כנס כיסופים 2019

פתח דבר – חוה פנחס – כהן 

כתיבה, זיכרון וחזון.

"מה נעשה בכל זיכרונותינו/ רצוי שינוחו בשלום על משכבם. לטובתנו// אך השותקים יעלו ויבואו/ והמגורשים ועורכי הגלות יבואו/  ומפספסי ההזדמנות גם הם יבואו/ וכל נטוש יפקד וכל דחוי ייזכר/ אני העד, לצערי. אני ולא אחר//"

חיים גורי, מתוך ההתכנסות ההיא, אני מלחמת אזרחים. מוסד ביאליק, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

כנס כיסופים החמישי, הוא פלא. למרות התנאים האובייקטיביים, למרות המכשולים שעמדו בדרכנו, הוא מתקיים. מה שאמור  להיות מובן מאליו, התכנסות ומפגש של אנשי רוח יהודיים מתחומים שונים, מהספרות, מהמחזאות, הקולנוע והאמנות, בירושלים כדי לשוחח ולכתוב על משמעות היותם סופרים יהודים בזמן הזה, עדיין אינו מובן מאליו. לפיכך, אני רואה בהתכנסות זאת ובמעשה ששותפים לו היום: נועם סמל כיו"ר הכנס, מיכל נקר ומרכז שז"ר, שי לביא ומכון ון ליר, חברי לוועדת ההיגוי ולוועדה האמנותית, כשותפים לאוונגארד רעיוני ותרבותי. אולי הקושי שלנו לעשות את המובן מאליו נובע מהעובדה שהמסר לא הופנם. הספרות והתרבות הישראלית בשפה העברית נטועות עמוק בתוך העבר הרצוף והנשבר של העם היהודי. וכמו שאין לראות את מדינת ישראל והחברה הישראלית ללא העם היהודי, כך אין לראות את הספרות העברית הנכתבת כאן ועכשיו, ללא שיח וקשר עם הספרות והיצירה הנכתבות על ידי יהודים, בלשונותיהם, כחלק משיח מתמשך. חלק  מהתכתבות בלתי פוסקת מאז חורבן בית שני ויציאת עם ישראל לגלותו. חלק מהשיח המשנאי, התלמודי, ספרות השו"ת, תורת הסוד היהודית וההגות היהודית לדורותיה.

ההתכנסות לכנס "כיסופים" החמישי היא לשיחה סביב הנושא החותר תחת כתיבתם של שלושת הדורות האחרונים. הצורך לכתוב את הזיכרון שאינו הזיכרון הביוגרפי, האישי, אלא את הזיכרון של השותקים או של המתים. השותקים בגלל המלחמה ההיא, או בגלל פצעי העלייה (ההגירה). הצורך לכתוב כפעולה של התנגדות להכחשה ולשכחה. הצורך לכתוב לעומק ההיסטורי של השפה ומשם לראות מעבר לאופק של חיי אדם, לעבר האופק של ילדינו ונכדינו מתוך תחושת אחריות שהמילה הכתובה מכוונת ומגנה.

אהרון אפלפלד ז"ל היה נשיא כנס "כיסופים" שלוש פעמים, הוא היה מקור השראה, חזון וחיבור מיוחד לסופרי העולם. הוא חסר לי מאד בעבודתי על הכנס החמישי והוא יחסר לי גם בעתיד. בספרו "סיפור חיים" הוא כותב:

כשהגענו ארצה כבר הייתה השכחה מבוצרת בנפשנו. מבחינה זאת, הייתה הארץ מעין המשכה של איטליה. השכחה מצאה כאן קרקע פורייה. ודאי, האידאולוגיה של אותן שנים הועילה להתבצרות זו, אך הפקודה להתבצר לא באה מן החוץ. לפרקים היו מסתננים מתוך המרתפים המבוצרים מראות מלחמה ותבעו זכות קיום. לא היה בכוחם לערער את עמודי השכחה ואת רצון החיים, והחיים אמרו אז: שכח, היטמע. הקיבוצים והחוות למיניהן היו חממות נפלאות לטיפוח השכחה.שנים רבות הייתי שרוי בתרדמת שכחה. חיי זרמו על פני השטח. התרגלתי אל המרתפים הדחוקים והטחובים. נכון, תמיד פחדתי מן ההתפרצות… ואכן, התפרצויות כאלו אירעו לעיתים, אך כוחות ההדחקה  בלמו אותן, והמרתפים  הושמו על מנעול ובריח. …הזיכרון והשכחה, תחושת כאוס ואין אונים מזה, ולעומתם השאיפה לחיים שיש בהם משמעות… דפים אלה הם תיאור של מאבק, אם להשתמש בלשונו של קפקא, ובמאבק זה נוטלים חלק כל חלקי הנפש.  (סיפור חיים, עמ' 7-8)

המאבק על הזיכרון ועל ההורשה וההמשכיות, על הידיעה ועל הפרשנות, זו המוטיבציה העתיקה מאז הלוחות השבורים והלוחות השניים של משה, דברי הנביאים, התורה שבכתב שהולידה את התורה שבעל פה שאינה מפסיקה להיכתב עד עצם ימים אלה. מושג הזיכרון מלווה את העם היהודי מרגע שהחל להיות מודע לכך שהוא עם, ולעם יש סיפור החל בציווי "לזכור" את השבת ולקדשה (שמות כ' 8) ובצו לזכור את זמן היותנו עבדים במצרים (דברים ה' 14) שאלמלא הצו לזכור את זמן עבדותנו, זה היה יכול להיחשב כזמן לא רלוונטי, זמן של בטרם היותנו עם, טרם היות סיפור. ימי העבדות יכולים היו להימחק. אך הזיכרון והמסר המוסרי הבא בעקבותיו, הם ההולכים איתנו, הם הציווי של עם ישראל, "וזכרת כי עבד היית בעבד מצרים". מתברר, שאצל עם ישראל, לזיכרון יש משמעות מחייבת. ולכתוב, זה לזכור ולהוריש.

"לאחר אושוויץ איננו יכולים להמשיך ולהתבונן מן הצד" (אפרים מאיר, מעשה הזיכרון עמ' 18, הוצאת רסלינג). איננו יכולים לשכוח איך הגענו לשם, גם לא את שתיקת העולם. מאז אנו מצווים יותר מתמיד לזכור להעיד ולכתוב את אשר אנו רואים בחינת צו: זכור וכתוב. כי הכתיבה היא האחריות של העדים לזמנם, והזיכרון הוא התת מודע האישי והקולקטיבי האחראי שהסיפור היהודי ימשך מהעבר אל העתיד בריבוי קולות, שפות ומקומות. העובדה שאנחנו נפגשים כאן בירושלים לשיחה, היא בפני עצמה עדות לצורך ולאחריות שלקחנו על עצמנו להמשיך את השיחה ולהכיל בתוכה את משה רבנו וירמיהו הנביא ודבורה הנביאה ועד שפינוזה וביאליק וטשרניחובסקי וש"י עגנון ובשביס זינגר וחנה ארנדט ורחל מורפוגו וקפקא ורחל ולאה גולדברג וחיים גורי וטוביה ריבנר ויונה וולך ויהודה עמיחי ואהרון אפלפלד ועמוס עוז. שיחה מתמשכת מתוך תפיסת רצף.

בדרכים שונות השתדלנו להכיל אל תוך הכנס סופרים ומשוררים ויוצרים שהם חלק מהמקום, השפה או הסיפור היהודי של המאה העשרים והעשרים ואחת. אחד המושבים הוא מחווה לאלי ויזל, חתן פרס נובל לספרות, שהוא כמו אימרה קרטש ופרימו לוי ופאול צלאן ואבא קובנר, אהרון אפלפלד ודן פגיס. אלי ויזל וסופרים ניצולים שהשאירו לנו עדות צלולה וכואבת ומדויקת יותר מסכין מנתחי לב. על החיים באירופה תחת השלטון הנאצי, בגטאות ברכבות ובמחנות הריכוז עד פתחם של תנורי הגז. הם השאירו לנו את הצלקת שנישא עד סוף ההיסטוריה האנושית והיהודית.

נאוה סמל, סופרת ילידת 1954 שהלכה לעולמה בדצמבר 2017, ביטאה בספרה "כובע הזכוכית" 1985, את החוויה שלה כבת להורים ניצולי שואה וניסחה את המונח "דור שני לניצולי שואה", שבו היא היטיבה לתאר ולנסח את חווית ילדי ניצולים כשותפים לקשר השתיקה של הוריהם וכיונקים את חוויותיהם וחרדותיהם מחוויות הוריהם בשואה. בני דור שנות החמישים שותפים לתחושה שאין שפה לתאר את מה ששמעו מהוריהם או את מה שהתרחש בבית. ולפעמים הורינו לא ראו עצמם כניצולי שואה, או לא הגדירו עצמם כניצולים כי אומנם גורשו, אומנם רעבו, אמנם ברחו אך, לא היו באושוויץ. אם כן מה היו. אולי השיחה תערער את עצם קיומה של הגדרה משותפת של בני הדור השני, ילידי שנות הארבעים והחמישים. איה אליה, המנהלת את ארכיון נאוה סמל, תשוחח על סוגיית הזהות והכתיבה, הזיכרון החותר מתחת לזיכרון עם נגה אלבלך שאביה, עשליו כתבה לאחרונה ספר, עלה מבולגריה, המדינה היחידה בבלקן שיהודייה ניצלו ועלו בעליה בלתי לגלית, האם יש לדור הבנים תודעה של בני ניצולים? לעומת הדור השני של יהודי הונגריה כמו פרופ' יגאל שוורץ חוקר וסופר, עורך ומו"ל ואגי משעול, משוררת ומירל טאלוש סופר וחוקר רומני.

סרנדה ים תיכונית

נושא המשתלב בכנס כמוטיב קושר ומחלחל הוא שאלת מקומו של המזרח בתרבות הישראלית. מקומנו במזרח הים התיכון בין מדינות ותרבות ושפה ערבית. הזהות המודחקת המתפרצת בשנים האחרונות מבני הדור השלישי. חביבה פדיה משוררת, סופרת וחוקרת ממובילות המהלך ואף מנסחת אותו,  בפנל יחד עם יוסי סוכרי הפילוסוף והסופר ממוצא טריפוליטאי, שבספרו אמזלג, בונה דמות שמגדירה עצמה כים תיכונית ופועלת מתוך הזהות הזאת. ולרי זנאטי, סופרת ומתרגמת ילידת צרפת ממוצא אלג'ירי, בספרה ז'קוב, ז'קוב, מחפשת את שורשי אביה באלג'יר וחושפת עולם שנעלם. רחמים זייני, הפייטן שר פיוטים בסגנון אלג'ירי.

הבלקן האי נראה

נושא שנוגע ומתכתב עם שני נושאים אלה הוא "הבלקן האי-נראה, זוהי שיחה עם יוצרים הבאים מארצות הבלקן ומעידים על ארצות כמו סלובניה, סרביה, אלבניה, מקדוניה או בולגריה שמאז מלחמת העולם השנייה, התרוקנו מהיהודים ואלה שנשארו היו חלק מהעולם הקומוניסטי ומה שבא לאחריו. איך מנכיחים נעדר חמקמק? בגלל ההשמדה הכמעט מוחלטת של היהדות הספרדית והיעדרה היחסי מהחברה הישראלית, השיחה תהיה עם שגריר ישראל במקדוניה ובלקן, דן אוריין, עם ההיסטוריון משה מוסק המומחה לבולגריה, נגה אלבלך בתו של שלמה אלבלך מחבר המילון העברי-בולגרי, ברברה פוגצ'ניק, המשוררת הסלובנית, אנטלה קאסי מאלבניה וקארי קלמלה, מו"ל ומתרגם מפינלנד החי בסלובניה.

 

הקשר הפולני

ניצלת לא על מנת לחיות זמנך קצר יש למסור עדות.

(זבגינייב הרברט מתוך: המסר של מר קוגיטו בתרגום דוד וינפלד)

בזכות נועם סמל, יו"ר הכנס וראש המכון למחזאות עברית ע"ש חנוך לוין, הפעם יש נוכחות לתיאטרון, והוא מנחה מושב מיוחד שמשתתף בו תדיאוש סלובודז'אנק, מחזאי העומד בראש תיאטרון Dramatycznego , מעבדה למחזאות ותיאטרון בוורשה. מחזהו "הכיתה שלנו"  יוצא נגד אושיות החברה הפולנית, הכנסייה הקתולית והחברה הפולנית המסתירה את הסוד הנורא של שריפת יהודים באסם שבכפר, והוא מקרה מבחן לתפקידו של התיאטרון בהעלאה של סוגיות מוסריות. המחזה מבוסס על אירוע שהתרחש בעיירה ידוובנה שבמזרח פולין ב-10 ביולי 1941, כששכנים פולנים קתולים פורצים לתוך בתיהם של היהודים, שגדלו איתם מילדות, סוחבים אותם בחבלים לאסם תבואה ומעלים 1,600 איש באש. סלובודז'אנק מעלה את סוגיית שיתוף הפעולה של החברה הפולנית עם הנאצים ואת חלקה של הכנסייה הקתולית ברצח יהודים. נועם סמל ישוחח עם סלובודז'אנק, עם חנן שניר הבמאי והפרשן של המחזה, ועם ההיסטוריונית חנה יבלונקה.

1939-2019 שמונים שנה חלפו מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה וחורבן יהדות אירופה, והיצירה הישראלית והיהודית בשפות השונות ממשיכה להתמודד עם העבר והיכולת להכיל אותו בלי להתכחש ולשאול במה הוא מחייב אותנו.

"מה מתחולל מאחורי דלת זו?/ נתלשים דפי הספר/ מהו הסיפור של הספר?/ התוודעות לזעקה/". אדמונד ז'אבס, ספר השאלות.

קישור למאמר 

לצפייה בתכנית הכנס

מה דעתך?

הזמינו הרצאות

חוה פנחס-כהן מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים שונים ועל יצירתה

גשם בשפה זרה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email