מסע האילה של חוה פנחס-כהן / גדעון עפרת

את השיר 'מַסַּע אַיָּלָה' כתבה חוה פנחס כהן בתמוז תשנ"ג, קיץ ירושלמי חם המלקק עדיין את פצעי האינתיפאדה הראשונה. שנתיים לאחר מכן העניקה לספר שיריה השני את הכותרת של שיר זה, ובזאת ייחסה לשיר מעמד מיוחד בשירתה.¹ השיר המופלא והמיוחד הזה ראוי, אכן, לניתוח מפורט בזכות יופיו הנדיר ורבדיו הרבים והעמוקים, אשר מאמר זה מבקש לחשפם.

 

מסע איילה

 

מְחָטָיו שֶׁל הָאֹרֶן מְטִילוֹת צֵל רוֹטֵט עַל אֶבֶן אָנֹכִי בָּנִיתִי

הַבַּיִת וְקוֹלוֹת פַּטִּישִׁים שֶׁהִכּוּ בָּהּ וְהִכּוּ בָּהּ בָּהּ בָּהּ

(עַד נִשְׁמַע קוֹל אִישׁ קוֹרֵא קִרְחֹה חוֹמַת

אֶל רֵעֵהוּ בַּחֲשֵׁכָה, שְׁמַע).

וְחָשְׂפוּ נִימִין נִימִין בַּרְזֶל אָדֹם בַּגִּיר הַיַּעֲרֵן וּנְוֵה יַעֲקֹב

וּמִשְׂחָקָיו שֶׁל מֶנְדֶלְסוֹן אוֹ רִיכַרְד קָאוּפְמַן

עִם הַשֶּׁמֶשׁ הַמִּתְאַכְזֶרֶת (אָז עוֹד הָיְתָה עֲדִינָה וְחוֹמַת הָעֹפֶל

וּתְמִימָה

שֶׁמֶשׁ בְּתוּלִית עַל הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם) וּמָמִילָה וְאָנֹכִי

 

דְּבַר הַנִּקְבָּה. וּכְאִלּוּ מֵאָז וּמִתָּמִיד הַמַּיִם בָּנִיתִי שְׁעָרֶיהָ

בָּאִים מִתַּחַת לָעִיר וְהַשִּׁלֹחַ –

מָשָׁל לְמַה שֶּׁהָיָה צוֹנֵן וְנִסְתָּר וּמָלֵא  וּמְבוֹאוֹתֶיהָ וְאָנֹכִי

הַבְטָחָה

בָּנִיתִי מִגְדָּלֶיהָ

וּבָעִיר הָעֶלְיוֹנָה חֶדְוַת הַפֶסְטִיבָלִים

וְתוּת בְּפִיקוּס נָגַע  מִגְדָּלוֹת לְתַלְפִּיּוֹת

וְזַיִת אֵצֶל הַתְּאֵנָה הַמַּכְבִּידָה לַקַּרְקַע

(הַיָּמִים יְמֵי רֵאשִׁית תַּמּוּז) וּבָנִיתִי אַרְמוֹן

בַּלֵּילוֹת עָלְתָה צִוְחַת הָעִיר

חֶרְדַּת הַנִּצּוֹדִים לִנְצִיבֶיהָ בְּתוֹכוֹ

 

אַיָּלָה פּוֹסַעַת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר  חֶדֶר לְתִפְאֶרֶת

אַיֶּלֶת הַיּוֹם וְאַיֶּלֶת הַלַּיְלָה לְצַד חוֹמוֹת הֶחָצֵר

וּבֵין הַפְּתָחִים שֶׁל רְחוֹב הַנְּבִיאִים בַּת הַמֶּלֶךְ הַכְּלוּאָה

הִיא לוֹחֶשֶׁת אֶת שְׁמָהּ –

הִיא הוֹלֶכֶת אַחַר רֵיחָם שֶׁל הַמַּיִם (הוֹ מַגַּע  שֶׁהַתִּקְשֹׁרֶת עוֹד

שַׂעֲרוֹת שׁוּלַמִּית בְּתוֹךְ אֲפֵלָה לַחָה וּרְחוּמָה)

מִן הַמּוֹצָא אֶל הַבְּרֵכָה לֹא גִּלְּתָה וְהַר

בִּצְעָדִים שֶׁל מִי שֶׁרַגְלֶיהָ חֲרוּכוֹת מֵהֲלִיכָה יְחֵפָה

מִבְּקֹעַ שַׁחֲרִית וְעַד בּוֹא לַיְלָה גִּילֹה שְׁמוּרַת טֶבַע

וְאַחֲרֶיהָ פּוֹסְעִים חֶרֶשׁ נְזִירֵי הָעִיר וְרַחֲמוֹתֶיהָ

בִּבְגָדִים לְבָנִים וְאוֹסְפִים לְחִישׁוֹתֶיהָ לְאוֹהֲבֵי אֳרָנֶיהָ

לִכְלִי חֶרֶס נֶאֱגָר

שֶׁנּוֹזֵל אוֹר הַדִּמְדּוּמִים רוֹטֵט בּוֹ וּמְחִלּוֹתֶיהָ וְזִכְרוֹ

כְּקוֹלָן שֶׁל קֻפְסוֹת הַפַּח בִּידֵי

קַבְּצָנֵי שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת נוֹתֶיהָ. אָנֹכִי

 

וַאֲנִי הָיִיתִי שָׁם אוֹתוֹ לַיְלָה  פָּתַחְתִּי בָּהּ דְּרָכִים

שֶׁדַּם שִׁלְיָתָהּ יָרַד בֵּין רַגְלֶיהָ

וְהִיא בּוֹכָה שֶׁלָּשׁוֹן אַחֶרֶת מְלַחֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת וּפָצַעְתִּי בָּהּ פְּצָעִים

וְקָרָאתִי אַחֲרֶיהָ:

"אַיָּלָה אַיָּלָה שֶׁרַחְמֵךְ צַר וְכֻלֵּךְ אַהֲבָה לַשָּׁמַיִם. וּבָתֵּי

הֵיכָן יַלְדֵּךְ?

אַיָּלָה, אַיָּלָה שֶׁרַחְמֵךְ צַר וִירֵכֵךְ לְבָנָה זְכוּכִית עָשִׂיתִי לָהּ

הֵיכָן אֲהוּבֵךְ?"

וְקָרָאתִי אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁמְּצָאוּנִי אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִרְאוּ

בֵּין רַמְבַּ"ן לְקִינְג-ג'וֹרְג'

הִכּוּנִי וּפְצָעוּנִי יִכְתְּבוּ וִיצַלְּמוּ

 

אַךְ רֵיחַ דָּמָהּ הַמְטָרֵף וְיָפְיָן שֶׁל כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר

עַל הַמַּרְצָפוֹת לֹא הִנִּיחוּנִי

וְלֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי – לֹא יָדוּעַ עָלֶיהָ

וְקָרָאתִי אַחֲרֶיהָ בְּשׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּרְחוֹב שִׁילֹה:

"אַיָּלָה, אַיָּלָה מַה שֵּׁם אַתְּ לוֹחֶשֶׁת  וְעָשִׂיתִי יוֹם בְּשָׁנָה

 

הֵיכָן בְּנֵךְ? קְדֻשָּׁה מַצֶּבֶת אֶבֶן

אַיָּלָה, אַיָּלָה מִי בַּעֲלֵךְ?

שֶׁשְּׁמִי עָלָיו זָהָב

אַיָּלָה, אַיָּלָה, אַיָּלָה,

מַה דֶּרֶךְ הַמַּיִם שֶׁאֵלֵךְ?" לְזִכְרוֹן עוֹלָם.

 

וּבָעֵת הַזֹּאת יֵשׁ זְמַן גָּדוֹל כְּמוֹ סֻכָּה לְלֹא קוֹרוֹת

מְסוֹכֵךְ עַל הָעִיר מִפָּנֶיהָ

 

השירה העברית המודרנית מכירה לא איילה אחת ולא שתיים. ראשונה היא איילת-השחר מ'מגילת-האש' של ח"נ ביאליק (1905), שעליה נכתב: 'ואיילת השחר זרחה בצניעות יגונהּ נגד הר-הבית'. אלא שדמותה של איילת השחר מתגלגלת עד מהרה לדמותה של האהובה, בה במידה שביאליק מעניק לה גם את תפקיד האם, וכשהוא כותב על בני ישראל הצעירים שנשבו עם כיבוש ירושלים, הוא מציין: '…מאתיים בחורים ומאתיים בחורות. […] אביהם – הצבי ישראל, ואמם – איילת השדה'.²

אם כן, איילת השחר היא האהובה והיא האם. כלום מכאן שאבה חוה פנחס כהן את הדואליות של האיילה שלה? ברם, לצד שירו של ביאליק, נזכיר את 'איילת' של נתן אלתרמן, מתוך 'שירי מכות מצרים' (1939 1944), השיר בו חוזרת איילת השחר כמי שצופה במכת הבכורות בעיר המצרית הנענשת, אלגוריה לאסון השואה באותם ימים בהם נכתב השיר. האם מכאן שאבה חוה פנחס כהן את זיווג האיילה והעיר המוכה? לא פחות מכן, לא נשכח את 'איילה אשלח אותך' של אמיר גלבֹע משנת 1972:³

אַיָּלָה אֶשְׁלַח אוֹתָךְ אֶל הַזְּאֵבִים לֹא בַּיַּעַר הֵם

גַּם בָּעִיר עַל מִדְרָכוֹת תָּנוּסִי מִפְּנֵיהֶם בְּהוּלַת

עֵינַיִךְ יָפוֹת יְקַנְּאוּ בִּי לִרְאוֹתֵךְ אֵיךְ

אַתְּ פּוֹרַחַת נִפְחֶדֶת וְנִשְׁמָתֵךְ

 

אֲנִי אוֹתָךְ אֶל מוּל פְּנֵי הַחֲזָקָה אֶשְׁלַח

הַמִּלְחָמָה לֹא בִּשְׁבִילִי עוֹד

 

לִבִּי אַיָּלָה לְמַרְאֵךְ פְּצוּעַת דָּם בַּשַּׁחַר שׁוֹטֶטֶת

 

בדומה לאיילתו של גלבע, גם איילתה של חוה פנחס כהן נסה בעיר על מדרכות. ובדומה לאיילה של המשורר, גם זו של המשוררת פצועת דם שוטטת/שותתת לעת שחר. וברור, שחוה פנחס כהן מנהלת דיאלוג בין איילתה לאיילת המלחמות של גלבע.

ועוד איילה זכורה לנו, זו המפורסמת של יונה וולך, מ-1983:⁴

בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים

אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם

מַה לִּי וְלָהּ

אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי

אֶלָּא מַעְיַן חַיַּי

אֶלָּא נִסְתָּר

אַיָּלָה

מַה לִּי וְלָהּ

אֶלָּא אַהֲבָתִי.

 

בעוד איילתה של וולך שותה מים בין צוקים שהם לב המשוררת ומתוך מעיין שהוא חיי המשוררת והוא גם הנסתר של חייה, דהיינו, בעוד האיילה של וולך – סוד היופי והשירה – יונקת מימיה מתוך המשוררת עצמה, הרי שהאיילה של חוה פנחס כהן משוטטת ברחובותיה של ירושלים ושיג-ושיח לה עם עיר הקודש. לא פסטוראלה מצפה לנו, כי אם נוף עירוני עתיר כאב.

בטרם נתקרב אל קדושת העיר, לא נתעלם ממבנהו הכפול של 'מסע איילה'. שלשמאל השיר נלווה שיר נוסף, אשר הקריאה העצמאית בו חושפת את מקורו: מצבת מישע, אותה מצבת בזלת, המוצגת בלובר שבפאריז, אשר נתגלתה בשנת 1869 מזרחית לים-המלח והיא כתובה בשפה מואבית (אחות לשפה העברית המקראית). קריאת טקסט המצבה מפגישה אותנו עם דבר מלך מואב, המונה את הישגיו:⁵

…אנוכי בניתי קִרחה חומת היערֵן וחומת העופל. ואנוכי בניתי שעריה, ואנוכי בניתי מגדלותיה. ואנוכי בניתי בית-מלך…

אם כן, השיר 'מסע איילה' כמבנה 'אבן רוזטה' רב-לשונית, בה מצבת מישע מתפקדת כהד קדום, כמעט 'כנעני', לשירה של המשוררת. אך לא מסע רב-תרבותי בעלמא הוא מסען של המשוררת והאיילה, שהרי דבר המלך מוּמר בדברה של המשוררת, האישה. פמיניזציה זו של הסמכותיות הגברית היהירה מעבירה אותנו מ'בית-מלך' של דברי מישע ל'בת-המלך' שבדברי המשוררת, החוזרת על דברי המצבה בשינויים קלים אך משמעותיים:

וּבָנִיתִי אַרְמוֹן / לִנְצִיבֶיהָ בְּתוֹכוֹ / חֶדֶר לְתִפְאֶרֶת / בַּת הַמֶּלֶךְ הַכְּלוּאָה / שֶׁהַתִּקְשֹׁרֶת עוֹד / לֹא גִּלְּתָה…

יותר מכל, קריאת שירה של חוה פנחס כהן מעבירה אותנו מרובד המלכות הזכרית השלטת אל רובד האיילה הנרדפת, בבחינת אהובה ננטשת ואם שאיבדה את בנה. ובמילים אחרות, מעבר מתחום הכוח הזכרי אל תחום הסבל הנשי.

במקביל, כפילותו של 'מסע איילה' מעבירה אותנו מערי מואב של מישע אל ירושלים. כאן אנו יוצאים עם המשוררת למסע ברחובות העיר, שהוא גם מסע ארכיטקטוני:

וּמִשְׂחָקָיו שֶׁל מֶנְדֶּלְסוֹן אוֹ רִיכַרְד קָאוּפְמַן / עִם הַשֶּׁמֶשׁ הַמִּתְאַכְזֶרֶת…

כל עוד בריכרד קאופמן עסקינן, אנו נמצאים ברחוב הנביאים, בו בנה בתים:

אַיָּלָה פּוֹסַעַת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר / […] וּבֵין הַפְּתָחִים שֶׁל רְחוֹב הַנְּבִיאִים / הִיא לוֹחֶשֶׁת אֶת שְׁמָהּ

וכל עוד באריך מנדלסון עסקינן, הגענו לשכונת רחביה, שכונתו של הארכיטקט הגרמני:

וְקָרָאתִי אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁמְּצָאוּנִי אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן / בֵּין רַמְבַּ"ן לְקִינְג-ג'וֹרְג'…

המסע יימשך עד שכונת מחנה-יהודה ועד לרחוב שילה שבנחלאות:

וְקָרָאתִי אַחֲרֶיהָ בְּשׁוּק מַחֲנֵה-יְהוּדָה וּרְחוֹב שִׁילֹה

עתה כבר הגענו לתחום השכונות העממיות יותר, ויותר מכך, הגענו אל שילה, שהיא בירתה הקדומה של יהודה (מחנה יהודה), ובה מקום המשכן. כמו נמצאה האיילה בחיפוש עירוני אחר הקדוש (ולכן, גם מסעה ברחוב הנביאים…).

אלא שבטרם קודש, ירושלים של 'מסע איילה' היא עיר מיוסרת, עיר דקורת מחטים ומוכת פטישים, שהולמים בה ושופכים את 'דם' אבניה:

מְחָטָיו שֶׁל הָאֹרֶן מְטִילוֹת צֵל רוֹטֵט עַל אֶבֶן / הַבַּיִת וְקוֹלוֹת פַּטִּישִׁים שֶׁהִכּוּ בָּהּ וְהִכּוּ בָּהּ בָּהּ בָּהּ / […] וְחָשְׂפוּ נִימִין נִימִין בַּרְזֶל אָדֹם בַּגִּיר / […] בַּלֵּילוֹת עָלְתָה צִוְחַת הָעִיר / חֶרְדַת הַנִּצּוֹדִים.

עיר צורחת מכאב ומאימה, עיר אלימה שציידים מבקשים בה אחר נפשות הניצודים. נפש אחת שכזו היא נפשה של האיילה המהלכת ברחובות העיר לעת לילה.

 

אם הכרנו את מוצאה של האיילה הנדונה בשירה העברית המודרנית, אין בכך משום הפחתת מקורותיה של האיילה בתנ"ך. זכורה לנו האיילה כסמלו של שבט נפתלי, מאז ברכת יעקב – 'נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה', זו שזוהתה עם בקעת גינוסר (עליה נאמר שהיא מהירה בהבשלת פירותיה, מהירה כאיילה). אולם לא זו האיילה של חוה פנחס כהן. האיילה שלה חייבת לזו המוזכרת בירמיהו (יד ה): 'כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא הָיָה דֶּשֶׁא'. הנה כי כן, זוהי האיילה הממליטה את העופר ונוטשת אותו, כבת-דמותה ב'מסע איילה'. אלא שהאיילה, האם אבודת-בנה, היא גם האיילה כאישה נאהבת שננטשה. במשלי (ה יח-יט) קראנו: 'וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ, אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד'. וכאן, בתנ"ך, גם מצאנו את איילת השחר: 'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד' (תהילים כב א). והרי האיילה בשירה של חוה פנחס כהן מתגלה ברחובות ירושלים רק לעת שחר. ככתוב: 'עַד נִשְׁמַע קוֹל אִישׁ קוֹרֵא / אֶל רֵעֵהוּ בַּחֲשֵׁכָה, שְׁמַע'. ומהו זמן קריאת שמע אם לא זמן שחרית (מסכת ברכות א ב).

מקור תנ"כי עקיף נוסף האחראי לאיילה של חוה פנחס כהן הוא הזיהוי העולה מהשיר בין האיילה לבין השולמית משיר השירים. כשהיא כותבת: 'וְקָרָאתִי אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁמְּצָאוּנִי אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן / בֵּין רַמְבַּ"ן לְקִינְג-ג'וֹרְג' / הִכּוּנִי וּפְצָעוּנִי', היא מעבדת, כמובן, את גורל השולמית, הנואשת לאהבה – 'מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי' (שיר השירים ה ז). השומרים הם, מן הסתם, שומרי בניין ראש-הממשלה הממוקם בסמוך. ראש-הממשלה כ'מלך', ההד המקומי לקינג-ג'ורג' שבשם הרחוב. אך, כזכור, לא נמצא בשיר השירים שום המשלה של השולמית לאיילה. לכל היותר, נוכל להניח תשובה פמיניסטית של חוה פנחס כהן ל'דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים'. אלא אם כן, נמצא את מקור הדימוי באיוריו של זאב רבן מ-1923 לשיר השירים, בהם הִרבה להמשיל את שלמה לאריה ואת שולמית לאיילה (כפי שפירטתי במאמר 'צביה – ואיך כארי תטרפי', בקטלוג תערוכתו של זאב רבן בגלריה 'מעיינות' בירושלים, 1993, שנת כתיבת השיר 'מסע איילה'. האם ראתה המשוררת את הקטלוג בטרם כתבה את שירה?).

 

האיילה של חוה פנחס כהן מחפשת אחר מים. היא תרה אחר מקור המים, נִקבת השילוח, שלא לומר 'נוקבא' קבלית:

דְּבַר הַנִּקְבָּה. וּכְאִלּוּ מֵאָז וּמִתָּמִיד הַמַּיִם / בָּאִים מִתַּחַת לָעִיר וְהַשִּׁלֹּחַ – / מָשָׁל לְמַה שֶּׁהָיָה צוֹנֵן וְנִסְתָּר וּמָלֵא / הַבְטָחָה.

מסע המים של האיילה הולך וחושף את ירושלים כאישה, שנִקבּתה ואגינלית – שעירה, אפלה, לחה וסמוכה לרחם:

הִיא הוֹלֶכֶת אַחַר רֵיחָם שֶׁל הַמַּיִם (הוֹ מַגַּע / שַׂעֲרוֹת שׁוּלַמִּית בְּתוֹךְ אֲפֵלָה לַחָה וּרְחוּמָה)

האם כאן, בצמח 'שערות שולמית', ראשית הקשר לשולמית מ'שיר השירים'? כך או אחרת, דרך-המים של האיילה היא דרך אל מקור החיים, אל הנִקבּה ואל הנוּקבא, והיא גם שמסמנת בעבור המשוררת את הנתיב אל מקור הפשר של חייה:

אַיָּלָה, אַיָּלָה, אַיָּלָה, / מַה דֶּרֶךְ הַמַּיִם שֶׁאֵלֵךְ?

שבעוד 'העיר העליונה' בירושלים של חוה פנחס כהן צוהלת במצהלות ההבלים – 'וּבָעִיר הָעֶלְיוֹנָה חֶדְוַת הַפֶסְטִיבָלִים' – המים העמוקים והנסתרים ב'עיר התחתונה' הם אלה הנושאים הבטחה, בדומה לאלה שנכנסו לפרדס והגיעו אל 'מים מים' (בבלי, חגיגה יד ע"ב).

מכאן, שהארוס של האיילה, של המשוררת ושל ירושלים הוא גוף ורוח, חול וקודש:

אַיָּלָה אַיָּלָה שֶׁרַחְמֵךְ צַר וְכֻלֵּךְ אַהֲבָה / הֵיכָן יַלְדֵּךְ? / אַיָּלָה, אַיָּלָה שֶׁרַחְמֵךְ צַר וִירֵכֵךְ לְבָנָה / הֵיכָן אֲהוּבֵךְ?

והלא המקור המפורסם של השורות הללו במסכת עירובין (נד ע"ב) משווה בין משיכתו של האייל לרחמה הצר של האיילה לבין משיכתו של היהודי לתורה:

מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

אך לא סיפור של אהבה לפנינו, כי אם סיפור של נטישה ואובדן. שבדומה לשולמית של שיר השירים, גם האיילה נעזבה על ידי אהובה, שנמלט מפניה לא לפני שעיברה. עתה מהלכת האיילה ברחובות ירושלים כשהיא מדממת בעקבות המלטה ולאחר שאיבדה את בנה (האִם נטשה אותו במנוסתה מהציידים? האם אבד העופר? האם מת?):

וַאֲנִי הָיִיתִי שָׁם אוֹתוֹ לַיְלָה / שֶׁדַּם שִׁלְיָתָהּ יָרַד בֵּין רַגְלֶיהָ

כלום איננו שומעים בשורה הזו הד רחוק לשורותיו של אורי צבי גרינברג מ-1931:⁶

וַאֲנִי יָחִיד בָּאָרֶץ זֹאת אֲשֶׁר רוֹאֶה אֶת הַלָּבִיא וְהַשּׁוֹמֵעַ אֶת הַשַּׁאַג – –

ועוד:

כִּי לַיְלָה-לַיְלָה בָּא לָבִיא עַל הַר הַבַּיִת וּבַחֲצוֹת זִיו-הַכַּעַשׂ בְּעֵינָיו וְהוּא שׁוֹאֵג כְּרֹחַב תְּהוֹם.

אצ"ג המשיל את ירושלים לאריה, לגור-ארי יהודה. חוה פנחס כהן עונה לו בירושלים של איילה, כפי שענתה למלך שלמה של האריה. בירושלים של אימה ואלימות היא ממקמת דווקא את החיה הנשית הרכה והענוגה, את האיילה, זו הסובלת והנוגה, ובזאת כמו מעניקה לירושלים קול אחר, קולה של אישה.

 

שורות הסיום של השיר מגביהות את המהלך אל נחמה גבוהה, אלוהית, הגבהה של חג ושבת:

וּבָעֵת הַזֹּאת יֵשׁ זְמַן גָּדוֹל כְּמוֹ סֻכָּה לְלֹא קוֹרוֹת / מְסוֹכֵךְ עַל הָעִיר מִפָּנֶיהָ

אנו זוכרים את הכתוב בזוהר, בראשית (ח"א, מח ע"א), בעניין סוכת השלום של יום שבת, ואנו מתרגמים מארמית לעברית:

בוא וראה, כאשר מתקדש היום בכניסת השבת, סוכת שלום שורה ונפרשׂת בעולם. […] וכל הרוחות ועלעולים ושדים וכל צד הטומאה, כולם נחבאים ונכנסים בעין הרֵחיים של נִקבּת תהום רבה […] ומפני כך בקידוש היום מברכים אנו 'הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלִַם', מדוע 'על ירושלם'? אלא זה הוא מדורהּ של סוכה זו, ויש להזמין אותה סוכה שתיפרשׂ עלינו ותשרה עמנו, ושתהא עלינו כאם השורה על הבנים.

כמו סיימה חוה פנחס כהן את שירה בברכת האם, וכמו גאלה אותנו מאימי העיר, שמסתתרים עתה כולם ב'נִקבּה'.

 

מי היא אפוא האיילה המסתורית של 'מסע איילה'? האם היא הנשיות? נשיותה של ירושלים ושל המשוררת? האם היא השכינה? בתולת ישראל? נראה שברקע שירה של חוה פנחס כהן מצויה גם האיילה שבספר הזוהר, סמל עשיר של השכינה ושל הנקביות, שנאמר:

רבי אבא פתח: 'כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים' (תהלים מב ב), פסוק זה יישבוהו. כתוב כאן 'איל' וכתוב שם 'אילת' (שם כב א), משום שיש זכר ויש נקבה, ואף על פי שיש זכר ונקבה הכל אחד. […] 'אילת השחר', מה 'אילת השחר'? אלא זו היא חיה אחת, רחמנית, שאין בכל חיות העולם רחמנית כמותה, משום שבזמן שדוחקת לה השעה והיא צריכה מזון לה ולכל החיות, היא הולכת למרחוק, לדרך רחוקה, ובאה ומובילה מזון, ואינה רוצה לאכול עד שתבוא ותחזור למקומה. […] וכשיבוא הבוקר, הנקרא שחר, יביא לה חבלי גלות, ולפיכך נקראת 'אילת השחר', על שום קדרות הבוקר, שחבלים לה כיולדה.⁷

כלום אין זה ברור, שחוה פנחס כהן כתבה את שירה בהסתמך על מקור זה?

תהא התשובה אשר תהא, ברי לנו שהאיילה של פנחס כהן היא תשובתה לירושלים של ארי-יהודה ושל מלכות זכרית. תשובה לאצ"ג והסכמה עם אמיר גלבע (ראו שירו לעיל). בשיחה עם המשוררת, מיד עם תום הרצאת הדברים הנ"ל בכנס שנערך במשכנות שאננים לכבוד צאת ספרה, 'שביעית', היא אישרה, שכנגד קולו הסמכותי של המלך (מישע), השמיעה בשירה את 'קולה' החתרני של האיילה. בהתאם, עיון בשירי 'שביעית' מביא את הקורא לקובץ 'אין לי מקום' משנת 2008, ואל השיר 'איילה כחולה'.⁸ הפעם זוהי איילה שמקורה בצלחת קרמיקה ארמנית, וככל הנראה, בדימוי הידוע של אריה הטורף איילה, זה שאומץ מרצפת ארמון-הישאם שביריחו (מאה 8 לספירה). כשאנו קוראים את שורות השיר לאור 'מסע איילה', קשה שלא לשוב ולפגוש בעימות של האיילה והזכר, המושווה לשלמה, ואשר במנוסה מפניו (להבדיל מהמנוסה אליו בנוסח שיר השירים) יוצאת האיילה הרכה למסע, שהוא מסע לאישור זהותה:

הָאַיָּלָה הַכְּחֻלָּה נִטְרֶפֶת כָּל רֶגַע / מֵחָדָשׁ בֵּין שִׁנֵּי הַמֶּלֶךְ הַזָּכָר / בְּתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהוּא מָבוֹךְ שֶׁל דְּרָכִים / […] / כְּמִגְדְּלֵי שְׁלֹמֹה רַגְלֶיךָ עַל הָאֲדָמָה / הַכֹּל נָכוֹן וְנָבוֹךְ לְהוֹצִיאֵנִי לְטִלְטוּל וּמַסָּע / […] נָגַעְתִּי לוֹ בַּפַּחַד הַגָּר בַּבַּיִת / וְהוּא נוֹגֵעַ לִי בַּשְּׂפָתַיִם / וְעוֹבֵר בַּסַּף מִשָּׂפָה לְשָׂפָה / אֶל תּוֹךְ הָאַיָּלָה הָרַכָּה…

 

אז, מה עושות האיילות בלילות? אצל לאה גולדברג 'ישנות האיילות בלילות'. לא כן אצל חוה פנחס כהן. כי האיילה שלה ניצודה, מיוסרת מדי, אבודה מדי ומחפשת מדי אהבה, שלא לומר – מחפשת מדי את עצמה, את מסר הנִקבה/נוקבא, מכדי שתוכל לישון. ואולי נכון לסיים את דברינו בפרפראזה על לשונה של יונה וולך המצוטטת לעיל: מה לה – למשוררת – ולאיילה מלבד אהבתה…

 

1 חוה פנחס כהן, מסע איילה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 43.

2 כל כתבי ח.נ. ביאליק, הוצאת דביר.

3 אמיר גלבע, אילה אשלח אותך, הוצאת הקיבוץ המאוחד; בתוך כל השירים כרך ב', עמ' 109.

4 יונה וולך, 'שיר', תת הכרה נפתחת כמו מניפה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 151.

5 בתוך ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות מימי בית ראשון וראשית ימי בית שני, מוסד ביאליק.

6 אורי צבי גרינברג, 'על בארות גזעי' – א. כלרבי יוסף דילה רינה, כל כתביו, כרך ג: ספר הקטרוג והאמונה, מוסד ביאליק, עמ' 73.

7 זוהר ח"ג רמט ע"א-ע"ב, מתורגם בידי פ' לחובר וישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך א', מוסד ביאליק תשמ"ב, עמ' רלז. וראו גם זוהר, בשלח, ח"ב נב ע"ב.

8 חוה פנחס כהן, שביעית, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008, עמ' 425.