מיכאל גנדליב

עוד על האהבה שאבדה
והשקט
היה
לאותה דומיה שעל המדבר נחה
פניה למצרים
וכפות רגליה היחפות
נוגעות
במלחמה שהיתה שם.
רוח בוכה ונושאת את קול התן
אורחה מטלטלת עם כבודה במדבר
מקומו של המות
פניו אליו
אלף עיניו פקוחות
עליו
וגשם מלוח
יורד
עליו
אז ריקוע תכלת-ירקרק קנה בשוק המקומי
באותו דוכן בו
לפני המלחמה
קנה גם קצין עטור זהב של חיל מצב
שלמרות מאמציו זהב דרגה
על כתפיו לא עלה

נופלים לתוכה
לגן הקטן המוכר
לו ידעת מראש שתבוא לכאן שוב
ותשוב לעגון במקום בו
יקיפו אותך חזיתות בנינים
במדרגות בסלסולים פיתוחים וכרכובים
על עמודים

לו ידעת מראש שהיית קשור
ונעול בחלל מרובע בין גדרות
בתוך מבוך, מסדרונות, חדרים, שערים
וכל חלום שהיה לך
כמו על שביל נסתר בהרים,
או על מישורי ערבה פתוחים,
או, כשאור שקיעה נוגע ברציפים
ואתה מהלך בין עוברים ושבים
או מהלך על מי הים הכחולים,
שם לילות לא שקטים את השמש ממיסים
ורגעי פרדה שהיו, נשמרים.
ולכל מקום שהלכת
הביא אותך הנה.
כמו פסל גוף חצוב מאבן,
קפוא לעד בתוך תנועה.

לו הבנת מראש
לו רק ניחשת שימיך ספורים
וזה המקום שם נגמרים הדברים,


מקום אחר

אהבה היתה לי והיתה
דומיה נחה על פני המדבר
פניה פונים מצרימה
ורגליה יחפות נוגעות במלחמה
הרוח הבוכה נושאת את קולו של התן
ועל גבה של אורחה כבדה נישאת תקווה
המדבר מקום המוות ומשם
אלף עיניו הפקוחות
גשם מלוח מורידות
וקנה בשוק המקומי ריקוע תכלת- ירקרק
שם, באותו דוכן, לפני המלחמה
קנה קצין מעוטר של חיל מצב
שלמרות מאמציו דרגה לא עלה.