בשם אבותיי, על היהדות הספרדית בבולגריה , יהדות מסורתית

כאשר המילה "מסורתיות" נזרקה לאוויר העולם על ידי פרופ' מאיר בוזגלו, היא הביאה לי גאולה באופן אישי. היום, לאחר שנים, כאשר אני מוצאת עצמי בין מייסדי עמותת "בית מורשת יהדות בולגריה ביפו", למושג "מסורתיות" יש בעבורי משמעות רבה; הוא קורא לאופייה ולאורח חייה של היהדות הספרדית בבלקן וליהדות בולגריה בפרט – בשמם.

במפגש עם המודרנה ובדורות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, יהודי הבלקן חיו כיהודים מסורתיים. ככל שהקשבתי לווריאציות השונות של מושג המסורתיות בכנס שהתקיים בנושא בשבוע שעבר, אלו המונחים שחזרו על עצמם כמאפיינים את התופעה: זיקה למשפחה, שייכות לקהילה, ערבות הדדית, ציונות, תשוקה גדולה לארץ, העברת המורשת מדור לדור, היחד היהודי, מורשת ספרד. התכונה המאפיינת את המסורתיות היא הגמישות ותחושת החופש להיות נאמן לעצמך. את כל אלה גילמו קהילות יהודי ספרד בבלקן ויהדות בולגריה בפרט.

הרב אברהם בכר, שכינויו בפינו היה אברמיקו, נולד ב־1914 באדירנה שבטורקיה, ולימים כיהן כרב בערים רוסה וּוידין שבבולגריה. הוא עלה עם קהילת יהודי בולגריה בעלייה הגדולה של 1948. בית הכנסת שלו שכן בחנות בשדרות ירושלים 64, ומהמקום הצנוע הזה ניהל את חיי הקהילה הבולגרית ביפו. הוא היה מהמקימים של קבוצת הכדורגל מכבי יפו, המזוהה עם הבולגרים. בריאיונות איתו חזר והסביר שבעקבות העלייה, המשפחה הבולגרית נקלעה למשבר. היה חשש שהנוער יאבד את זהותו ואולי גם יתבולל עם האוכלוסייה המוסלמית, ולכן הוחלט על הקמת קבוצת כדורגל לנוער. הרבנות הראשית לעגה לרב בכר ולדרכו העממית, אבל כולנו ידענו שבמקום הצנוע הזה תמיד היה מניין, תמיד אפשר היה לדפוק בדלת ולהיכנס כדי להתייעץ עם הרב, להזמין אותו לחופה, לברית או להבדיל לאזכרה. אגב, אותי הוא לימד לומר קדיש על סבי וסבתי.

בכל מקום שנשאל על תמיכתו במכבי יפו ועל ביקוריו בשבת בבוקר בבלומפילד, ענה הרב בכר: אני נמצא במקום שהקהילה שלי נמצאת. הוא הושמץ ובוזה על ידי הרבנות והממסד, אך אין כמוהו אהוב ומייצג את דרכה של היהדות הספרדית, ואת ההליכה עם הקהילה.

כשנשאל על תמיכתו במכבי יפו ועל ביקוריו בשבת בבלומפילד, ענה הרב אבהרם בכר: אני נמצא במקום שהקהילה שלי נמצאת. הוא בוזה, אך אין כמוהו אהוב ומייצג את דרכה של היהדות הספרדית.

מפגש לא פטרוני

כילידת שנות החמישים גדלתי בחברה הישראלית שקידשה את כור ההיתוך, שבו העולם נחלק לדתיים וחילוניים, לוותיקים ועולים חדשים, אשכנזים וספרדים, ימין ושמאל. אלה האפשרויות, ותמיד הן מקוטבות. אבל אני לא מצאתי עצמי אף פעם בקטבים. לא פעם נשאלתי האם אני דתית או חילונית, ומאחר שלא חשתי שלמה עם אף אחת מההגדרות, סירבתי להגדרה. ביני לבין עצמי עניתי שאני יהודייה. זאת הזהות היחידה שיכולתי להיות שלמה איתה.

כניסתו של מושג ה"מסורתי" לשיח העניקה לי הגדרה או תיאור נכונים לגבי משפחתי, החיה בתנועה. לכאורה, כמי שגדלה ברמת־אביב, בת למשפחה ממוצא בולגרי, בוגרת תיכון חילוני, אני שייכת לחילוניים; בשבת בבוקר אבא עבד בגינה, והקשיב לפרקי חזנות ברדיו. מישהו במשרד החינוך החליט שלימוד התנ"ך בבית ספר חילוני יהיה ללא מקראות גדולות – ללא רש"י, ללא הרמב"ן וללא אבן־עזרא.

בין מלחמת ההתשה שליוותה את לימודי התיכון ובין מלחמת יום הכיפורים שחיכתה לנו עם סיום הלימודים, הגיע לבית הספר הרב ד"ר דניאל טרופר, והציע את הסמינרים של "גשר". וכך, בחול המועד סוכות יצאנו לסמינר, שם פגשתי לראשונה את דף הגמרא ואת המשנה, מי שהפכה להיות אהובת ליבי. שם פגשנו את השבת לבושה בבגד אחר. זו לא הייתה שבת של טיול משפחתי ליער או לחוף הים, גם לא שבת של פעולות וטיולים עם הצופים, אלא שבת מגבילה מבחינה פיזית אך מלאה ניגונים. שם למדתי שהשבת נכנסת עם לכה דודי ושסעודה מסתיימת בברכת המזון. זו הייתה פעם ראשונה שמישהו קירב את הקטבים בין דתיים וחילוניים, למפגש שאינו פטרוני ואינו מסיונרי. אצלי זה חולל שינוי. היה ברור שמישהו קרא לי לחזור הביתה, ועוד לא הבנתי עד כמה.

היהדות, עולם התורה והמשנה, ארון הספרים היהודי, היו למרכז חיי. הזהות שלי כיהודייה הייתה מוצקה וברורה ובלתי ניתנת לערעור. אבל אז הסתבר שתחת השאלה מיהו יהודי יש מרחב גדול של תשובות, ומהי התשובה שלי עדיין לא ידעתי. עשיתי את המהלך לעבר מה שקראתי "הבית היהודי" שלי. פגשתי את האיש שלימים היה אישי ואב בנותיי. הוא עשה מסע הפוך, מהיהדות אל הישראליות, ורק כך יכולנו להיפגש. יליד מרוקו, בן למשפחה שומרת מצוות. נפגשנו כאשר ברור היה לנו שהבית היהודי הוא המקום המשותף שלנו. לכאורה כל אחד מאיתנו עשה את מסעו מהכיוון ההפוך לעבר האחר. עברו ארבעה עשורים שבמהלכם אישי, חתום בגורלו כעולה ממרוקו, נפטר מסרטן שחיכה לו מאז גיל חמש, כשקיבל טיפול שרירותי ומיותר נגד גזזת.

בעקבות מחקר, שבו היה עלי לשבור את תקרת הזכוכית של שני דורות לאחור של זהות חילונית, קומוניסטית ומתכחשת לכל סממן דתי – מצאתי שהסבא והסבתא רבא שלי מצד אבי, רחל ומשה קונפינו הלוי מהעיר וידין, היו מעורבים בהקמת בית הכנסת בסופיה. משם נסעו בני הזוג ושישה מילדיהם והמשיכו את המסע לארץ ישראל. כאן הם הקימו את בית הכנסת לקהילת בולגריה ברחוב מרכולת 16, ואת ביתם ברחוב הקישון בשכונת פלורנטין.

משה קונפינו היה שותף בהקמת בנק "קופת עליה" שנוסד כדי לסייע לאנשים מהקהילה ולעולים החדשים, ובמילים אחרות: עזרה הדדית. אם היו שואלים את אבותיי האם הם "דתיים", הם היו עונים שהם יהודים. הביוגרפיות של בני משפחתי, כמו כלל יהודי ספרד בבלקן, מעידות שתמיד ובכל מקום שבו היו , הם היו בדרך לארץ ישראל. ובמזוודה הם נשאו את הספרים שלהם, שאותם אני פוגשת היום.

במשך שלושה ימים התקיים בשבוע שעבר כנס המסורתיות ביד בן־צבי, שכלל רשימה ארוכה של דוברים וחוקרים. בין מושב למושב, ובשעות הערב, התקיימו מופעים ואירועים מוזיקליים, כולם נפלאים ומעוררי השראה בניהול אומנותי מופלא של יאיר הראל. מדובר בכנס ראשון, והובטח שאחריו יבואו עוד.

זו הייתה הפגנת נוכחות של ציבור שנחשב ליותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. בדברי הברכה שלו דיבר שר התרבות והספורט חילי טרופר על כך ש"זוהי קבוצת הרוב בחברה הישראלית, שמתייחסים אליה כמיעוט. זוהי הקבוצה הגדולה ביותר שמתלווה לשמה צליל של זלזול, אין להם זהות. לא החליטו היכן הם". לכאורה, המסורתי הוא יהודי שאינו סגור על עצמו, האם הוא "דתי" או "חילוני", והוא בוחר מה שמתאים לו לקיים. מין יהודי "תקוע". אבל בפועל מדובר דווקא בעמדה גמישה ביותר, המאפשרת תנועה והכלה.

עם זאת, בכנס ניתן היה לראות את הדומיננטיות של הקהילה המרוקאית. במהלכו שמעתי על הרבה רבנים מרוקאים ועיראקים, כלומר "מזרחיים", אך לא הוזכר אף רב ספרדי, מלבד רות קלדרון שהזכירה את הרב בכר. עולם שלם של ממשיכי אבן עזרא ואבן גבירול והרמב"ן, נעלם מהשיח. אולי יש כאן ביטוי למעשה של תיקון על העוול החברתי והפוליטי כלפי הקהילה הצפון־אפריקאית. אבל המושג מסורתי בחברה הישראלית רחב יותר, וכולל גם את יהדות הבלקן. זו היהדות הספרדית, שבין גירוש ספרד לשואה שהחריבה אותה, חיה בזגרב, דוברובניק, ליובליאנה, סרייבו, סקופיה, בלגרד, סופיה, סלוניקי, אדירנה, איסטנבול ואיזמיר. דרכה היא ההלכה הסובלנית, וחיים בין מוסלמים לנוצרים תחת האימפריה העות'מנית. שפתה היא הלדינו, שפת המורשת הספרדית.

בעקבות הכנס המרשים והעשיר נשאלת השאלה: האם זוהי הפגנת כוח ונוכחות שכוונתה לבוא לידי ביטוי תרבותי, חברתי ופוליטי? האם יתורגם הכוח הזה לתנועה פוליטית בדרכה אל השלטון? האם בכוחה של תנועה כזאת לשנות את השיח הדיכוטומי ואת היחס לממסד הדתי בישראל? לי אין ספק שהמסורתיות היא הגשר, והיא אחת האפשרויות הטובות ביותר לשבירת הדיכוטומיות ומציאת הגוונים. אך לפני כן צריך יהיה גם להבין למה הכוונה כאשר משתמשים במושגים "מזרחיות" ו"ספרדיות", ולאן נעלמו יהודי הבלקן בכנס על המסורתיות.