כתיבה נשית- עיון בשניים משירי חוה פנחס-כהן / bat hana

שני העשורים האחרונים התפתחו מאוד השיח והמחקר המגדרי במגוון דיסציפלינות מחקר: פסיכולוגיה,סוציולוגיה, חינוך, חקר דתות וכמובן האומנות. במחקר הספרותי מרבים לכתוב היום על כתיבת נשים וכתיבה נשית והאם יש הבדל בין שני המושגים הללו. להלן אעסוק בשניים משיריה של המשוררת חוה פנחס-כהן, עורכת כתב העת 'דימוי' שהתפרסמו בקובץ מסע אילה (1994), מתוך עמדה של חיפוש המרכיב הנשי בשירתה. השיר 'בקשה' מעוצב על בסיס התשתיתשל מאורע העקידה בשילוב עם אסוציאציות לשואה הנבנות על פי השדה הסמנטי של מילות הצופן הייחודיות לשירת שואה. השיר מתארספק חלום, ספק הזיית בלהות של האם בלילה, בעת שהיא מניקה את בנה.סיטואציה אינטימית וקסומה זו נגדעת באיבה עם השמע קולות הרכבות שעולים באוזני האם. הנועם והעדינות של הרגע מוחלפים באווירת פחד וחרדה קיומיים. האם פושטת זרועותיה ומבקשת שלא להתנסות בניסיון דומה לזה של אברהם אשר הצטווה לעקוד את בנוובאופן דומה ושונה גם יחד, התנסו בו האמהות היהודיות בימי השואה האפלים. בקשתה ברורה וממוקדת שלא ינסה אותה בניסיון הנורא מכל. גודש המילים המרמזות לסיטואציה המקראית של העקידה מגבירים את הפחד והמתח בשיר. האם אינה מסוגלת לעמוד במתח זה והיא מכסה את עיניה שלא לראות במות הבן. השיר מסתיים בשאלה הנוקבת והמהדהדת עד תהום הנפש: אייכה? כאשר זו מופנית הן כלפי הבן, הן כלפי האב הגדול שלא ריחם. 
פנחס כהן משלבת בין העמדה הגברית של האב העוקד את בנו לבין האם הרואה את ילדה נלקח ממנה בתחנת הרכבת. בשני המקרים ההורה חש את תחושת האשמה הקשה מנשוא על היותו העוקד שלא מרצון. אולם, הסיטואציה הפותחת את השיר היא המקנה לו את המיקוד הנשי. מן האינטימיות והחיוניות שיש בתינוקהרוקם את חייו מתוך החלב האנושי של אמו, אל הפחד והאימה המבוטאים במשפט הנוקב של הדוברת: "עם אימהות לא משחקים מחבואים". אוזלת היד והעדר הקול בסיום השיר מותירים את הקורא באותו הדהוד של מילת האיכה אשר אין לה מענה. 
בשיר נוסף שפורסם בקובץ בשם תפילה לאם בטרם שחרית מבטאת פנחס כהן דרך עיני הדוברת את המתח המלווה כל אם באשר היא. התפילה בשיר נאמרת טרם שחרית, השכם השכם בבוקר,או טרם תפילת השחרית המקובלת והפורמלית. זוהי תפילת האם המבקשת לחוות בכל יום ובכל רגע מחדש את האושר והסיפוק שבאימהות למרות הקושי שבסדר היום השוחק והרוטיני. השיר פורש קשת רחבה של התנהגויות, מחשבות ודינמיקות בין האם לילדיה. הדוברת מבקשת למצוא בתוכה מדי יום את כוחות השמה והחיים, להאיר פנים אל ילדיה ולהיות מסוגלת להכיל אותה בתוכה. בקשתה היא להפנים ולהטמיע בתוכה את היכולת לאהוב מחד ולהודות על אהבה זו מאידך באופן פשוט וטבעי כשם שהיא מבצעת בכל בוקר את אותן פעולות שגרתיות של חיתוך הלחם ומזיגת הקפה. היא מכירה בגודל הפרטים הקטנים, היא מבחינה באושר הטמון דווקא בשגרה היומיומית שיכולה להיות קשה ומתישה. תפילתה היא כקורבן תודה וכקורבן תמיד שהיא איננה יודעת איך נותנים. 
שני השירים חושפים פן ייחודי בקשר שבין הורים וילדים דווקא מתוך העמדה הנפשית-נשית. ההנקה כמאורע ייחודי של אם ותינוקה לא ניתנת להיחוות על ידי גבר. גם שגרת היום יום של האם המכינה את ארוחות הילדים, מודדת את חומו של התינוקובמקביל גם זו שמקשיבה, מיישבת ומשיבה את הסדר הביתי על כנו -עדיין נחשבת ונתפסת יותר כשייכת לעולם הנשי -אימהי. (הגם שבעידן הפוסט מודרני גברים ונשים מנהלים משקי בית ומפרנסים במידה שווה).כותרת השיר מייעדת אותו והופכת אותו במידה רבה לטקסט בעל ייעוד ליטורגי – זוהי תפילה לאם בטרם שחרית. 
היכולת לפרוט על הנימים הדקים ביותר של הרגש האימהי ולכתוב שירה שכל אם תוכל להזדהות איתה מעבר לגבולות הזמן והמקום – היא ההופכת את שירתה של פנחס כהן לאוניברסלית.
 
פורסם במקור באתר shvoong

מה דעתך?

הזמינו הרצאות

חוה פנחס-כהן מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים שונים ועל יצירתה

צילום: בר גורדון 

גשם בשפה זרה