על "וחצי תאוותי בידו" חוה פנחס-כהן (הקיבוץ מאוחד, 2018)
פורסם בעיתון 77, גיליון 403
שם הספר "וחצי תאוותי בידו" לחוה פנחס-כהן הוא פרפראזה על האמרה ממדרש חז"ל: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה, פרשה א'), שמשמעותה כי אדם תמיד רוצה בחייו יותר ממה שהוא יכול להשיג. בלשונה של חוה, בשונה מאמרת חז"ל, אפילו מה שלכאורה הושג אינו בידה, והוא מוחזק בידו הנעלמת של מישהו אחר – דמות גברית של אהוב, אב או אלוהים. למשוררת נותר, אם כן, רק להשתוקק.
אכן, הספר סובב סביב געגועים חושניים ועוצמתיים. מצטיירות דמויות של אהובים שאינם: סבתא חוה, האב משה, הבעל יוסף, האח מאיר, הידידה ציפורה לוריא: "משום מה על המתים/ שעזבו אותי באמצע הדרך/ איני כועסת. עבורם -/ המצאתי את הגעגועים." (פה יבש, בתוך המחזור: מחלה ללא מחילה, עמ' 41). ישנו געגוע לבית, לאהבה, לזמנים, ואפילו לשפה: "אמרה לי בשפה שאיני יכולה עוד אלא לחלום אותה." (שיר 2, בתוך סמטה בירושלים או סת'רינה, עמ' 18).
לשון השירים עשירה ברבדים, מלאת הבעה, קונקרטית, מעוגנת במציאות היומיומית מחד, ומאידך, עושה שימוש מקורי בסמלים ובקונוטציות. שימוש כזה קיים, למשל בשיר הקצרצר: "מישה רודף אחרי מבפנים/ בצעדים מהירים, לא בקצב שבין שקיעה לזריחה/ בקצב שהכתיב לו יום הכפורים" (מבפנים, בתוך: אוטופיקציה, עמ' 5). המשוררת נתונה במרדף על-ידי דמות פנימית שהיא נותנת לה את השם: 'מישה', שאינו מוזכר ביתר שירי הספר. האם זו הגייה רוסית של שמו של האב 'משה'? אולי, ויתכן שאין לו חשיבות מיוחדת, כפי שנכתב בשיר אחר: "ואם מביטה מתוכו דמות/ אין לה שם" (הכנתי עוד כוס תה, בתוך המחזור: כרוניקה ידועה מראש, עמ' 56). נדמה, שיש משחק בציפייה לקרוא 'מישהו רודף אחרי', אבל המשוררת מתנערת מהאלמוניות, משמיטה את האות 'ואו', ומשייכת שם (גם אם סתמי) למוקד מרדף החוזר לאורך שירי הספר – געגוע. למרדף אין קצב טבעי – "שבין זריחה לשקיעה", אלא טרנסנדנטי. יום הכיפורים ביהדות הוא מועד שנתי לחשבון נפש ותשובה שמעבר לטבע – שהוא חסר מחילה, שהרי אירועי ההיסטוריה נרשמים ללא חזרה לאחור, שינוי או מחיקה. האזכור המפתיע של 'יום הכיפורים' מעמיק את האמירה בקונוטציות של יום הכיפורים כסמל, ומטעין אותה בקשת רגשות נוספים, כמו יראה, חרטה וסליחה.
בקובץ יש תפקיד מרכזי לאוטופיקציה – ז'אנר ספרותי המשלב חומרים אוטוביוגרפיים עם בדיון ומחויבות מוגבלת למציאות. היא מעניקה חופש לנגיעות מיתיות על-ידי שימוש בלשון תנכית, למשל: "עוד דבר על ויהי רעב בבית" (אוטופיקציה למתקדמים, עמ' 11), בארמזים מקראיים, כדוגמת: "ממלכת/ כהנים וגוי אחר גוי קראתי לו קדוש" (אוטופיקציה 1, עמ' 7) שמשתמש בפסוק: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, יט, ו), או בסגנון חז"ל, כמו: "ארבעה בנים שנכנסו להגדה" (אוטופיקציה 1, עמ' 7) שמזכיר "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" המופיע במדרש במכילתא, בתלמוד הירושלמי ובהגדה של פסח. שימוש בדמיון תוך כדי דייקנות אוטוביוגרפית מעניק תוקף דרמטי ואותנטי גם יחד, למשל: "ובתשעה עשר בספטמבר כשהילדות שחקו בחצר,/ ובדיוק התחלנו לדבר על מה שיהיה, הבשיל המות המתחבא/ והופיע במלואו ואמר: 'אני פה'." (שם, עמ' 8). כך מודגשים עוצמת געגועיה ורישומי האירועים עליה, ובה במידה, הדמיון מרחיק מהסיטואציה, ומאפשר התמודדות.
יתרה מזו, אוטופיקציה מוצהרת משחררת את המשוררת ממלכודת רגשית, בחתירה תחת השיר והצבת האפשרות להטיל ספק בכל הנאמר. המשוררת מחזקת מצע זה בהדגשה חוזרת של רצונה להשתמש בלשון רזה, אף שהיא עושה את ההיפך: "מלכה למחצה בממלכת/ כהנים וגוי אחר גוי קראתי לו קדוש./ בלי דמויים וללא מטאפורות אני רכבת ללא קטר עם שלושה קרונות" (אוטופיקציה 1, עמ' 7), או "עוד דבר על ויהי רעב בבית./ בשיר הזה לא יהיה דמוי ולא מטאפורה/ בלשון מדברת רזה ודקה כדיקט,/ דלות החמר למהדרין, לשון צמודה/ כמו חולצה רטובה לחזה ערום. איש לא יאמר/ שלא הבין את השיר הדק דק הזה." (אוטופיקציה למתקדמים, עמ' 11).
זאת ועוד, מחויבות אוטוביוגרפית אינה נוחה למשוררת המציינת חוסר-בטחון בעובדות וברגשות: "זה היה סתם רעב מחומרי זיכרון של עצמות ילדותה." (שם) או "באמת, הכל היה בסדר. נערה מתבגרת היא קצת מבֻלבלת" (שם, עמ' 15) מחזור ארבעת שירי 'אוטופיקציה למתקדמים' מסתיים במשפט: "לעור תאי זיכרון ממאיר מסוג אחר." (שם). הטלת ספק זו חוזרת במהלך הספר: "יש סוס של ספק/ עליו אני רוכבת// כאשר אני מנסה להיזכר/ מדוע יצאתי לדרך -// איבדתי ספר/ עלי למצאו." (הקול משישה, שיר מס' 3, עמ' 21), או "יש ספק אם הייתי, ספק אם הלכתי במקום הזה" (עקבות שהשאירה הציפור על המים, שיר מס' 7, עמ' 34) וגם "ואני זוכרת ואולי איני/ פגישה עם ציפורה כך וכך/ דקות לפני שבת…" (ציפורה, עמ' 67). כדי לאשש את הדברים, כתנועה הפוכה ומשלימה לביטויי הטלת הספק, במחזור 'אוטופיקציה למתקדמים' היא חוזרת על הקביעה "הכל בסדר" בצורות שונות: בשאלה, בתשובה, בחזרה כפולה, בפי דמויות שונות, ובהדגשה רטרואקטיבית "הכל היה בסדר", "באמת, הכל היה בסדר".
חזרה על משפט מפתח משמשת בשירי הספר להדגשת האמירה וגם כאלמנט עיצובי מוזיקלי. כך למשל, היא מופיעה בתיאור הדמויות הדומיננטיות של הסבתא חווה, שהמשוררת נקראת על שמה, האב משה, והבעל יוסף, ופטירתם בנסיבות קשות. לכל דמות מיוחד בית בשיר, כאשר לקראת סופו מופיע הביטוי "איש לא נתן את הדין" (אוטופיקציה 1, עמ' 7-8). גם במחזור 'רומנסות אבודות' קיימת חזרה על משפטים בספרדית/לדינו: "Vamos para la oriya\ La, oriya de la mar" או "Avre tu puerta cerrada" (בשירים 2 ו 3, עמ' 61-62). עוד, כל אחד מארבעת בתי השיר 'שבת' פותח במילים "סלחי לי שבת" עם שינוי קל בבית הראשון שנפתח במשפט "תסלחי לי שבת" (שבת, עמ' 78). לחזרות מעין אלה יש חשיבות מעבר להדגשת התוכן והעיצוב הצורני-אסתטי של השירים משום שהם תורמים ליצירת אווירה: החזרה יוצרת מקצב כמו געגוע שלופת, מרפה לפרקים וחוזר.
בכתיבתה של חוה פנחס-כהן ניגודים חיים בכפיפה אחת: דמיון ומציאות, וודאות וספק, קודש וחול, חיוניות ובלות, חיים ואובדן, בהירות וטשטוש, ואפילו לשון רזה ועדכנית בד בבד עם שפה מקראית ומשנאית כמו גם לועזית. זהו עקרון פואטי מוצהר של המשוררת: "השיר שבחרתי בו שיהיה שליח לצבור/ כשקולו צלול יש בו סדק/ הוא נשמע לכאורה אך זה רק ההד/ כשהשיר נהיר זה רק מאור חוזר/ ואם מביטה מתוכו דמות/ אין לה שם." (הכנתי עוד כוס תה, בתוך המחזור: כרוניקה ידועה מראש, עמ' 56). התוצאה היא ספר נפלא.
