב" (שם עמ 22 , ואני חשבתי שלו אני , סיון בסקין לא היתי רואה בזאת מחמאה) יש לו צורך דחוף להפטר ממטענים קלאסיים המכבידים על הקורא הלא משכיל בתרבותו שלו . אדאולוגיית העדפת הישראליות על פני תפיסה כוללת יותר שיש ביכולתה להכיל גם את הקלאסיקה היהודית וגם את החוויה הישראלית.

אדאולוגיית הניתוק וקיצור השורשים הובאה לפתחנו בשבועות אלה גם דרך ספרו של גלעד צוקרמן שכתב את הספר "ישראלית-שפה יפה" , ספר תוסס ומרתק לקריאה אך, גם מקומם ומעורר מחלוקת. דיקמן תקף את צוקרמן על כך שהוא מבחין בין עברית ל"ישראלית" ובכך מקצר את שורשיה הארוכים והרב שכבתיים של השפה העברית. הוא צחק ל"חידוש" של צוקרמן "ישראלית כשפה שמית, ישראלית כשפה הודו-אירופית, כשפה שמית אירופאית.." ועוד הוא מבקר את צוקרמן המשווה בין עגנון לאתגר קרת, כאילו שלא מדובר באותה שפה או אותם משלבי שפה. …" כאילו כתבו השניים במשלבים שונים של אותה שפה. קרת אינו כותב בשפתו של עגנון. עגנון כותב בעברית (משנאית), שאיננה שפת-אמו (יידיש) ואילו קרת כותב כתיבה אותנטית בשפת-אמו, הישראלית. לכן, במקום לומר כי קרת כותב בשפה רזה, נאמר בשפה זרה " (עמ 59) . והמסקנה שצוקרמן מגיע אליה, מרגיזה למדי את דיקמן וגם רבים בקהל "אם כן, עבור ישראלים רבים העברית היא שפה זרה (או שניה). אין זה אומר שהם מוכשרים פחות מאבותיהם. שפתם אינה בהכרח רזה ואוצר המילים שלהם איננו בהכרח דליל." (שם עמ 59).

דומה שהרצון האדאולוגי של צוקרמן להרחיק את העברית מקדמותה ושורשיה ולהשאירה, בקרום הדק של ההוה, של שפה ללא זיכרון, שפה שהורתה היא היידיש והרוסית ועוד שפות אירופאיות שהשפיעו על המורפולוגיה של המילים המדוברות.

וכך נראה שקלדרון בדרכו "מעיר" את הנושא הישן שטיפל בו נתן זך במאמרו המפורסם " הרהורים על שירת אלתרמן" בו ניסח את הכללים החדשים לכתיבת שירה עברית "עכשוית" אותם כללים שהמחו בהמשך את חבורת "לקראת". הוא ניסח את כללי המלחמה של השפה ה"רזה" המדוברת מול השפה ה"עשירה" המרובדת המנהלת שיח אינטרטכסטואלי עם עבר יהודי קלאסי .

קלדרון הולך כאן בדרכו של נתן זך ובוחר בדמות אב כבדה כדי להתנגח דרכה בזרם שלם בשירה הישראלית שמושך את כוחו משירתו של ביאליק וממקורותיה. הבו לו את שירת הברים של תל אביב והוא ילמד אותה לתלמידיו שיבינו סופסופ שירה מהי.

הספר "שפה קמה" הוא אסופה של רשימות ועיונים שהתפרסמו במדור "לשוננו לעם" מדור לעניני הלשון העברית שהתפרסם בגליונות יום שישי של עיתון הארץ בקביעות החל משנת "תרצ"ג עד שנת תש"ח. מי שהגה את רעיון המדור הוא אותו חיים נחמן ביאליק ששימש גם כנשיא ועד הלשון העברית. ביאליק , המשורר ואיש הרוח שעקב אחר תבניות העומק של התרבות היהודית וחי את המתח שבין השפה האצורה בארון הספרים היהודי לבין, השפה הנוצרת מתוך שימוש וחיכוך בינתרבותי הגה את הרעיון לבמה ציבורית שתשקף את התהליכים.

השאלות והתשובות שלוקטו לספר גדול ומרשים (אולי פורמט גדול מדי..) הם תיעוד מרתק של תהליך , אך הם גם דגם מוקדם של תרבות ה"טוקבקים" שאנו מכירים היום . כמעט על כל שאלה או הצעה שהועלתה, התקבלה תגובה תומכת, שוללת או מביאה הצעה חדשה.

כינוסו של המדור הזה לספר אחד ברצף כרונולוגי, חושף רקמת חיים תרבותית וחברתית . ישנם חלקים במדור העסוקים בתיקון שיבושי מילים , וישנם מכתבים ופניות בעניין חיפוש מילים עבריות וכמובן התנצחויות בין מלומדים, טהרני לשון הדואגים לחייה ומותה של העברית, מול אלה הרואים בשמחה את התפשטותה והשתנותה. מרתק לקרוא את הדברים מתוך מבט של ריחוק המייצר מידה לא מבוטלת של הומור . קשה שלא לצחוק מול הרצינות התהומית בה דנו במילים ובתהליכים שיש בהם מהחיוניות הטבעית כך לדוגמא :

הרב א. ד. ברקובסקי כותב בז' בשבט תרצ"ה , 11 לינואר, 1935:

הערה: "בלשוננו לעם" מט"ו טבת, במאמר "הגדרות", כותב מר מ. ז.: נוהגים לקרוא לכל המחולות בשם "ריקודים" ואני חושב שזה לא נכון. רקוד- משמעו מהר והיחפז , מהר לרוץ ולקפוץ כעגל, כאילו כשעיר , כארבה. מחול (חול) משמעו: הסתובב במעגל וכו' וכן מוצאים בירושלמי את השם "ראש חולה" למנצח על המחולות, מה שאי אפשר בקפיצות ובכרכורים בלי סדר מידה.. ולכן כדאי לשנות את השם נשף ריקודים לשם נשף מחולות." (שם, עמ 69)

מה דעתך?

הזמינו הרצאות

חוה פנחס-כהן מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים שונים ועל יצירתה

צילום: בר גורדון 

גשם בשפה זרה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email