(לרות קרטון-בלום, כחלק מדיאלוג מתמשך)
כחלק מאהבת הארץ והקשר אל הארץ המורכבת הזאת, מצאתי את כתבי הקודש הנוצריים. ובעיקר את דמותו המשכנעת של התנא יהושע בן יוסף הנגר ואימו מרים מנצרת.
יש ביכולתה של היסטוריה ושל נופי הארץ להכיל הרבה. נופי הארץ ודרכיה מכילים גם את הביוגרפיה של יהושע בן יוסף ומרים. וכמי שרואה עצמה אוהבת את הארץ ואת נופיה ובפני עצמי אני מודה שזהותי נקבעה לא מעט בזכות המקום הזה והשפה הזאת, הרי שאלה דברים המחייבים אותי להכרות עם המעגלים השונים של הארץ ותרבותה. בין הארץ לשפה, נמצאת שאלת האמונה . הביוגרפיה שלי מלווה בחיפוש אחר האמונה. אחר הצירוף שבין ההשגחה הפרטית לבין אלוהי היסטוריה שהוא גיבור הכתובים. בין האישי, לאוניברסלי. כשעם חלוף השנים נקודות המפגש בין הביוגרפי להסטורי והקולקטיבי, הן נקודות רפלקסיביות לטכסטים המלווים את חיי הן בתנ"ך והן בברית החדשה (היסוד המיתי שמתגלם בשפה)
ישו נע ונד בין נצרת לבית לחם, בין ירושלים לגליל ובגליל בין טבריה לכפר נחום ונקודות נוספות בנוף. אלה מהווים עבורי סיבה מספקת להכרות איתו ולהכרות עד כמה שאפשר מעמיקה יותר. הדימויים הלשוניים של דרשותיו אף הם לקוחים מתוך המקום הזה ושפות היהודים של תקופתו. ארמית ועברית.
הברית החדשה בבשורה על פי מתי, מנסה "להכשיר" את דמותו של ישו על ידי נטיעתו בתוך הייחוס המשפחתי היהודי. "ספר היוחסין של ישוע המשיח בן דוד בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק …יעקב הוליד את יוסף בעל מרים אשר ממנה נולד ישוע הנקרא משיח. "
"כך הייתה הולדת ישוע המשיח: מרים אמו הייתה מאורסת ליוסף ובטרם התאחדו נמצאה הרה לרוח הקודש…"
ולמעשה דמותו של האל, מי שהיה לדמות האלוהית של התרבות המערבית נקבעה , כאן, בנופים האלה, בביוגרפיה ראשונה מסוגה, ביוגרפיה אנושית, מפורטת. מהלידה ועד מוות וגם לאחר המוות.
ובאופן אישי, כמי שידיעת הארץ, היא חלק חשוב מעולמה מצאתי עצמי מזהה במקומות שונים גם את דמותו ומעשיו של יהושע בן יוסף הנצרתי. ולמעשה אי אפשר לראות את היסטוריה המקומית ללא השכבה היסטורית של סוף ימי בית שני ותקופת הכיתתיות והמבוכה שלפני החורבן, ללא דמותו של הורדוס, יוחנן המטביל, ישו בן יוסף ופונטיוס פילטיוס הרומי. זו הבמה ואלה גבורי הדרמה באחד הפרקים המרגשים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל.
תלמיד ישראלי, יליד הארץ, מתוודע לכתבי הקודש , בדרך כלל, לכתבי הקודש לתנ"ך ופרשניו ומעט מאד קטעים פזורים מהמשנה והתלמוד. הוא מגיע להכרות עם טכסטים קבליים בשלב מאוחר הרבה יותר. בדרך כלל כחלק מלימודי היהדות באוניברסיטה או במוסדות להשכלה גבוהה אחרים.
התוודעתי לכתבי הנצרות ככלי שרת של לימודי תולדות האומנות. למדתי תולדות האומנות באוניברסיטה העברית כאשר את ליבי מושכת במיוחד התקופה הביזנטית ובמקביל ואולי גם תוך כדי, חיפוש אחר סימני האומנות היהודית הקדומה וחיפוש ההגדרה מהי אומנות יהודית. ואיך נקבעת הזהות של טכסט מילולי או ויזואלי. מהר מאד הגעתי לזיקות הגומלין שבין האומנות הנוצרית העתיקה לאומנות היהודית ולהשפעת הפיוטים והמדרשים בני התקופה על ההיבטים הויזואליים (ראה, פסיפס בית אלפא או, מבנה בתי הכנסת הקדומים מול מבנה הבזיליקה, ובשנת 1978 מצאתי עצמי כותבת עבודה לפרופ משה ברש על הקשר בין פסיפס בית אלפא למדרשי הגאולה בני התקופה). הבנתי שחלק מזיכרונותיה של הכנרת הם הפלגותיו של ישוע על פניה ודייגיה הם שליחיו. שאי אפשר להביט עליה ממערב מבלי לשמוע את הדרשה של הר האושר מהדהדת . שהכל חבוק בכל.
קרה תהליך איטי ואחר. עולמי החל הולך ומתמלא בעולם דימוים ויזואליים של התרבות המערבית, היא לכל הדעות, התרבות שלי. ומאחר והתרבות היהודית צמצמה עד מאד את השפה הויזואלית שלה, מצאתי שאת החלל הריק הזה, מתמלא על ידי ציורים, פרסקאות פסלים פסדות ופסיפסים של כנסיות ביזנטיות מנוף הארץ שקיבל עומק מיוחד ומאירופה שקיבלה מיפוי ודמיות על פי הארכיטקטורה ויצירות האומנות של כמעט אלפיים שנה.
גדלתי במשפחה בה אבי נפטר בגיל צעיר מאד ונותרנו אמי אחותי ואני. לימים אמי נישאה אך, לא היה לעניין זה שום רישום על עולמי הפנימי והרגשי. משפחתי הוגדרה בעיני, כמשפחה של שלוש נשים.
העולם הצר, הקטן, של מרקם יחסים בין שלוש נשים, היה עולמי. אלה היחסים הרגשיים שהכרתי עד שהבשלתי. בעולמה של היהדות, אין מקבילה לעולמן של נשים כיחידה עצמאית (מלבד אולי מגילת רות).
בהכללה אומר, שלנשים אין מקום בפולחן הן המשפחתי והן בבית הכנסת. אין להן ביטוי ספרותי בכתבי הקודש הן תמיד ביחס לגבר. אינן מופיעות כדמויות עצמאיות.
לעומת זאת, עולם הדימויים הנוצרי בא מתחום המשפחה והאישה-האם והאישה החיצונית למשפחה התיקנית (מגדלנה) הן, דמויות נוכחות יש להן תפקיד, יש להן חלק בביוגרפיה של המשפחה המיתית.
דמות של אם האלוהים, כדמות מרכזית, הן כאיקונה והן כמושא לתפילה, חמלה ורחמים. הצד הרך, החיק של החיים, אהבת האל היא נשית וגופנית מאד בתרבות הנוצרית-מערבית. והיא מאפשרת לי הזדהות עם הדימויים שהיא מספקת.
לימים, נישאתי וילדתי 4 בנות וגם אז גיליתי מצאתי שאין מקבילה מיתית ליחסי בת-אם או אם-בת. כמו כן, יחסי איש אישה בדימויים המיתיים שלנו הם בדרך כלל מזווית הראייה הגברית (ראה מקרה אברהם –שרה ואברהם-הגר) כך, מצאתי עצמי מוצאת תמיכה דימויית בעולם שכל כך מוכר לי והופנם בתוכי עד מאד וזה בעולמה הוויזואלי של הנצרות. שפע האיקונים התרבותיים מלאו עבורי את החסר ומקור להזדהות.
האישה הנושאת את הילד בעל היעוד (הריון ולידה) סיפור העקדה הומר מיחסי אב-בן ליחסי אב-בת או בת-אם.
האישה המניקה (שירי אינטימיות בספר הצבע בעיקר 1989)
האישה האלוהית שאפשר לחלוק איתה את החוויה האנושית .
האישה המקוונת (פיאטה) (יחסי אם–בן, הומרו ליחסי אם – בת)
(את האישה האלוהית, את השכינה הקבלית כדימוי אימז'יסטי מיתי בשפה, מצאתי בשלב מאוחר יותר בחיי ובהתפתחותי. )
בשנת 1998 נפטר אישי , נותרתי עם ארבע בנותיי. מציאות זו העמידה אותי שוב במשפחה ללא גבר . כל התפקידים המסורתיים במשפחה עברו המרה לורסיה נשית. יחד עם זאת, כמה סמלים התרבות המערבית התחדדו וקיבלו פרשנות מחודשת. בין השאר, דמות האישה האידאלית (שאינה במסגרת המשפחה המסורתית) מתקבלת כאם (מיניקה ומקוננת) , אם נצחית, של הגבר , של הבן שהוא נעוץ בין המתים לחיים. ולצידה דמות מרים מגדלית שהיא זונה שחזרה בתשובה. אישה שמיניותה שונתה ודוכאה לטובת הגבר הנוכח הנעלם. המיניות הטבעית שהיא חלק מהיות צלם אלוהים ואחד מברכות האדם, קיבלה תפנית שמעסיקה אותי מאד (במחזור שירי "משיח" ו"שרמוטה" ,2003 , ניסיתי את התמודדותי איתה מחדש)
ובמקביל, דמותו של האל הצלוב. האל (הבן, הבעל, האב) המת – החי. שתרבות שלמה מעמידה אותו מול עיניה כסמל חי. האל שנועצים מסמרים בידיו וברגליו כדי לראותו בסבל נצחי אך גם למנוע ממנו לחלוף, להעלם מהחיים אל המתים. הוא תמיד במצב קיומי של תפיסת החלוף, תפיסת המעבר. הוא בעיני אחד מהביטויים הויזואליים לתשוקה האינסופית לעצור את החולף , לקבע אותו (במעשה האומנות. על ידי השפה, על ידי התמונה) . במחזור שירי "הגנן" שזהו מחזור העוקב אחר סימני הזמן בגן, מקבע את התמונות, המראות, המעשים בשפה, קראתי "הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים" .
בעיני, צמיחתו של הדימוי הויזואלי מתוך המיתוס התיאולוגי שמקורו בביוגרפיה מקומית, ונדד אל העולם
חוזר אלי כדי לומר משהו על עצמי. על חיי במקום הזה שהצמיח מערכת דימויים מזהותי היהודית לזהות התרבותית הרחבה יותר.
