דברים שנאמרו במוזיאון ישראל, ירושלים, בערב השקה לספר "ירושלים שמות רבים לה" של האמן יעקב בוסידן
"לחוזי חזיונות ולחולמי חלומות
צור קנינכם אל תשליכו בחפזה" (יעקב בוסידן )
זו הזדמנות מיוחדת בשנת הארבעים לאיחוד ירושלים להתכנס במוזיאון ישראל ולדון בספר אומנות שלא מתבייש בשם "ירושלים שמות סביב לה" .
לגשת אל "ירושלים" ולנסות לראות אותה בעיני אמן, זה מסובך מאד בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. ירושלים אינה עוד מקום נידח במזרח, מחוז כיסופים , כפר מוקף הרים והר הבית בליבו. עיר שיש קושי בהגעה אליה שהאור הנופל עליה קשה מנשוא והצל כבד וקשה.
ירושלים היום, היא במובן מסוים אחרית הימים, עיר של חול, עיר של חולין, עיר שהיא בירת ישראל המוכחשת , היא עיר של מליונים פתוחה ומחוברת עיר של קיבוץ גלויות, בירת ישראל.
בכל זאת יש מועקה סביב ירושלים, המציאות הפוליטית המסוכסכת בינינו לבין הפלשתינאים, בניית חומה פיסית ,גשמית וחד משמעית , איננו יכולים להביט בה ממזרח מערבה , זו החצא האחורית והאפלה שלה, העובדה שהר הבית איננו נגיש באופן חופשי ליהודים יוצר מציאות שהיא עיר שהיחס אליה דו משמעי.
יש יסוד בתוכנו המכחיש את ירושלים, הוא היסוד המיתי. העובדה שזו עיר ההבטחה של עם ישראל. עיר הכיסופים , עירם של המלכים והמלוכה , מוקד עליה לרגל ומקומו של בית המקדש, כל אלה יוצרים כובד ועומס רגשי מחייב.
בעולם הישראלי החיים הם במתח שבין הריאלי למיתי וההעדפה בחיים היומיומיים היא אל הריאלי. המיתי נוכח ומוכחש, אולי משום שקשה להשלים עם אי שלמותו. לראות את הר הבית ואליו אין לגשת. לראות את ההרים מתכסים בשכונות וחיי גשמיות בעוד הממד הרוחני המצופה מהעיר והמרחב, נעלם.מטבעה, האומנות היא זו שחושפת בעבורנו את המימד הנסתר והמטאפיסי של המציאות היומיומית הישראלית והפוליטית היא שרואה מבעד לסלעים, לאור ולצל את הנשגב והמסתתר רואה את הדבר ושואפת מעבר לו. אבל, במקרה של האומנות הישראלית קרה משהו אחר.
גדעון עפרת במסתו כותב על המתח המובנה בתוך התרבות הישראלית ובפרט בתוך האומנות הישראלית שנבנתה במהותה כ"תרבות חילונית" וזה מושג שהדיר את האספקט ה"יהודי" מתוכה למשך כמה דורות.
"מלבד קומץ זעום שמרביתו חוזרים בתשובה, האמנות הישראלית נוצרה ונוצרת בידי אומנים חילוניים. אין זה מפתיע, שבעשרות השנים האחרונות אף ניתן להכליל אודות רוב גדול במיוחד של אומנים נטולי זיקה ביוגרפית ישירה או עקיפה (בית אבא) לשמירת מסורת יהודית. מקרה הרמן שטרוק (1876-1944), צייר החובש כיפה ומבקש אחר הברית בין אמנות לאמונה, מהווה חריג נדיר למדי במחוזותינו. הדיבר השני שמתוך עשרת הדיברות שומר על תוקפו, מסתבר.
ואף על פי כן, החלל האמוני, כדרכו של כל חלל, קורא למילויו, קל וחומר בתחומי האמנות, אשר על פי מהותה מעונינת בטרנסצדנטלי".
