בין הפוליטיקלי קורקט הקולקטיבי למקומו של המיתי

תגובה למסה של חביבה פדיה 

המסה הנפלאה של חביבה פדיה מאתגרת והיא החלה את מסע הניסוח של פני דור השירה. מסע ניסוח התיזה והאנטי-תזה המתחייבים ע ל פי רוח הזמן. רוח הזמן הישראלית היא רוח זמן של תקופת מעבר המבקשת ניסוחים מחדש למציאות מתהווה.

פדיה העמידה ובצדק, את הצורך למצוא "אני" אחר לשירה העברית החדשה.  

אלא, שבאופן מפתיע, חביבה פדיה לא מזכירה במסתה את התהליכים החיצוניים לשירה את היסטוריים ופוליטיים במהותם שקבעו במהלך שלושה דורות מאז קום המדינה  את השפה והקאנון המז'ורי . היא גם לא מזכירה זרמים ואפשרויות בשירה הישראלית שאינם רק "מזרחיים" או "מהגרים" . ובין המשוררים המודרים כבר שנות דור דווקא אלה שלמרות הלחץ מהמרכז המשיכו לכתוב מתוך ה"מקום".

היום כשהשפה הדיכוטומית שפדיה מייחלת כל כך לשבירתה ואני שותפה נאמנה לה.בהבדל אחד, העולם הדיכוטומי במציאות הישראלית, כבר נשבר ואירועי הקיץ האחרון ומראה הממשלה החדשה שאין לאפיין אותה בקודים פוליטיים ישנים, הם ההוכחה לכך. השמאל הישראלי עומד מול שבר חלום השלום והימין מלקק את פצעי שבר ההינתקות ותחושת הנבגדות מהארץ והמדינה.  אלא, שעוד לא נוצרה שפה בשיח התרבותי הישראלי שתמלא את מקומה. השפה שהייתה מלאה בדיכוטומיה פוליטית של ימין-שמאל דתיים –מתנחלים, ספרדים-אשכנזים  יצרה ממסד מעוות ותמונה מעוותת של מציאות תרבותית המדירה כל מה שמחוץ למרכז הפוליטי השמאלי-אשכנזי-תל אביבי אל מחוץ לתרבות. או במקרה הטוב, לשוליים או, להגדרות "סלחניות" בנוסח "שירה מזרחית" או "שירה דתית" וכך, באופן בלתי מפתיע כשמדובר בשירה העברית בשירת "מחאה" היא תמיד שירה פוליטית ותמיד ב"צד הנכון" של המפה התרבותית. השירה העברית שיוצאת מתוך חברה כה קוטבית לא הצליחה להעמיד שירת מחאה חברתית במרכז הקאנון ולכן, לא יכלה לזהות או לתת מקום למשוררת כויקי שירן. ה"אני" הארעי, האוניברסלי השברירי כל כך, היה לקולו של הקולקטיבי הדורסני  שהתפתח לקול חסר זהות פואטית ובעל זהות פוליטית. 

ז'יל דלז ופליקס גואטרי במסתם "קפקא, לקראת ספרות מינורית" , מגדירים שפה מינורית, כשפתם של היהודים בוארשה או בפראג. זו ספרות שבשפה שלה מוטבע מקדם חזק של דה-טריטוריאליזציה. זו שפה של אלה הכותבים בשפה הגרמנית בשעה שאי אפשר להם אחרת, יהודים חיו וכתבו בפראג כחלק מהמיעוט הצ'כי אך גם מנודים ממנו. השפה המינורית לכן  מאופיינת בדה טריטוריאליזציה של השפה, החיבור של האינדוידואלי למידי-פוליטי והמערך הקולקטיבי של ההבעה. לאחר מלחמת העולם השניה התפתחה ספרות דה-טריטוריאליסטית  באירופה אצל הדור השני למלחמה. אומנים ביקשו לעצמם להזדהות עם השפה ולהדיר עצמו מזהות המקום והאומה (הגרמנית, האוסטרית, הצרפתית) באופן פאראדוכסלי ערכים אלה הופנמו אצל בני מהגרים מאירופה לארץ ונכפו על השירה הישראלית.

ה"אני" הארעי והאוניברסלי שטבע נתן זך אימץ לעצמו את הזהות של המהגר בארצו ובשפתו מתוך הצורך הפוליטי המידי להימנע מאהבת הארץ ומההתקשרות אליה , נוצרה הפואטיקה של הניתוק. נוצרה ההדרה של הישראלי מהיהודי ומכל תשתיות העומק המיתיות של השפה העברית . אלא שהיחס אל הארץ ואל השפה הוא קודם לכל, מיתי. יהדות צפון אפריקה ויהדות עיראק והים התיכון הביאה איתה  מערכת ערכים תרבותיים השייכת למקום, לזהות היהודית ולזהות הלאומית, אלה היו מחוץ ליכולת ההכלה של המרכז התרבותי שהוא גם בעל הכוח הכלכלי  (קרי: כתבי עת, הוצאות ספרים, פסטיבלים , פרסים וכו.). לכן, הכילה השירה הישראלית משוררים מן ה"מזרח" כגון ארז ביטון ואולי גם אמירה הם שהדומיננטה  הפואטית שלהם יכלה להתקיים בתחום הארוטיקה, האוכל, הזיכרונות והמגדר, פרמטרים שאינם מאיימים על המרכז.

פדיה מציינת בפרק א של מסתה את השינויים העוברים מאז תחילת שנות אלפיים "הלחץ הזה לוחץ גם על הספרות והשירה הכתובה מתבטא ברצון ובצורך של הרב-תרבותיות להתבטא בתוך המרכז ההגמוני ודרכו." איני מקבלת את המונח "הצורך של הרב תרבותיות". התרבות הישראלית היא רב קולית אך אינה רב תרבותית. אינה שטיח או פאזל שמישהו מחבר את הצבעים והצורות למארג אחד. התרבות הישראלית היא שדה קרב כוחני עקוב מדיו. יש מרכז הגמוני המסומן על ידי כמה עורכים ומבקרים והם שומרי הסף של התרבות הישראלית הרב קולית.

בסוף שנות השמונים הייתי ממקימי כתב עת "דימוי", שרק אחר למעלה מארבעים שנה מאז קום המדינה

יצא כתב עת לספרות ואומנות ולהגות מהציבור המכונה "דתי" כשהוא נושא את דגל האנטי סקטוריאליות  את הפתיחות אל התרבות והשירה הישראלית באשר היא. אני עורכת אותו עד עצם היום הזה (26 גיליונות) כתב עת שניסה ועדיין מנסה לשבור את הדיכוטומיות הסטריאוטיפיות והשקריות ולהכניס לשפה התרבותית את המונח בעל המקף המחבר שירה ישראלית-יהודית. נדמה לי שמונח זה הופנם כבר היטב . במאמר הפתיחה של חוברת מס 1 שיצאה לאור ב1989 הוגדר במניפסט שכתב העת "דימוי" שם לנגד עיניו להעמיד את המקום ואת העולם היהודי במרכז עולמו.

ניסינו להציב אלטרנטיבה תרבותית בה  היהדות כתרבות יכולה להכיל את הקולות השונים ולקבוע מערכת ערכית על פי איכות השירה , הספרות וההגות. משום ששירה מחויבת קודם לכל לשפה, לתכנים ולאיכות הנושאים המגדריים או הסוציו תרבותיים  הנובעים מזהות הכותב ומכוחה של שירתו. דומני, שיש מקום לתמיהה , שדווקא במאמר העוסק בהכנסת שוליים למרכז ובהעמדה במרכז של זהות ומקום נעדר שמו של "דימוי" שהעמיד במה לזרם בשירה, שירה עברית בעלת זיקות עומק לעולם היהודי, וגם חביבה פדיה בשירתה נמנית עליו. האם גם הכותבת הפנימה את ההדרה של הקאנון המז'ורי הפוליטי?