שארית החיים
1.
המסע הוא מהלך ושבר והשיבה גם היא שבר וניסוי לאיחוי. זהו הנסיון שלי להגדרה מצומצמת של הימים האחרונים.
חזרתי הביתה, לאור הירושלמי שאין דומה לו. לחלל המוכר, לספרים ולמטבח. לארון הבגדים שגורם לי ייסורים.
חזרתי גם לשיחה עם עצמי, עם המגבלות הפיזיות, עם התנועה המהססת ונעלמת. אם השאלה מה עלי לעשות לאחר המסע עם שארית החיים. ומהם המדדים השונים שנתנו בידי להבנת מהי שארית החיים.
עמוס שאל, האם אני חיה עם המחלה בתוך המחלה, או שיש מחלה ויש חיים. התשובה שלי ברורה אני מעדיפה את האפשרות השנייה, השאלה האם זו בחירה שלי.
ככל שאנסה לנסח את הדברים ברוחם, מתוך התבוננות וניסוח מילולי, האמת חותרת מתחת בדברים בחומר, בגוף, בטיפות דם.
שארית החיים
2.
אמנם נהוג לראות את "שארית החיים" כאסופת השירים שכתבה סמוך למותה, אך למעשה רבים מן השירים בקובץ נכתבו ִ במקביל לשירי הספר האחרון שפרסמה בעצמה, "עם הלילה הזה" )1964 ,)כלומר כשש שנים לפנ ּ י פטירתה. "היססתי מאוד אם להוציא את הספר", כתבה לידידתה רבקה גו ַרפיין בפברואר 1965" ,אבל הוצאתיו כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין כותבת. ]…[ אני יודעת שאיננו מלבב ביותר. אפילו עצבותם של אנשים צעירים יש בה יותר חן ורוך ופיוס מזו ַ של אנשים מזדקנים. שירי הם דומים מאוד לקוצים בנוף הירושלמי, ואני אוהבת קוצים, אבל אני מבינה שרבים יירתעו מפני היובש שלהם" [i] מתוך מכתב לרבקה גורפיין , 5.7.1965
השאלה של מהי "שארית". ומתי מתחילה שארית החיים יכולה להשאר בחזקת שאלה פילוסופית כשאלה תיאורטית של הערכת ערך "החיים" . כשההרגשה היא שקו הקץ הוא הקו , הוא קו התודעה. מהפינה הזאת, משתנה הגדרת שארית החיים או תפיסת שארית החיים.
לפני שנים כשהיתי במחלקת הסרטן עם יוסי, נכנסו לחיינו מושגים כמו "פרוטוכל" כמו "מה אחוז הסורביבל בטיפול הזה?" אלה מושגים של "כיסוי" אך דווקא הכיסוי מגלה את הפחד שבאו המילים לסתום.
חברים בני גילי שיכולים לחשוב ולצאת ולרכוש דירה באיטליה, בולגריה או יוון, כחלק מחייהם בעשור השישי והשביעי לחייהם, זוהי אינה תפיסה של קו הקץ, הם פותחים שער להתחלה ומשך אחר. הזמן שעומד לרשותם בתודעה בלתי נדלה.
ביומן הדמיוני שלי, היתי אמורה להופיע בכנס בבלגרד או פסטיבל בקוסובו ובסלובניה לפגוש חברים משוררים, לתרגם, לקרוא, לחוות, להיות. אך כל זה כרגע נזרק לתעלות ולביבים בצידי הדרך. זה מעוך וריק מתוכן.
היה מבט פותח אל העתיד. היה מקום לתנועה לאחר האין תנועה של תקופת הקורונה. התנועה הפנימית המצרפת את החלום והכתיבה, החיפוש והיצירה עם התנועה בחלל, בנופים, בערים המלוות את חיי. כל אלה נשמטו לתעלות החיים, כאיזה סרח עודף. כפח האשפה של החיים ההולכים ללא הליכה. רק החיפוש והתנועה יש בכוחם לשאת החיים ולעצב בכל פעם מרכז ממו לצאת ולבוא. ברגע שתנועת החיפוש נעצרת, משמעות הזמן ושאריתו משתנה.
השאלה היא מה עושים עם זה. לאן זה מוליך אותי.
עוד לא עבר שבוע מאז שובי מוינה, מהטיפולים מהמסע מהזרות. והדבר שבולט ומושך את ליבי, זה היכולת והרצון להיות תחת האור הירושלמי המקומי. כלומר, כאן. כשהגלות היא מתוכי וההזרה מתוך גופי.
"שם, בכל זאת, הגלות היא עדיין הדרה, וההדרה מתרחשת בתוך עולם סגור שבו, במשחק ארבע הפינות המחלק בלי הרף את המרחב, היצור הגולה חי כאילו בחוץ"..[ii]
מאתמול, פגישה עם פרופ' לוטם מכניסה לפרופורציות את גולל האירוע והצרה ולמחרת אני בבדיקת סיטי לבדיקת קרישים. התנועה אינה חופשית ולא צפויה, בכל רגע נכנס הבלתי צפוי בדמות איום שיש לגלותו או לסלקו ולהכילו בתוך החבילה שנקראת מחלה.
המפגש עם המכונה, עם הטכנאי ועם רגעי חוסר האונים ואחר כך הציפיה שלמכונה תהיה תשובה שתסיר משהו מהחיפוש ואי הודאות. אין דרך להסביר או להעביר את החוויה , אלא על ידי התבוננות המחכים לתורם כשספל נוזל ניגודי בידם. לראות את הסבל במערומיו, את תהליך ההשתנות של הגוף מקוויי המתאר שלו. צבע העור ונוכחות או היעדר השיער. הכל שייך לשפה המקומית, אכזרית ומפרקת, שפה שכולנו הופכים נתיניה.
[i] גדעון טיקוצקי, החשבון לא הושלם, בחזרה ל"שארית החיים" של לאה גולדברג.
[ii] .מוריס בלאנשו, השיחה האינסופית, 0לדבר אין פירושו לראות.הקיבוץ המאוחד, עמ' 52 , 53
שארית החיים
3.
הלן, המדקרת הסינית, לאחר שהתבוננה בי, לאחר שדקרה במקומות הנכונים, שמעתי את עצתה בעניין אוכל מבושל. היא הסתכלה בי, הניפה ידיה ואמרה "תהיי כאן ועכשיו" . תחיי את הרגע. זה ביטוי שאני שומעת בדרכים שונות ואולי כך נמצאה הדרך שאין עוד זמן. זו השארית והיא בנויה מ"רגעים". אך גם "רגע" צריך מד רגע. איזה שרוך עם קשר. או מרחב לתלות בו עינים ולומר "איזה רגע". איך הכתיבה, המילים, לוכדות את הרגע החומק , הרי ממהותו לחמוק או להימחק ואיך מודדים את הרגע הבודד הבלתי מוגדר והאם הרגע הוא הווה. האם כדי להיות רגע,
ב20 בספטמבר 1957, ביומנה של לאה גולדברג, בין הסונטים והשירים המתפרצים היא כתבה: באמת איני מבינה מה היה לי. אני כותבת כמטורפת. כאילו כל מה שהיה בי בשנים אלה הצטבר פתאום ופורץ החוצה. וגם זה כבימי נעורי, אולי אני אמות במהרה? אני כותבת כאילו איני שפויה לגמרי בדעתי. לא רק את שירי אלא גם את השורות האלו" [i] .
התפרצות השורות האלה, הן סוג של רפלקסיה על עצם הכתיבה. על מהות הצורך ובין הדברים היא שואלת "אולי אני אמות במהרה". האם זו המודעות להקצבת הזמן.
אני מנסה להעזר בחברים לדרך. למודעות קו הקץ. חוששת מזיוף, מאמירה שחלילה תייפה את הזמן האפל הזה, אולי, אינו אפל אך קיצוני בין המואר למאפיל.
אולי, באמצעות הכתיבה אני מסיבה עיני מהכאב האורב מתחת למשככי הכאבים, אולי באמצעות הישיבה, בשקט, במטבח, בבוקר מוקדם, לפני החובות, לפני התארגנות ליום. לפני שנכנסים לניירת וסגירת חובות , תורים לרופאים ובדיקות. תיק רפואי ועוד תיק. צילומים ודימויים. יחסי הפנים חוץ של הגוף עם העולם, משתנה. האם אתן לכאוס להציף את הסדר המאיים. הסדר המדומה המתפרק מתוך עצמו.
יושבת בבוקר מוקדם, כשהאור מעל אוגוסטה ויקטוריה עולה, במטבח, עם הספרים ועם הבדידות. מתוך רגעי הלבד, הצליעה, הפחד ליפול שמא לא אוכל לקום. הפחד לראות את שינוי קווי המתאר של הגוף ובעקבות הגוף, פני משתנים. זרועותי רפו וכתפי שהבריקו מתשוקה דהו.
אתמול, יעקב קטף תאנה מהעץ בחצר, טעמה המתוק, העסיסי האיר אותי לרגע. זו היתה הזמנה לנעוץ שיניים ברגע לברך ולהתפעל ואולי זה רגע אינטימי שבו החוץ של החצר, נכנס למטבח בתאנה חצויה שחום השמש עדיין על בשרה ואין לדחות את הרגע הזה, הוא כאן ועכשיו , לברך, לנעוץ שיניים ולקבל את המתיקות ואת אור השמש, הרוח מהים וציפורי הבוקר שמנקרות את הקליפה הרכה הסגולה. טעמה הלך איתי כל הים.
לָגוּר בְּתוֹךְ הַכְּאֵב
רוּחַ מִזְרָחִית בָּאָה מֵהַחַלּוֹנוֹת מְלַטֶּפֶת אֶת הָעוֹר הַצּוֹרֵב מִיֹּבֶשׁ
לִלְבֹּשׁ אֶת הַכְּאֵב, זוֹ גְּלִימָה שֶׁכְּלַפֵּי חוּץ הִיא בַּד וְצֶבַע וּמִרְקַם מֶשִׁי
וּבְתוֹכָהּ הִשְׁאִיר הַחַיָּט סִכּוֹת קְטַנּוֹת בַּתְּפָרִים הַמְּחַבְּרִים בֵּין חֶלְקֵי הַלְּבוּשׁ.
כָּל תְּנוּעָה הִיא גַּל סִכּוֹת רוֹקְדוֹת עַל הַגּוּף
וְאֵין דרך /לְהַרְגִּיעַ.
תָּאֵר לְךָ אֵיךְ זֶה
שֶׁהַתְּנוּעָה נֶעֱצֶרֶת בַּמָּקוֹם בּוֹ הַכְּאֵב יוֹצֵא מִמְּחִילָתוֹ
לֵךְ שְׁכַח אֶת הַתְּנוּעָה שֶׁהָיִיתָ וּבְכֵה אֶת הַכְּאֵב
שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ חֶמְלָה מַהִי
וְיוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה בִּמְחִילָה
לִהְיוֹת חֵלֶק מֵעַצְמְךָ הָאַחֵר.
[i] יומני לאה גולדברג, ספרית פועלים, 2005, עמ 384
שארית החיים
4.
אני יודעת שיש בשם "שארית החיים" , פרובוקציה, איזה גבול מסומן Dead line שנועד לתחום
ואולי גם לאתגר לפרוץ, לבדוק. המושג, לכאורה, מאפשר לחברים, להיות פחות מנומסים ולומר דברים שיש בהם קצה. אבל אני בתוכי, מקווה שאני חותרת אל השיחה המ/בארת. המבררת, המבהרת. להגיע אל השולחן שסביבו אפשר לשבת ולדבר. לדבר, לשתוק, לעבד.
אל תוך השיחה, נכנס ה"יש" , אותו נושא שחותר תחת השולחן ותחת הדיבור. אותה שיחה שיש בה כפילות של ערות אחד לשני ולשכחה. איני יודעת עדיין להגדיר , אך באופן דיאלקטי לשכחה ולהשכחה יש מקום חשוב ליד שולחן השיחה והדיבור.
קודם כל זה השולחן, הכיסאות סביבו, הישיבה סביבו, כשעל השולחן יכול להיות מונח קנקן תה או קפה, פרוסות לחם שחור, עבות ומשהו למרוח, תמיד קצת גבינה מלוחה, זיתים וצינצנת ריבה סכין למריחה, צלחת קטנה לפני כל אחד. אני יודעת שראיתי את זה גם בציורים של אברהם אופק. הוא הצייר שהמילים התפרצו לו אל תוך העבודות, הן באותיות מנוקדות ובפסוקים שלמים. המילים התפרצו אל שתיקת הציור, הן ביקשו את הקשב הראוי. בראיון עם אברהם אופק*[i] .."בפעמים הראשונות שהתחלתי לגעת בצבע כמבטא -משהו- היתה לי הרגשה של אפלולית קלה, עם מבוגרים חשובים היושבים ליד השולחן ומשוחחים בשקט, ומפתח לפתח עוברים אנשים בשקט גמור. כזה היה מצבי באוותן תקופות קשות – תקופות המלחמה בסופיה: בחדר הגדול ישבו ליד השולחן והייתה התייעצות שקטה ביותר ותפקידי היה – להיות בשקט (השקט איפשר להביא את התשוקה לשולחן האוכל והשיחה האינטימית, החברית, פגשתי מילדותי. זה היה שם מבלי להגדיר. תשוקה אל השיחה האינטימית, המתמשכת עם חברים שעשו איתך את הדרך מהנעורים בסופיה אל מסע ההפלגה באוניה, אל קפריסין, אל השותפות בבניית הקיבוץ. הדרך הזאת נספגה אל השיחה במרפסת בבית הקטן בתל אביב. שם סביב השולחן בקיץ, עם פלחי אבטיח קרים, גבינה בולגרית וכוס קפה שחור היו מדברים ושותקים ונפרדים כדי לחזור, להפגש לדבר ולהמשיך הלאה. בציור "שיחה שקטה" וארבעה רישומים של "שתיקה". מעניק מקום מרכזי ביצירה שלו. עבורי, זה מאשר את הצורך להיות בתוך השיחה, להימנע מאילוץ, לפתוח הכל לאפשרות הזאת. להיות מזמין או מוזמן לשיחה. שיחה פשוטה ללא הכנות אלא, אל הלקראת. השולחן יהיה שם כדי להניח עליו בקבוק מים ומרפקים. השולחן יהיה שם בינינו.
ואולי על השולחן, כמו בציור הקיר בכניסה לאוניברסיטה, הזמין אופק את חבריו לשולחן ועל השולחן מונח ומרכז את התמונה ואת השיחה ואת השתיקה: דג. דג מקצה לקצה. אולי זה הלויתן שיאכלו צדיקים בגן עדן. אל השולחן, הוא הזמין הפעם חברים מתחום האקדמיה והציור. ברישומים הנקראים "שיחה שתיקה" , או "בית". מופיעה המשפחה לשולחן. לפעמים גם הפרה והנוף בחצר. שנים רבות אני הולכת ומדברת עם אברהם אופק ועם ישראל פנקס, על השיחה והבית. הם לא יודעים, אבל אני יושבת ליד השולחן שלהם.
"בלב העמוק נולדת מזימה
של הגזמה. הגוף תופח מחלה, מרשרש
באפלה, גמל
את פרי הלענה מפתח
על החחזה, כבר ובאיושת פריחה מלאה,
את שושנת הממלכה.
הנשמה, שאף פעם לא מגעת אל חפצה,
מתכופפת שוב.
במשי השחור חולפת סערה.
הסעודה האחרונה
מוכנה."
מתוך: ארוחת ערב בפרארה, ישראל פנקס.
השולחן, היה שם לשאת את הדברים והדיבורים, אני הייתי שם להבין ללא מודעות יתירה שהשיחה היא פנים אל פנים. היא משה בנקבת הצור. לקח לי זמן רב להבין.
עכשיו בשארית החיים (שעדיין לא אמרתי מהי) מקומו של השולחן בלב השיחה והדיבור , זה הזמן להזמין עצמי פנים אל פנים.
מכאן, הלכתי לבדיקות דם בליווי ושיחה עם דפנה. בדיקות דם. השתקפות של הסמוי מהעין והגוף.
[i] בית, אברהם אופק, ספרית פועלים, גדעון עפרת, 1956-1986
שארית החיים
5.
יום שישי בבוקר לאחר השיחה שהתקיימה אמש בבית עם החברים מ"בבלי ירושלמי". ההרגשה המידית היא שניתן לדבר, יש מעגל שקולט, מקשיב ואין לדעת לאן הדברים הולכים. ובכל זאת ההרגשה היא שאני בלב המקום האנושי, האנוש, חסר האונים ואולי הכלי היחיד שבידי, הוא הדיבור והכתיבה. באופן פאראדוסלי מקור החולשה אמור לגייס את הכוח המגיב, היוצא אל העולם, הצורך לחולל תנועה, תנועה שתחולל תנועה שתחולל דיבור.
הבוקר כשחיפשתי דרכי אל הדיבור הלכתי אל "היכלות רבתי" ודומני שם, כבר בהתחלה
על ההיררכיה הגדולה בתוכה מתנהל העולם. "גדולה מכולם שהיה מובדל מכל אדם ונבהל מכל מידותיו ונכבד על העליונים ועל התחתונים, וכל הנכשל בו, הכשלות גדולות ורעות וקשות נופלות עליו מן השמים, וכל השולח בו יד בגנאי – בית דין של מעלה שולחים בו יד ומכלים אותו מהעולם. " על פי היכלות רבתי, יש סימון גבול ברור לאדם. גבולות מוסריים וגבולות חברתיים והגדרות שונות יש נכון ולא נכון ויש דרך בה בית דין של מעלה השולח בו יד בגנאי – בית דין של מעלה שולחים בו יד ומכלים אותו מהעולם". ביטוי שאין לטעות בו. שרירותיות לא מובנת ומקוממת .
איני רוצה לברוח אל ה"מחשבה" ואל החכמה.
בוקר שבת. הילדים היו אתמול באורחה. גם בישוליה של אחותי ושל גיסתי התכנסו לארוחת השבת. הראל ואלעד, בן שלוש וחצי ובן כמעט שנה. ברגלים קטנות ויחפות, מסדרים את העולם על פי דרכם וסקרנותם. הקשב הנדרש להכין ולהבין מרקם המרק וחומו, האם יעדיף את הגזר על פני הקישוא. ואם התחיל לשפשף עיניים, זה הרגע לשלוח את כל רימזי השינה, להכניס לעגלה, לנדנד ולטייל ולראותו נכנס לעולמה של שינה ומרגיע. לכאורה אלה זוטות, לכאורה המובן מאליו.
קולות הבוקר יקרים לי. אני משאירה חלונות פתוחים בחדר שינה ובסלון. קולות הבוקר המתחילים בציפורים, קולות שונים, לכל ציפור שפה משלה ויחד הן מאירות את הבוקר, כי אינו מובן מאליו. עדיין אני מנסה לשמור על רגעי הבוקר המתגלים ביום יום או בשבת בבוקר.
הן מתוך כפייה, הן מתוך הדחקות לכיסא, לישיבה המקשה על הקימה, המבט פנה בשבת שלעברה לחצר, לדשא, נגיעות האור על עלי הרימון והלימון. הליכתו המהדסת של העורב על הדשא ובין המחטים בניקור אחר שארית האוכל של החתולה. רק להתבונן בלי לתאר ובלי לפרש. לראותם כפי שהם, מה יהיה לרגעים שאין בהם מתבונן. איך הם משפיעים עלי. השאלה איפה אני בכל זה. האם אני עומדת ומתבוננת מבחוץ וכל מה שאוכל זה אולי ללטף את המים. כי מנגד תראה ושמה לא תבוא. החצר, הצופית שבתוך ההיביסקוס, הקלמנטינה התמלאה לאיטה, ירקות שנזרעו לנבוט בסוף הקיץ הזה, לא התכופפתי לעשב את הערוגה, המגבלה קשה עלי. ואולי אני מתחילה להסתגל או חלילה להתמסר למגבלה. אני תוהה אם יהיה מי שיעמוד לצידי ובאומץ מתבקש יעזור לי להתנגד לשקיעה וההתמסרות לגובה התחת, או להתמסר לנוחיות שבשקיעתו של האחר. אני בטוחה שברגעים האלה, הזכרונות מתפיסת המרחב המצומצמת, ההתמעטות עד כדי העלמות, אובדן אמון. כל אלה יחזרו אלי עם יוסי.
ככל שאברהם אופק, צייר את המשפחה סביב השולחן בבחינת "בית" את
את הלכידות, את ה"יחד" של היחידים בחינת שיחה ושתיקה, ראו אלה שפירשו אותו באותה תקופה של ראשית שנות השבעים כמנוכר, כמתפרק, ניתוק אקזיסטנציאלי. ובכל זאת, יש נסיון להגדרת גבולות ה"אני".
אני מעתיקה את הדברים שנאמרו על ידי חבריו חוקריו באותה עת. אני מעתיקה כדי להפנים את השפה בה נאמרו ולהתנגד לה. "
"אדם בהרף עין בלתי אפשרי. כדממה שבלב בין פעימה לפעימה . אדם ואדם ויחדיו שהוא כבדידותו של כתם. קו שהוא גבול ה"אני" (…) כאן אדם המביט אל תוכו בהאזנה שמשמעותה תמיהה וערגה וניכור: אפשרות חומו של יחד אנושי באפור-קובלט – באפור ורמיליון – באפור של סיינה שרופה, אל מול הסגירות ההזוייה באישון שהוא מעבר לכאן , לעכשיו של צריחים כחולים בירושלים, ללובנו של המת המובל, לרחמה הפעור של האם, לפרח סגול במפגש ידידים כל שאנושי אינו זר כאן, בהווית עולם ציורי המתבונן בך- אל תוכו, ואתה רואה את ידיך ממתינות ליד השולחן הריק, בשתיקה קשה, עם זיכרון ה"פרימאוורה" שלא עטף אותך מעולם.." [i]
המשפט "כל שאנושי אינו זר כאן" , הוא לב הפרשנות והתובנה והמהות האברהם אופקי. האנושי מכיל את ההפכים. בציור "זוג" משנת 1969 , יושב זוג, אברהם על כסא מול תלמה, אישתו, הדיוקנאות ברורים ביותר וביניהם חתול היושב על ברכיו של אברהם. אופק מחזיק אותו בין שתי ידיו וכאילו מראה לאישה, והיא שולחת ידים פרושות לעבר השולחן והחתול. האינטימיות שהציור חושף אין לה שיעור. היא גולמית ונוכחת סביב השולחן וסביב השיחה. רישומי השיחה שתיקה, אינם מתכחשים לאופציה שיכולה גם להיות בדידות ואכן היא נוכחת. אך עצם קיומה של ההתבוננות, קיומו של הרישום מעידים
על יכולת ההבחנה , ההתבוננות וההכרה ביכולת של האינטימיות והבדידות להתקיים סביב השולחן.
עכשיו אני רוצה לקום מהכיסא במטבח בקלות וטבעיות וללכת.
אני מדווחת שהרצון שלי חזק ויכולתו רפה והוא מפיל אותי כהרף על סף המאפיה , המקל נכשל בקפל קרקע ואני נפלתי והתגלה לעין העולם מראה קרסולי התפוחים לכיעור ולהרע.
[i] גדעון עפרת, בית, אברהם אופק, 1956-1986, ספרית פועלים, עמ' 43
שארית החיים,
6.
יכולתי לדבר, יכולתי לומר מתוך תחושת ודאות "מחר בבוקר אבוא לשחות" , "מחר בתשע בבוקר שיעור ספינינג או התעמלות מים או התעמלות נשים. כל אלה שקעו למצולות שלא ידעתי על קיומם.
כמו בתיאטרון, העולם הולך ומתכנס לאור ממוקד ומסוים בעל גבולות ברורים על הבמה. שם, בריבוע האור, המשאיר את הקהל בחושך, האשליה ששם החיים. בריבוע האור הממוסגר. כל מי שיושב באולם בא להפגש עם ריבוע האור והאשליה . גם אם הוא שוקע בחיים שמנגד, הוא מודע לחילופי האור והחושך. עוד מעט ידלק האור באולם ויכבה ריבוע האור על הבמה.
מי שחיה את התנועה מרגע ההתעוררות, מחוייבת לתנועה, להתבוננות בעקבות התנועה, השהות היא בחירה חשובה אצלי. הזמנתי עצמי לשהות ברגעים מסוימים שבחרתי, ליד נוף , בקצה שביל, בחדר שינה, איזו עצירה לצורך התמלאות. כך היה בימים שהודאות עוד גררה באזור.
בבוקר הזה, וברגעים אחרים, אני מאבדת את הקשר עם ריבוע האור על הבמה. מוצאת עצמי בוהה במים הזורמים בכיור, איני יודעת מתי בדיוק פתחתי ולאיזו מטרה. שקעתי ברעש וברגע נתתי להם לנתק אותי מכל מה שמסביב ולהשאיר בחושך שמאחורי. ברגע אחר, התיישבתי בקצה המיטה, אולי לקחת תרופה, אולי ללבוש חולצה, אך מצאתי עצמי יושבת ללא תנועה, העיניים היו נעוצות פנימה ואין לי מושג כמה זמן, עד שנזפתי בעצמי, להתעורר ולצאת החוצה מעצמי, מהחדר, מהשתיקה. מעומק הבור משולל המילים.
במונחים שלי, בין לבין נכנסה רעידת אדמה קטנה , זו החודרת בתמימות, לכאורה פתרון לבעיה מקומית, טכנית, אינסטרומנטלית. הוזמנתי לאשפוז ל"פרוצדורה". שמוליק פולק מוינה, הציע לי באותו יום שישי להכנס למצב של "טייס אוטומטי". זה לא בכוחך להחליט בכל רגע נתון. מי יהיה הטייס שלי ולאיזה נמל יביא אותי.
אבל, פגישה עם רופאה פאליטיבית, עם רגישות יוצאת דופן, נתנה לי הרגשה שיש מקום גם להחלטות שלי. זה אני הריבוע הלבן על הבמה, לא להישאר בחושך של הקהל.
המעבר ממצב תודעה של סדר ושליטה, של רצון לממש תוכנית. חלום. של רצון לראות מעבר לגל המשברי, לנסוע מכאן, לשוב לכאן. לסיים ספר בעבודה, להוציא את סיפורי הילדים שמשום מה לא נאבקתי עבורם. איך אפשר לראות מעבר לרגע המשבר, הרי אין כאן הבטחה ללידה, לשוב הביתה עם עגלה ותינוק בוכה ויונק.
במקום לעשות את הדברים הנכונים להתקרב לשבר ולנסות לצאת ממנו , אני כותבת פרגמנט, רפוי, שאין לו הכוח לצאת מהמצב הכאוטי אל הודאי אל המתברר.
אם זה רק פירוקו של תסכול, זה חסר משמעות. זה עלבון, בו נדמה למישהו שיכול אולי לעזור למישהו אחר.
בחוץ קיץ. קיץ ירושלמי חם ויבש. איני יוצאת אליו, אני מקשיבה לקולות הילדים בגן הילדים, לבכי, לשיחות הקטנות של הגננות, לחתולים השמנים שיהודית השכנה דואגת להם, מניחה להם אוכל על מעקה גדר הפארק. אוכל ומים. אל החתולים מצטרפים העורבים ואל העורבים המיינות וכל הציפורים האחרות. יש בחוץ שבילים ללכת בהם אך כרגע אינם עבורי.
שארית החיים
7.
החלון שאיננו. הבוקר בחוץ מנותק לצערי מהחדר במחלקה, החלון היחיד אינו נמצא ואני חושבת על האדריכל, האם היה כולא את אמא שלו בחדר ללא כניסה של אור יום ואויר ירושלמי צלול ויקר. מה קורה לאדריכלים כאשר צריכים לבנות בתי חולים ולחשוב על זרימת האור והאויר, על התנועה שמעל התנועה האנושית המוגבלת במקומות האלה. אדם הנכנס לאשפוז ממילא מנותק בעל כורחו , האם יש צורך בדחיפה נוספת של ניתוק. בכל אופן, מאז האישפוז לא ראיתי אור יום טבעי. ויש לציין שסביב להדסה *הרי ירושלים היפים, שבילי טיולים, הכנסיות של עין כרם וצבע כחול ירוק אפור לאויר.
בניין שרת, עצם השם, מהלך עלי אימים. יצרו מרכז שכל פעילותו סביב מחלות הסרטן. אונקולוגיות, וכמו שציפי נהגה לומר, זו מחלה מיוחסת בין המחלות. יש התייחסות.
ובכל זאת מי שנכנס לבניין , או לאגף הזה, מרגיש את השוני. את הכניסה כמו למערה. חלונות למראית עין, אין.
מעליות. כלי תנועה, ירידה ועלייה מרכזי ביותר של אנשים עם מוגבלויות, הן המעליות. קשה לטעות במקומן וחשיבותן לחולים ולמלווים ולמטפלים. כל המכון כולו בנוי על ציר אחד של קומות זו על גבי זו, לכל קומה המחלה והמחלקה שלה והמרפאות המקיפות אותה.
מלבד המרפאות והמחלקות, מכוני הדימות, ה C/T MRI האולטרה סאונד, הרפואה הגרעינית ומכון הקרינה. נסו לדמיין את העליה והירידה על ציר אחד משלוש קומות מתחת לאפס ועד שבע או שמונה קומות מעל. נסו לדמיין כמה פעמים שאלתי: סליחה, באיזו קומה מרפאת הכאב? או באיזו קומה מכון הדימות ואיך מגיעים אליו. שתי מעליות נירוסטה קרה, מעליות גדולות זו ליד זו, תמיד תור גדול של חולים ומלווים עומד בפתח וכשמגיעה מעלית יש לשאול: עולה או יורדת? אין טעם לרדת שלוש קומות מתחת לקומת ה אפס של המרפאות כדי לחזור לאותה נקודה ולעלות. תמיד תחושה שהמעלית עצמאית ואינה עוצרת במקום שמבקשים ממנה. היא גדולה ואטומה , מסורבלת ומכוערת ובלתי מזמינה, זו מעלית של אין ברירה. כאילו שהציבו אותה בלב מכון שרת עם בריאת העולם ואין דרך לשנות, לתקן או להבין שגם מעליות מזדקנות במכון שרת והגיע הזמן לשנות ולשדרג. המעליות האלה הן סיוט עבורי מאז שליוויתי את יוסי, תמיד העדפתי את העליה והירידה במדרגות גם כשהיה קשה וגם עם מגבלות. כל כניסה למעלית מעלה את ההרגשה
שיש סיכוי סביר להיתקע בתוכה. להיות חסר אונים מול המתכת שעולה ויורדת על פי החוקים שלה. עכשיו , כבר איני יכולה להעדיף. עכשיו אני נידונה להיפגש עם מעלית שכל רגע לידה או בתוכה הוא קושי. הוא סיוט שאין להתרגל אליו.
לא יכולתי להמנע מלכתוב על המעליות של מכון שרת. המפגש החוזר איתן, זה מגע עם השפתיים הקרות והשרירותיות של המחלה.
עכשיו אני כאן. אחרי פרוצדורה רפואית שלא בחרתי בה.
וופל שוקולד ומיץ גזר
אם יש אור בחדר ללא חלון ובמציאות הזאת, הרי אלה האנשים הטובים סביבי. זה מתחיל בעובדה הפשוטה שהבנות שלי, איתי בכל דרך אפשרית . וזזה ממשיך בדברים שיש בהם הומור, שלוש נערות בנות 18, בנות שירות, בוא עם בלונים להגיד בוקר טוב ואם אפשר לעזור והשאירו בלון ירוק על המיטה. שתי נשים צעירות במראה חרדי מוקפד, הופיעו בבוקר בחדר ואחת הושיטה לעברי וופלה שוקולד עטופה בנייר כסף כחול . את רוצה וופל? צחקתי, אלה בדיוק הדברים הטובים שהם גם אויבים לגוף המעונה שלי עכשיו. הסתכלתי בוופל העטוף וחייכתי. בבית החולים בוינה, מטופלים לא מעט ילדים למשפחות חרדיות או כשרות, ושם, האחיות קיבלו כנראה ממתקים המתאימים לילדים החרדים ובכל פעם שרצו, לנחם או להביע שמחה ואמפאטיה היו שולפות וופלות או במבה. ברגע של קושי, גם לי הציעו וופלה כשרה בוינה, והחלטתי לעשות משלוח שיעמוד לרשות הילדים. אולי, לפעמים אפשר עם כוונות טובות וופל שוקולד לנצח במלחמה. את המחלה.
הבוקר, חיכתה כוס מיץ גזר סחוט ליד המיטה, איני יודעת לאיזו חסידות שייכת אותה אישה שסחטה והגישה לי מיץ גזר סחוט בכוס חד פעמית. אבל הכוס הזאת עוררה בי זיכרון שהעדפתי לשכוח. כאשר התגלתה המחלה אצל יוסי בספטמבר 1995, נכנסנו למחקר עצמאי וחיפוש אחר, זה יכול להיות מצחיק או פאתטי עד כמה הינו נואשים ומוכנים לקבל כל עצה ותרופה. בין השאר הרחקתי לבני ברק לקבל תמיסה המבוססת על פלפל שחור שבכוחו להבריא סרטן והתחלנו להאמין בכוחו של מיץ גזר לריפוי. באותו ערב שהזמנתי אמבולנס לבית החולים, ליד המיטה היתה כוס מיץ גזר סחוט באהבה ובאמונה שבכוחו להציל חיים מפני מחלות קשות. הכוס ליוותה את יוסי עד שהגיע למיטה במחלקה. כוס עם מיץ כתום, צבע כה חי ויפה. עכשיו אני כאן והבוקר חיכתה לי כוס מיץ גזר סחוט ליד המיטה.
לא צילמתי את כוס הגזר ואין לי תמונה של הרגע ההוא. כוס מיץ גזר על שידה של מיטת בית חולים. אבל התמונה צרובה בי היטב ויש לה טעם שבין תמימות לאירוניה.
ישראל אלירז בספרו:
מה היה אחרכך? כמה זמן זה אחר
כך? לאט מתחילים
להתבהר פרטים מ
רגע אחד שהוא ל
גמרי נצחי
בהוצאת אפיק 2015
במרכז הספר תמונה, צילום של ישראל הפעוט יושב על ברכי אביו, היושב בבגדי עבודה על שלוש מדרגות בפתחה של דלת סגורה. אני זוכרת היטב את הרגע בו הפסיק את שיחתנו במטבח, יצא לחדר העבודה והביא את הצילום, את התמונה. וראיתי את ההתרגשות בפניו. התמונה כמו התגלות של אינטימיות חבויה שהתפרצה. באחד הקטעים המשוחחים עם התמונה הוא כותב:
יש שעה שהזכרון מושיט
לנו יד
בשקט כלים מדויקים ויפים
יוצאים מכלל שימוש
לתוך הלא-נראה,
לידך.
הפעם, אלירז הושיט לי יד וכיוון את הזיכרון מעבר לתמונה.
שארית החיים
8
כמעט לא הרגשתי איך הזמן זוחל ומתעתע וכבר בוקר שלישי שאני מתעוררת באישפוז.
זזתי לכיוון החלון , שנראה גדול ומבטיח ומכניס אור, אך לא . החלון גדול ומה שמשתקף ממנו זו תקרת המבנה הסמוך, בניין שנעצרה בו הבנייה וגג עם מזגנים בגובה התחת של בית החולים. השארתי את החלון פתוח בלילה לאויר הירושלמי ולרעש המזגנים. האם אפשר להתרגל לטעויות האדריכל העיוור למקום בו הוא בונה מחלקה אונקולוגית.
החלון לגמרי קיים וקונקרטי , אך הוא הוא הופך למטאפורה, שכאן מצפים מהמאושפז, כלומר, האורח, כלומר האושפיזין של המחלקה שיסתכל פנימה לגופו ולא החוצה אל העולם. שיסתכל בפרוסות הלח האחיד והגבינה הלבנה וירקות חתוכים ללא טעם ויוגורט מתוק של ילדים.
כל מושג האישפוז מתעתע. מה כאן אירוח, מה בכפייה מצד המערכת ומה מצד הגוף. הכל מתעתע. הארוח כולל שינה וארוחת בוקר, הארוחות האחרות אינן נספרות, הן בלתי אפשריות, לא מתאימות לאדם שמתמודד. שנים רבות ובמאמץ מתמשך ומאמין להביא אנשים לשיחה אל השולחן. בהנחה שאם יקרבו אנשים לשולחן, ישתו, יאכלו, ידברו, תהיה שיחה תהיה המשכיות.
ישראל אלירז, משלב מסוי בחייו, אי שם בתחילת שנות הארבעים שלו , מנסה לפתוח דלת שמעולם לא פתח, אבל יש לדלת ידית ולדלת יש צבע ויש לה נוכחות מכריעה ודרמטית, זו התמונה של אב ובן, זו תמונה של יחד, של אינטימיות חד פעמית שכל חייו ינסה לפענח. זו הדלת היא כניסה לילדות האבודה. ילדות שלמרות שנמחקה, מבקשת לפתוח את הדלת ולהיות.
הרופא שטיפל בי באופן פולשני, ואולי עוזר להליכתי , אמש קמתי מהמיטה וביקשתי ללכת והלכתי במסדרון , לאט לאט, צעד אחר צעד. יודעת להבחין בכל טיפת מים נמרחת על הריצפה שעלולה חלילה להכשיל אותי , או מרצפת הבולטת בסנטימטר מהריצפה, כל אלה מכשולים שיכולים ברגע לשנות מציאות.
אני מתבוננת בדמויות סביבי , כל אחת עם התנועה שלה, זו אוחזת בטן בתנועה רכה , הולכת לאט בעינים עצומות, אחרת מנהלת את עמוד הכימותראפיה , דוחפת אותו כמו צלב על כתפיים. מי שירצה להכין קטלוג הסבל האנושי, שיגיע למחוזות עמק הבכא. לפעמים אני תוהה האם יודעים הרופאים לא הם מובילים אותנו. האם זו הדרדרות הגוף מטה, או יש מכשולים כלפי מעלה.
ד"ר תומר שעשה את פעולת הצינטור , בא לבקר ולבדוק. עצם בואו והדקות שהקדיש להסביר לי , היה בהם משהו מן התרופה והחיזוק. הוא רואה את חלקו, את משמעות הפרוצדורה, ומהמקום שלו, יש דברים הניתנים לתיקון. תודה רבה.
אבל אני חוזרת למציאות המקבילה, לישראל אלירז שהשאיר עקבות מודעים למדי לדרך שעשה מישיבה על ברכי אביו לפני דלת סגורה עם ידית ועד עולמות השירה המנסים לדייק מה שהעין רואה והלב מדובב.
"הזמן שעבר (מאז אותו תצלום ) אין בו כדי
להסביר את העצב שנערם עלינו מכל צד. איש לא
לימד את הילד לא לפחד מן החווה. לתת אמון
באחר עניין לא פשוט, להעיד הוא מחויבות ענקית.
הילד היושב בתצלום מבקש לקפוץ ממנו, להשתחרר
מלפיתת אביו, עד שנדמה שאין לו חלק במתרקם.
מה קרה שם באמת? ולמה התצלום, שהיה כל כך
הכרחי באותו ערב, לא השפיע על חייהם? ואיך
ייתכן , בתצלום היחידי מאותו פרק זמן, שאין
מופיעה אמא? האם בעוד שעה קלה ישמעו השניים,
מן המטבח את קולה הקורא: "בואו לשולחן"?
העדות, ועל מה בדיוק אני מעידה נוכח הזיכרון, נוכח הילדות נעדרת ואולי אינה נעדרת
אלא היא מקור ההשראה לדברים כי איתם יצאנו לדרך. היתה אשליה של בטחון, של סדר
של דברים הנמצאים במקומם כשיש אבא ואמא, אבא שיוצא לעבודה ומפרנס ומשפחה
שיכולה לבטוח צאתו ובואו ולא לחכות, לא לשער בואה וכניסתה של שרירות הלב.
על שולחן האוכל מפלסטיק לבן וכחול, נערם אוכל. ענבים, אגוזים, שקדים, מים קרים, תפוחי עץ , ליצ'י בסלסילה פריכיות ותמציות תה ולימון ובמרכז כל זה צינצנת ובה ירקות סלט מחסה ועד צנוניות שדפנה היקרה הכינה והביאה ושימחה אותי מאד.
שארית החיים
9.
לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר: ג
שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ:
לך דומיה תהילה, לך דומיה. הדומיה , העמדה שמנגד היא תהילתו ובהפתעה בפסוק הבא, נאמר עליו "שומע תפילה", כמעט הבטחה. כמעט אופציה לחיות בתודעה של צלם אלוהים שומע תפילה עדיך או : עדיך כל בשר יבואו. אפשר אולי להבין שהתפילות מגיעות עדיו
ואולי הצלע השניה , היא התשובה האירונית לתפילות המגיעות עדיו נשמעות ואינן פועלות "כל בשר" , זה אני האנוש, האנוש , הנידון, כי אנחנו בשר. אני החומר השואף לתשובתו לקשב התפילה , אך הוא בדומיתו ותהילתו. רחוק וקר.
יום שישי בבוקר ועדיין מול החלון הסגור. היום עולה לאיטו ואני מנסה להשתלב בו
אבל זה על גבול הבלתי אפשרי. אני בתנועות הצי קונג ומתרגלת הליכה אך המסדרונות רטובים. אני בעמדה נפשית של שבת בבית, אך בשיחת טלפון עם הרופא מסתבר שיש מחשבות אחרות. אין בטחון בתוכנית הקודמת דברים משתנים. על שקיעתה ומותה של הודאות כבר אמרתי משהו , אבל את פיענוח ההליכה על שפת תהום עדיין לא הצלחתי. אותה תהום שאינה כאגם כחול בהרים שיש לבוא ולחפש אותה כדי לראות את אפשרויות
ההתבוננות והעומק והנפילה , הכניסה והיציאה של יופי שיש בו סכנה. זו התהום הנוכחת אינה נסתרת ואינה נראית. היא נוכחותה.
ישיבה על קצה מיטה במחלקה, מול חלון לא ברור. יום שישי ואין רחמים. יום שישי הוא הבית. הוא עוגן של מציאות. ומסתבר שאם הטכנאים לא נענים לרופאים, הכל נעצר. אז הכל נעצר אתמול בתירוצים ולא היתה בדיקה . שיחה עם הרופא שלא מבטיח שאצא הפילה אותי לבכי לבדידות וליאוש. הכל שביר ושברירי כל כך. אין מחיצות מגנות. הכל חשוף כל עצב כל איבר אין הגנות מפני המילים או המעשים. הישיבה על קצה המיטה חשופה ורועדת בכי , הביאה אלי את שכנתי, אמא לשבע בנות בת 47 חגורה ביסוריה, חיבקה אותי ונישקה . אישה רחוקה וקרובה מתמיד. מסביב לנו המחלקה ופעילות בוקר של עובדי נקיון ואחיות. התעוררות ליום. היא יצאה מתוך האפלולית שלה, מתוך עולם המבקש לכבות אל הזולת.
יקבלו אותי לבדיקת ,סי טי האמורה להבהיר דברים. מה משמעות הדברים האלה, האם זו עדות בכלל מהבור של עמק הבכא , המקום של קצוות . של קצה קשה. מקום מודחק מהתודעה שאיש אינו רוצה להגיע אליו או לחזור לתוכו. ומהי אותה תהום שבלאנשו כותב עליה. אם היא מטאפורה, היא אינה יכולה לשמש אותי . אם היא התהום , המקום לנפילה האינסופית שהיא סופם של הדברים המוכרים, איך אומר אותה אני יושבת על כסא גלגלים מול ה ct הטכנאי אינו מרוצה מהמחט והוציא אותי למסדרון. הוא 9יקרא למישהו . מסתבר שלא קרא. הוא השאיר את כסא הגלגלים ואישה יושבת עליו , מול דלת סגורה שאולי מישהו יקרא לה מתוכה. שוב חוזרות אלי המילים "עלבון" ו"השפלה", מישהו חושף לך את הקצה האנושי שלך.
אמש , ערב שבת בבית עם איילת ושירה ויעקב וחמישה נכדים, הכל נראה כשב אל מקומו. נדמה שהשבת יכולה לכנס ולנחם. אבל, לא לא ממש. שוב נזרקתי מחוץ לזמן. עכשיו המאמץ לחזור משם אל השולחן ואל השיחה. מה הלאה.
לאחר כמה ימים חזרתי הביתה, אל החפצים, אל הספרים, העיתונים. אל הדברים ששכחתי או השכתי, אל הדברים שמקבלים צורה אחרת בהעדרי. פתחתי את החדשות לאחר שבוע ניתוק. הניתוק לא היה מבחירה, הניתוק קרה ברגע שנשלחתי למרחב הסגור של בית חולים ומחלקה. המרחבים הסגורים שאנחנו אורחים רצויים או לא רצויים שלהם. לפעמים זה בית חולים לפעמים בית סוהר, מלון, בית חולים לחולי נפש או כל מקום מוגדר ומגדיר שמשנה את הציפיות ואת מקומנו במרחב. אם כחולה או כמלווה, אסיר או סוהר. מטופל או מטפל. מה שמשנה זו תפיסת הזמן. למי תפיסת הזמן הפתוחה והמבטיחה שיש דלת ויש הלאה , ולמי נסגרות דלתות מול העינים כי המרחב הולך ומצטמצם את עצמו ואת מי שמסכן עצמו לתוכו.
בינתיים, החדשות בישרו על מלחמה, או מבצע, או כל מילה שנבחר לתאר את הטילים משם לפה, ומשם לפה. זה אומר משפחות וילדים באמצע הקיץ במקום בבריכה, בים או בטיול משפחתי, הם כלואים ונתונים לחרדת אלוהים. ואיני יודעת ולא חשוב מאיזה צד של הגבול. הם כאן אננחו כאן. בבית החולים, במחלקה לא ראיתי שאלוהים מבחין בין גבר או אישה ערביים, עם חיג'אב או בלי חיג'אב. בין גבר או אישה חרדים, יהודי חילוני או משפחת עולים מרוסיה. דווקא נוכח המוות והכאב, יש שיוויון מדומה מול השרירותיות.
על עצם קיומו של המבצע ופגיעה במטרות אויב אין לי מה לומר. אני מעדיפה שהטכנולוגיה תלבש מדים ותלחם ולא חיילים או אזרחים . ומה בכלל דעתי חשובה , כאשר אני עסוקה במלחמה פרטית שאין בה מנצחים. מלחמה על היכולת ללכת, לנוע ולא לליפול. מי שאינו יכול לקום שלא יפול.
"הדברים האלה קרו לי ב1938. בדברי עליהם אני חש מבוכה. כבר פעמים אחדות ניסיתי להעלותם בכתב. אם כתבתי ספרים קיוויתי לשים קץ לכל העניין. אם כתבתי רומאנים, הרומאנים נולדו ברגע שהמילים החלו להרתע מפני האמת. אינני פוחד מן האמת, אינני חושש להסגיר סוד. אבל המילים, עד היום , היו חלושות וערומות יותר משרציתי . העורמה הזאת , אני יודע, מהוו אות אזהרה. אצילי יותר לעזוב את האמתבשקט. האמת, כדאי לה מאד שלא תתגלה. אבל כעת אני מקווה לגמור עם זה בקרוב. לגמור עם זה, גם זה אצילי וחשוב". מוריס בלאנשו, פסק מוות, עמ' 9.
שארית החיים
10.
"אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה זוכר כל מה שעבר לא היה אפשר לו להים א"ע לעבודתו יתרון בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו ע"י השכחה נשכח מה שעבר…. ע"י השכחה היא עצה טובה גדולה מאד לזה, שתיכף ומיד שחולף ועובר הדבר. יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי, ויסיח דעתו מזה לגמרי…" (שיחות הר"ן, סימן כ"ו, ע"ע טז-יז)
בדברים האלה, מציע רב נחמן, דרך עוקפת, השכחה כדרך להתחדשות בלתי פוסקת. השכחה והסח הדעת , אלה מושגים שבדרך כלל איננו רואים אותם כפוזיטיביים. אך בתורות של ר' נחמן, המושגים נשמעים כהכרחיים לצורך החיים ולימוד התורה, כי התורה חייבת להתחדש כל הזמן, ולהתחבב על לומדיה, כאילו נלמדה לראשונה.
עוקף הווה
כְּבָר נִפְרַד הַגּוּף וְנִפְרְדָה הַתְּשׁוּקָה מֵהָרֶטֶט הָעוֹבֵר
בְּחוּט הַשִּׁדְרָה. בָּאתִי לְבַקֵּשׁ אַהֲבָתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזָּר
וְהַכֹּה מֻכָּר וְקָרוֹב בְּמַבָּטוֹ וּבְאַהֲבָתוֹ וּבַדֶּרֶךְ בָּהּ הוּא
מַפְשִׁיט אוֹתִי וְיוֹדֵעַ לִינֹק מִתּוֹכִי
אֶת מֵי הַבְּאֵר וְלִנְגֹּס בְּלֵב הַפְּרִי שֶׁהָיִיתִי בְּטֶרֶם, כְּמִי
שֶׁעוֹקֵף אֶת הַהוֹוֶה הַחוֹבֵט בִּי וְאוֹמֵר לְכִי לְכִי מִפֹּה.
ובמחשבה שניה, אולי החיפוש הדרך לעקוף , ולהסיח את הדעת, זו דרך להשכחה ופנוי מקום לדברים אחרים.
מאז יום שני, לא כתבתי את שארית. למרות שאני מאד מכוונת לכתיבה, לא כתבתי. אולי, השולחן הערוך במטבח, החל לקבל סביבו חברים וסיפורים, אולי היתה עדיפות לדיבור. בבית החולים, אין דיבור יש כאב והתבוננות . אולם ברגע שיצאתי הביתה, אל החלונות בבית, אל הדיבור עם חברים. דיבור על מה. על אומנות, על מחלה, על המשפחה, על מסע או נסיעה. הדיבור כמהות קושרת את הדברים, את הקצוות, והופכת אותם לבעלי משמעות. אז אני היתי במקום של השכחת ימי בית החולים ואחיזה בהווה. בישיבה סביב השולחן עם כוס קפה או ארוחה קלה, ודיבור שמנסה לסגור פערים ואלי לפתוח משהו חדש.
אצלי, הדיבור וההליכה הולכים יחד. את זה למדתי מאברהם אופק. היצירה המונומנטלית שלו בכפר אוריה, כל הדמויות נמצאות בתנועה, בהליכה. הליכה ממקום מסוים לקראת מקום אחר. בחינת יציאת מצרים, בחינת הליכה לקראת הדיבור, החתונה, הגאולה. וגדעון עפרת כותב "הליכה, כזכור, פירושה בעולמו הסמלי של אופק – החלצות לפעולה. פעולה כזכור, פירושה בעולמו, מימוש של ארוס המקשר בין מיניות לבין יצירה, בנייה, כיבוש אדמה ועוד"[i]
הדיבור
כְּמוֹ הַיָּם, הַכֹּל מוֹלִיךְ אֵלָיו וְהוּא
אֵינוֹ מָלֵא, וְהוּא מְמַלְמֵל וּמְמַלְמֵל, וּמְמַלֵּל
אֶת הָרוּחַ הַמִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּגַּלִּים, וְהוּא מַגְבִּיהַּ וּמַנְמִיךְ,
וְהוֹפֵךְ אוֹתִי בַּלַּיְלָה לִכְלוּם תְּנוּעָה וּכְלוּם נְשִׁימָה,
רַק לָעֹנֶג שֶׁבַּהַרְפָּיָה וּבַשְּׁקִיקָה
שֶׁאֵין לְאָמְרָהּ, כִּי הַדִּבּוּר
כְּמוֹ.
עמוס, חברי היקר, איש ההשראה שלי. שכל שיחה איתו, מאפשרת לי לראות דברים גם אחרת. זה לא ריפוי, אבל זה מבט עוקף. עמוס, חיפש ומצא כיסא גלגלים שיאפשר לי ניידות. וביום שלישי, יצאנו לאירוע מוסיקלי בלתי רגיל ב"פיל ביית". יצאתי וישבתי בין חברים ושמעתי מוסיקה. ולא, לא רקדתי. ישבתי, אבל מהמרפסת נשקף הנוף מהמזרח, אורות במדבר יהודה והרי מואב צללית גדולה במזרח. ישבתי עם חברים, לרגע שווה עם כולם. והמוסיקה מרחפת על פני ירושלים. זה היה הסח דעת מעבר לדיבור. התכנסו מוסיקאים, זמרים, רקדנים משפות שונות ומסורות שירה שונות בפינה, בקצה הצפוני של טיילת שרובר, במקום בו אבו תור נפגשת דרך חברון, עם יער השלום. יהודים, ערבים ואנשים שתולי ירושלים.
אתמול, יום ד' קמתי אל הבלבול, אל הכאוטי, אל, אל אי הודאות. בשלוש אחר צהרים היתי אמורה להשתתף ולהרצות במושב על הלאדינו שאליעזר פאפו הוא היו"ר. בשעה 12 בצהרים עדיין לא ידעתי נפשי. הפחד מאי יכולת הניידות, הדמיון שלי הגדיל את הפחדים על חיפוש חניה וחיפוש הדרך לאולם הסינאט. חרדת נפילה, הכל הופך לבליל של קושי שלא אוכל לעמוד בו. ואני מעידה שלא תמיד יש לרוח יכולת לשאת את הגוף פחדיו וכאביו, להניע אותו ממקום למקום. אני מעידה שה"רצון" האנושי לא עומד בפני הכוח להפיל מבפנים.
ובכל זאת אזרתי אומץ ופניתי לחברים מבבלי ירושלמי , לעזרה. ובכן, קיבלתי עזרה מעל המשוער מדורי ואורנא, והגעתי בזמן ובבטחה להרצאה שקיבלה כמובן תפנית. ואין מילים להודות על העזרה ועל החברות.
ואז באו הכאבים. השאלה לאן אלך עם כל זה. ומה זה אומר. מה זה אומר.
[i] בית, אברהם אופק, גדעון עפרת, ספרית פועלים , עמ' 98
שארית החיים
11
א.
אני נחשפת לעובדים סוציאלים, לרופאים ממעגלים השונים, מטפלים, הצעות לליווי רוחני (מה זה בדיוק), הם מסתכלים עלי, באלכסון כאילו הם יודעים מה שאני איני יודעת. הם יודעים לחשב את הקץ. והיום פגשתי את עמוס קוסמן, מטפל ברקמות רכות, במגע, הוא הסתכל עלי נכנסת לקליניקה עם הליכון, אישה בלי תנועה. והמשפט הראשון שאמר "את לא נראית מיואשת". שמחתתי על המשפט המאבחן שלו. וממנו המשכתי במאמץ גדול ובעזרה לטיפול פנים, מה שפעם היתי עושה כחלק יומיומי מחיי. ההליכה אינה הליכה . הגוף אינו הגוף שלי והפנים אינם פני.
לקראת רק הבוקר הזה, שפיניתי את היום מכל דבר ומכל מעשה, ביקשתי מיעקב שיקח אותי לתפילה ב"עמוקה". לא היתי שם אף פעם כמתפללת, אלא בעבר, כמתבוננת. במהלך הימים מאז שבת, מאז שבת ואתחנן, היו כאן רגעים קטנים ובחלקם יוצאי דופן. יום חמישי ושישי היו כאן איילת ואורן הקטן. היינו בעניני בית אך גם יצאנו לדרך בית לחם, אל הרחוב, אל החלות שיש לקנות, אל פעילות קיץ ברחוב שמושכת את הילדים. אל הסח הדעת, אל עולם נקי ותמים ובוטח בסדר הראשוני של העולם. ככה הם עיני התינוקות.
אחר כך, ארוחת ערב שבת בשקט, דואט עם יעקב. קריאת הרגעה כשאני תפילה ששום דבר לא יעצור את הזרימה האיטית של הדברים. ביקור חברים ויום הולדת לאלעד בן השנה. כנרת ומשפחתה הגיעו והבית נמלא בלונים ועוגה ומתנות כראוי לקטנים. עוד הסח הדעת מכאבים נסתרים וגלויים. לאט לאט אני מבינה שמעמדי כסבתא משתנה. איני סבתא נוכחת כפי שרציתי והיתי. זה גם סוג של כאב.
ב.
זה לא יומן. אבל הדברים קרו בסדר מסויים. בשבת, ב11:00 בבוקר, סוזי ואמא הגיעו לביקור של שעה וחצי. לא ראיתי את אימי פנים אל פנים (מלבד דרך וידאו ) שבועות רבים. והנה היא בבית אומנם על כסא גלגלים. מביטה סביבה בחשדנות, פחד רשום על פניה מפני השינויים, כן, היא יודעת מי אני. העצב והשמחה מהולים ומטלטלים. המבט ההוא של אמא , אינו מרפה, הוא מלווה אותי כאומר "איפה את בכל זה". בכאבי אני קוראת לאמא, מעולם לא היתה מספיק איתנה כדי לעזור לי במכות החיים. אמא השתדלה לא להתעמת עם החיים, עם השרירותיות, כקנה גמיש, היא ידעה להרכין את הראש בפני הרוח המטלטל. עכשיו, גם אם אקרא לה, לא תוכל לשמוע, היא עמוק בחוסר האונים שלה מצפה לעזרתי. כמו שתמיד אמרה: את הבת הבכורה. ואני אינני שם עבורה והיא אינה שם עבורי. האם אני נמצאת שם עבור הבנות שלי.
ג.
בשבת בבוקר מוקדם. פתחתי את עבודת המחקר שעשיתי לפני שנים, על שירתו של ישראל אלירז, ושם בין הדפים מצאתי כמה מכתבים ממנו. מכתבים שנשלחו ממקומות שונים באירופה בעקבות מסעותיו הפואטיים. אנחנו היינו אז כבר עמוק בתוך שיחות וכתיבה. אחד הנושאים שלא הפסיק לעלות ולהביא אותנו לויכוחים, היה מיהו משורר ישראלי (בהבדל ממשוררים אחרים בעולם) ומדוע משוררים ישראלים רואים עצמם מחויבים להגיב ולכתוב ולהביע דעתם על האקטואליה בשירים. כאשר החתירה של ישראל אלירז היתה להגיע אל הנקי, המופשט, הארכיטיפי, הראשוני. בסופו של מכתב שנכתב ונשלח ממלון בורונה, הוא כתב את הדברים הבאים:
"אנחנו כל כך עסוקים בארץ (שהרי כולנו צריכים לפטור את השאלות ההיסטוריות עכשיו ואת גורל עם ישראל עכשיו ועד שאין זמן לעשות שטויות: לשבת סביב שולחן לאכול בשקט וביופי לשתות יין בשקט וביופי, ולדבר ולדבר (לא חשוב על מה) ולצבור ידידים. יש אנשים טובים, אולי לא רבים, אך יש ואני יכול להעיד בפנייך, שכמה מהם באמת טובים ויש בזה שמחה. נתראה בקרוב, אתי מקווה (מן המקום הזה)
שלך, ישראל"
הדברים האלה, והמכתב הזה, יכול היה להתקיים ואולי גם להשלח בימים אלה על רקע המלחמה שהיתה עד לפני שבוע בעוטף עזה, או על מפלגתו החדשה של בני גנץ , על נאומו של יאיר לפיד וכו. מסתבר שעצם הצבת השאלה היא מעבר לזמן ולמקום.
זהו חלק אחרון של מכתב שנשלח אלי מ Hotel Firenze בורונה ב6/7 מבלי שנכתבה השנה. בדברים האלה, מסתתרת תמצית מהשיחות שלנו תמצית המתח שחייתי בו כאישה צעירה, אומנית, משוררת. איך לעבור מהקולקטיבי, ההיסטורי המיידי אל האישי, אל האוניברסלי החותר מעבר לזמן. למה "התעוררתי " אל המכתב הנשכח ואל השיחה המתמשכת בנושא שכרגע רחוק מליבי. אולי כי גם מחלה, זרה לשירה ואני חושבת על איבן גבירול.
התקלות. יש מושג שאלירז השתמש בו ורצה להטמיעו בתוך השיח על השירה והוא "היתקלויות". על קטעים ספרותיים שמשורר נתקל בהם (שירה או פרוזה) , וההתקלות בהם מעוררת את הדיאלוג הפואטי. והנה היתה לי התקלות. פתחתי את "מחברות חורף" ספר שירה בהוצאת "כבר" מוסד ביאליק, 2007 והמוטו לספר לקוח מאלגיות דואינו של רילקה, אלגיה שמינית. "קרוב למוות/ את המות אין רואים עוד". זו פעם ראשונה לאחר זמן רב שפתחתי את הספר הזה, בשנת 2007היינו בעיצומן של ההגהות וההוצאה של הספר "אסכולה של איש אחד". היינו גם בעיצומה של סערת רגשות גדולה. היה עלי לעמוד מול גחמות של אלירז, ויכוחים קשים על עריכה, כשאני עומדת מולו ומתעקשת שמתוך הספר יצא "הקול" של השיחה המתמשכת שלנו, אך הוא נמשך אל המונולוג, אל הצוואה השירית. קראתי את הספר כבראשונה והוא נפתח אלי באופן שונה מתמיד. קרוב מאד אל המוות אל המתים שלו. ובחלק האחרון של הספר בעמוד 88 , מצאתי מחזור שירים המוקדש לי. ואחר כך, מחזור המוקדש למנחם לורברבוים, ואחר כך לשלמה לאופר, ולליאת קפלן. הפכתי את הספר על פניו, וקשה לתאר את הסערה שהיתי בה. אותם ימים, ב2007 , היתי פגועה מיחסו אלי ואל הספר, האם יתכן שכל כך התנכרתי לספר , עד שלא ראיתי ולא הקשבתי, האם מחקתי מזכרוני מה שהפריע לי לערוך ולהוציא לאור את "אסכולה של איש אחד". ומדוע דווקא עכשיו נתקלתי בספר שהמעיד על מהלך של אדם בשארית חייו ההולך לאן שהוא הולך ומשאיר עקבות. פעם הגדיר בפני את הזקנה כספינה גדולה רבת קומות ואורות היוצאת מהנמל לאיטה ללב ים ולאט לאט מכבה את אורותיה ונעלמת בחושך.
ועכשיו, הכוונה היא לצאת לעמוקה. האומנם אצליח.
שארית החיים
12.
לִקְרַאת סִיּוּם בִּקּוּרוֹ אָמַרְתִּי לְיִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ אַגַּב
חַסְרוֹת לִי מִלִּים בְּכָל לָשׁוֹן. יִשְׂרָאֵל אָמַר: זֹאת שׁוּרָה שֶׁל שִׁיר.
מִי יִתֶּן, אָמַרְתִּי.
אָמְנָם, שִׁיר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ, מִן הַחֶסֶר
וּמֵקִים אֶת מִלּוֹתָיו כְּמוֹ קִיכְלִי אֶת קוֹלוֹ
וְהוּא פּוֹסֵל רַק אֵלוֹ שֶׁיּוֹדְעוֹת לְשַׁקֵּר בְּלִי נִיד עַפְעַף
אוֹתָן הָאוֹמְרוֹת אֲנִי אֲנִי, בְּעוֹד שֶׁכָּל אֶחָד הוּא
בְּנֵי אָדָם רַבִּים, חַיִּים וּמֵתִים.
אִם יֶחְסַר שָׁם לְאַחַד מִגְּוָנָיו הָרַבִּים שֶׁל הַכְּאֵב
הוּא לֹא יַגְלִיד אֶת הַפֶּצַע
שֶׁמִּכֹּחַ חֶסֶר הוּא קַיָּם
וְהַלָּשׁוֹן מְכַסֶּה.
בספרו של טוביה ריבנר "עוד לא עוד" בסדרת "כבר" בהוצאת מוסד ביאליק, 2019, נמצאים שלושה שירים הפונים ומדברים עם ישראל פנקס חברו המשורר ובשיר הזה, הזהות המשוררית והזהות החברית הופכים לפנייה אחת, ליצירה אחת. שיר ארט פואטי ובו שהוא גם הזמנה לשיחה בין חברים והשיר עצמו הוא חלק מהשיחה. ואולי מדובר בגעגועים. לפני כמה שנים ישראל פנקס הציע שניסע למרחביה לבקר את טוביה ריבנר חברו, שמחתי מאד להצעה אך לא מימשנו את הנסיעה. מאז דברים רבים השתנו. יתכן חלק מהגדרת "שארית החיים" , התובנה, שאין מה לחכות. יש להביא געגוע לידי סיפוקו, יש לממש משאלות ולא לחמוק. "אִם יֶחְסַר שָׁם לְאַחַד מִגְּוָנָיו הָרַבִּים שֶׁל הַכְּאֵב/הוּא לֹא יַגְלִיד אֶת הַפֶּצַע// שֶׁמִּכֹּחַ חֶסֶר הוּא קַיָּם/ וְהַלָּשׁוֹן מְכַסֶּה//".
איכשהו "עמוקה" נזרעה לי בתודעה, מן מילה . היתי שם בטיולים של הצופים, טיולי טבע ונוף אך אף פעם לא באתי אל המקום מתוך כוונת תפילה. יצאנו ביום שלישי בבוקר יעקב ואני, יעקב נהג ואני , הבעתי משאלה צפונה לעבר צפת ועמוקה. לרגע היה נדמה לי שהכל במגמת השתפרות לכן אני יכולה להרשות לעצמי ולנסוע במכונית, למעלה משעתיים , ליתר דיוק, שלוש שעות צפונה. ואולי הכל אינו אלא בירור גבולות הגוף. וכל בירור גבול, הוא מסע אל תוך שארית החיים. במהלך הנסיעה, ביקשתי פעמים רבות לעצור , לשחרר את הרגל, ללכת מעט, להניע אותה, לכאוב אותה. כל נסיון להרחיב את טווח התנועה, כרוך בכאב. הכאב מפורר אותי. הוא מעמיד אותי שוב מול חוסר האונים והתלות. אבל אלה דברים שכבר אמרתי שוב ושוב. וכרגע, ממבט קצת מרוחק החלה להתפתח ראייה שהתנועתיות, התנודה בין תנועה אנכית, שמכה באדמה לתנועה מרחבית שמחפשת גבולות הכאב וגבולות התנועה. הרטט חסר השליטה.
מה יש בו באותו יהונתן בן עוזיאל? כיוון שיצאה בת קול ושוחחה איתו והתוכחה איתו. מי הוא אותו אדם שמרעיד את האדמה.
נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם?
עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: "אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל.
" ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים. יצתה בת קול ואמרה לו: "דייך".
מאי טעמא? משום דאית ביה קץ משיח (תלמוד בבלי)
למה נסענו? אולי כדי להכיר ולהבין את הדרך , את חשיבותה של הדרך. כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה/ שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד (קוואפיס)
האומנם אני רוצה שהדרך מאד. ומהי אותה הדרך, האם זו שארית החיים, האם זה הסף שממנו ואליו יש לבוא. לאט לאט התבהרה הדרך, התנועה מהשפלה אל הגליל , אל ההררי, אל הטרשים ואל החורש הישראלי. בדיעבד, לא ממש נסעתי להתפלל, לא התפללתי שמונה עשרה ולא אף תפילה במילים. פשוט בכיתי. כל הדרך אל הבכי. בכי, נכי, בכה ובכה.
בכי
מֵהַמָּקוֹם בּוֹ נִפְסָק הַדִּבּוּר עִם הַבָּשָׂר מִבְּשָׂרְךָ
וְיֵשׁ מָקוֹם חָתוּךְ וְתָפוּר וְאוּלַי מְדַמֵּם גַּם פְּנִימָה
מֵהַנְּקֻדָּה הַזֹּאת אֲנִי גּוֹהֶרֶת וְרֹאשִׁי בֵּין בִּרְכַּי
וּמְקַוָּה לַבְּכִי הַגָּדוֹל. אֶלָּא שֶׁזֶּה כָּלוּא פְּנִימָה
וְיֹבֶשׁ גָּדוֹל הוּא שׁוֹלֵחַ לְמַרְאִית הָעַיִן
וַאֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת לְאֵלִיָּהוּ עַל הַכַּרְמֶל וּלְרָחֵל
הָאֵם עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶזְרִי
בַּחֲצִיַּת קֶנְיוֹן מִדְבָּרִים וּלְפָחוֹת אֶחָד
מִסַּלְעֵי הַצּוּר אוֹ הַגְּרָנִיט יִפָּתַח לַאֲגַם מַיִם
וְעַיִן שֶׁלִּי תִּרְאֶה וְתִתֵּן מֵעַצְמָהּ אֶת אֲשֶׁר
יֵשׁ לָתֵת אִגֶּרֶת בִּכְתַב סְתָרִים שֶׁתִּפְתַּח דַּלְתוֹת
מַגִּידִים וּשְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים לִילָדַי שֶׁנּוֹלְדוּ
יְתוֹמִים וּזְנוּחִים
וּבְכָל כֹּחָם מַרְעִידִים
מַשְׁקוֹפִים.
השיר התפרסם ב"נהר ושכחה" , ריתמוס, הקיבוץ המאוחד 1998, יוסי אז היה עוד איתנו. חוסר הודאות והפחד כבר עטף אותי ואת הדרך.
בין עצירה לעצירה נסענו. ושוב עצרנו כדי לחלץ את הרגל מדלת המכונית. לעמוד, ללכת.
לבסוף, ירדנו מכביש ראש פינה ופנינו לדרך עפר בהרים, בין יערות אורן זקופים, אלונים, עצי חרוב ואלה. נסענו בעקבות הכביש לציון של יהונתן בן עוזיאל. הדרך סבבה את ההר, וריח שרף ותאנים היה באוויר. זהי התקופה של בין הזמנים ואפשר היה לראות מכוניות ואוטובוסים בדרכם לציון. התחלתי לחשוש שלא יהיה לי הכוח לסיים את השביל, את המסע. לאט לאט, נשענתי על יעקב ועל הליכון והתקדמתי לעבר החדר המקיף את הציון , כאשר הנוף סביב והאור השפוך עליו, על צידם הכסוף של עלי הזית, אשכולות חרובים יורדים כמו מוביילים מצמרות העצים. סוף הקיץ הישראלי, שדות שלף קצורים וצהובים. הצל שהעצים מטילים הוא סגול, אותו סגול שגילו האימפרסיוניסטים. אבל, אם נעקוב אחר תנועת העצים, השאיפה שלהם אל העבים, יוצרת תנועה ואן גוכית בעולם. אקספרסיוניסטית למדי. הדרך מוליכה בלי שילוט, הדרך יודעת את התנועה שהיא מולידה.
בדרך חזרה עצרנו במקום , שהוא מסעדה ובית קפה ומרפסות דייק המושכות לנוף. שם, לאחר שחיפשתי את הכיסא המתאים, שתי ידיות וגובה מעל הרגיל. הכיסא פנה לנוף, לעבר עמק החולה והחרמון. סוג של התגלות ביום שהוא כולו נסיון.
הבכי הוא שבר. המקום ממנו המילים נסוגות פנימה והופכות לנוזל המלוח שמציף מבפנים ומבחוץ. הוא מפרק אגמים פנימיים. אולי אפילו מפנה מקום למילים. מה המרחק הנפשי בין הבכי לתפילה.
נדמה לי שלרב נחמן יש תורה שלמה הנוגעת לבכי ולתפילה.
שארית החיים
13.
שארית החיים
14.
1.
הבקרים בירושלים כבר בקרים של סתיו. הערבים בירושלים הם סתיו. גל החום של אוגוסט נראה מכאן כמו קרב מאסף של הקיץ. השכמתי כמדי בוקר, להיות ערה ובעירות. לסיים את התרגומים שמונחים על השולחן. הכנתי ארוחת בוקר קלה, קראתי , אך לא הצלחתי להתניע את הכתיבה. הותקפתי בהסח דעת.
בין השאר אני שומעת את קולה של הלן , המדקרת ברפואה סינית המניפה את ידיה בתנועה אנכית ואומרת: עכשיו, תחיי את הרגע , תהיי בתוך הרגע. וז'קלין, תוך כדי תנועות המלוות בנשימה וחוזרות על עצמן, תנועות על פי סדרת עונות השנה, אמרה משפט שחזרה עליו פעמיים. כל תנועה עשויה משרשרת רגעים. קבוצת רגעים העומדים זה לצד זה יוצרים תנועה.
השאלה היומיומית עבורי היא איך מקיימים תנועה בתוך שיגרה של אי ניידות. איך מסתגלים למציאות שהגוף המשתקף במראה, אינו מוכר, הוא זר. אישה זרה. איך מסתגלים לתמונה, ללבוש, למראה המוזר . בינתיים איני מראה סימני השלמה.
בכל המסע של השנה האחרונה הרגשה משונה מלווה אותי שבכל הדילמות מונחות לפתחי ועל להחליט החלטות על המשך הטיפול והמחלה. גם השבוע החיפוש אחר התרופה הגעתי לדעה שניה אצל ד"ר דניאלה כץ, מומחית לגידולים מהסוג שהתיישב עלי ולטענתה הכימותרפיה אינה יעילה מול הגידול. והציעה פגישה עם פרופ' אלן בלום לפרוצדורה פולשנית שאין לדעת תוצאותיה וכפי שאמר בכנות: אני לא יכול להבטיח כלום, זה ניסוי ותעייה. המשפט רודף אותי בכנותו. ככל שהוא נכון.
בינתיים אני מסתובבת כמה שבועות ללא טיפול, ללא החלטה.
אבל הקפתי את עצמי ברפואה שלימה, דרך הדיקור הסיני, האוסתיאופטיה עם עמוס, רפלקסולוגיה עם שנטל וצ'י קונג עם ז'קלין. ללא ספק שזוהי רפואה משלימה, היא נכנסת למקום שהרפואה המערבית, איננה. וכך לאחר טיפול עם עמוס, שנבהל מאד ממצבי, אבל יש לו משפטים כמו "לא להפסיק את התנועה" או "תלכי על דמיון מודרך" כך תצמצמי את הגידול. הוא נוגע ברגל, הוא מכופף אותה, מתרכז בה, וגיליתי שלאחר טיפול שלו, הכניסה למכוננית קלה יותר. הוא לא מרפא, אך הוא מראה שיש דרכים להחזיק מעמד. הלן, לימדה אותי מה ממליצה הרפואה הסינית לאכול בתקופה כזאת, היא ראתה אותי אתמול שאני על סף משבר. ואכן ברגע שהיא נגעה בברך, וברגל שלי, פרצתי בבכי שלא הצלחתי לעצור למעלה משעה. והלן אמרה שזה טוב. טוב שאני משחררת ומוציאה את הבכי החוצה. היה יום עמוס אבל רוב הזמן בכיתי בלי יכולת להפסיק. וכשבכיתי, לא כתבתי וזה עינוי בפני עצמו. אולי כבר שכחתי לכתוב. אולי גם המילים בוגדות בי כשהבכי הכאוטי משתלט על הדברים.
2.
ביום שישי זוהר ילדה בן . בשעה טובה, בן יפה ומתוק תחושה עמוקה של התחדשות ושמחה. מהדברים המשנים את העולם ואת החיים. באיזשהו מקום בתת מודע אני נזכרת בריטה ממדאוסטריאן שאיחלה לי שבזכות הטיפול אזכה לראות את הנכד הצעיר. איכשהו לכל אור מתלווה הצל שלו. אין אור עצמאי ואין צל ללא אור.
שארית החיים
15.
לאחר התלבטויות רבות, ביום חמישי בבוקר יצאנו (יעקב ואני) למטולה לפסטיבל המשוררים הבינלאומי. וזאת לאחר אירוע בבית הנשיא לכבוד קבלת הפרס ע"ש אשת הנשיא, נחמה ריבלין ולפני הברית של בנם של זוהר ואבישי.
הנסיעה היתה לא פשוטה. גם עצירות תכופות, וגם התמודדות מתמשכת בחיפוש אחר שירותים המתאימים לנכים. לקשיי תנועה. זהו פרמטר לנסיעות ולעצירות, למדידת מרחקים ולמדידת זמן.
למרות שהכנתי עצמי ובמכונית מקופל כיסא גלגלים, לא הוצאנו אותו מהמכונית. את ההליכון השארנו בחניון של הבית ורוב הזמן התנהלתי עם שני מקלות, כך גם נכנסתי לספריה שם התנהל ביום שישי מושב בהנחייתו של בני שבילי על נושא שירה ומלחמה. נכנסתי באיחור, לאט, וקלטתי שהכסא הפנוי עבורי, פלסטיק כתר ואין לי סיכוי לשבת וגם אחר כך לקום. אך לא היתה לי שום אפשרות בחירה , הלכתי לעבר הכסא כשאני יודעת מה מצפה לי בסוף המפגש ואכן כך היה. ללא עזרה, לא יכולתי לקום מהכיסא הלבן. תוך כדי שהתיישבתי והקשבתי, ביטלתי את האפשרות ש"מלחמה" יכולה להיות מטאפורה בשירה. תיאור של אירועי קצה, במלחמה או בפציעה או מוות. הם הדבר עצמו ומה שממילא במהותו, הוא קשה ונורא אין להעצים או לדייק אותו. להפתעתי, לאחר דיון קצר, הסכימו אותי. מי שהקדים להגדיר את התמודדותה של השפה עם מלחמה ואירועי קצה מבחינה אנושית הוא פרימו לוי ופול צלאן ואימרה קרטש. לא נתנו למילים לזלוג.
מהזוית בה ישבתי בין הדוברים בספריה יכולתי לראות את הנשים היושבות בקהל, רגליהן חשופות ומשולבות זו על זו. יש ביניהן שזופות היטב ויש בהירות כמו נהרות. ואני בולעת בעינים את מה שהיתי ואיני עוד.
וכשחזרנו לחדר במלון אלסקה אין, שאין קשר בינו לבין נגישות, שבמקום מקלחת יש ג'קוזי, וכל הדרך רצופה מדרגות וברחוב המייסדים הוא הרחוב הראשי, מרחיבים את הכביש, וכל המדרכה והכביש הם אתר בניה שעלי למצוא את הדרך בתוך החצץ. אין רגע בלי אתגר. כיסא הגלגלים נשאר באוטו, לא היתה מדרכה להתגלגל עליה.
השתתפתי בשלושת האירועים שהוזמנתי אליהם. וזה לא מובן מאליו. הקשבתי לכמה מושבים ופגשתי חברים וכמה שיחות על הדרך. לפגוש את ארז ורחל ביטון, על הדרך. ואפרת מישורי וסבינה מסג ורפי וייכרט ומאיה בז'ראנו וצעירים יותר כמו אלפרד כהן וריטה קוגן ונועם פרתום ומה שלמדתי מההקשבה הארוכה, שהשירה הצעירה מספרת סיפורים, ביוגרפיים, וידויים ובחלק מהמקרים גם בחזקת יומן. השירים/פואמות ובדרך כלל גם ארוכים מאד. השפה, החומר ממנו עשויה השירה, נעדרת מהכתיבה.
אז אני מחזירה לעצמי את השירה
אֲבָל חַיֵּינוּ כָּאן לֹא יַבִּיעוּ דָבָר.
יוֹם רוֹדֵף יוֹם, לַיְלָה
הוֹדֵף לַיְלָה, אֵין
מְחַוֶּה דֵעָה.
זְבוּבֵי־שֵׁנָה נִמְחָצִים
אֶל חַלּוֹן הַגּוּף הַקַּר
בְּעִקְּשׁוּת מְטָרֶפֶת,
דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר
בָּא, עוֹר מוֹלֵךְ וְעוֹר
אֲשֶׁר שָׂבַע,
אֲבָל חַיֵּינוּ כָּאן לֹא
ישראל פנקס
חזרתי הביתה אל המקום המוכר. אל השירותים המתאימים, לכורסה שמרימה את הרגל. אל דירה שטוחה ללא מדרגות . בבית היו כנרת וזוהר והתינוק, ושוקי שיצא לכותל. נפלתי לשינה ארוכה. למרות הדברים הפשוטים והתנועה המעטה, לגוף יש גבולות משלו. הרגל אדומה. טבעתי בשינה.
התעוררתי לתוך הלילה ושוב לאחר מאמץ ירדתי ועליתי למיטה כשאני מאלתרת כל דבר שיכול למנוע החלקה או נפילה. יש אינסטינקט כזה שהולך ומתפתח. לכן, יותר משראיתי את ההרים ואת המטעים, ראיתי את החצץ על הרחוב הראשי, מכונית שחוסמת כניסה למלון, סף של מעלית שבולט ממקומו ורק הרגל שלי מזהה את הבליטה המכשילה. המלון בנוי טלאים ובין הטלאים מדרגות ומסדרונות כמו לבירינט. אבל, בין הבליטות והמדרגות פגשתי חברים. לפעמים לארוחת ערב או בארוחת בוקר או פשוט ליד הקפה. אבל, אם לומר את האמת, יצאתי ופחות מחצי תאוותי בידי. השיחות הקטנות והמבטים מלווים אותי.
והיום? שוב יום ראשון מתגלה כיום קשה מאד. ההליכה קשה מתמיד. התנועה, הכאבים. ועוד מעט יבוא הרופא ויחליט אם לתת לי אנטיביוטיקה לוריד. האם זה מה שאני רוצה?
ועדיין אי ודאות מקיפה אותי בקשר להמשך הטיפול. בהקשר להמשך. התנועה הפנימית היא של תנועות חדות במוניטור מעלה ומטה. רוח שמפילה אותי מטה ושולחת אותי להתבונן בתהום , להקשיב לאבן שנופלת למעמקים עד שהיא משמיעה קול והד וסימן.
איני יודעת מה חושבים או מה אומרים על המראה שלי עם מקלות הליכה וכסא גלגלים. איך מתקבלת החולשה הזאת, האם היא סימן של בוא הקץ עבור המתבוננים בי, או שזה אישור להשתנות וההסתגלות שלי ושל הרואים אותי לשינוי, להיבטים של התבגרות וזיקנה וחולשה. אני לא הסתגלתי עדיין וספק אם אסתגל. וישראל פנקס, מצרף את החלום והגעגוע לרחוב .
אם תבואי פתאום
אִם תָּבוֹאִי פִּתְאֹם
לְמוּלִי
בְּמַעֲלֵה רְחוֹב גוֹרְדוֹן,
עִם הַכּוֹבַע הַהוּא מִשְּׁנוֹת הַשְּׁלֹשִים,
אֲחַבֵּק אוֹתָךְ לִבְלִי דַי וְאֵדַע
שֶׁבָּאת לָקַחַת אוֹתִי, כְּמוֹ אָז, מִבֵּית הַסֵּפֶר,
וְשֶׁהִנֵּה הַמַּסָּע הָאָרֹךְ וְהַמְפֻתָּל שֶׁלָּנוּ קָרוֹב סוֹף־סוֹף לְסִיּוּמוֹ.
ישראל פנקס
שארית החיים
16.
1.
בוקר מאוחר. לאחר לילה של רצוא ושוב, התעוררתי מאוחר . זה להתעורר עם תמיהה , מה אני עושה עדיין במיטה. זו תמיהה על הדברים שקורים ואינם בשליטתי. התמיהה הזאת פותחת את הימים שלי.
2.
אבל יש גם הכרת תודה. ביום חמישי בשבוע שעבר הגענו למטולה לאחר נסיעה ארוכה ומתישה. החדר לא היה מתאים כפי שכבר אמרתי, לאחר תזוזה ממקום למקום , חזרנו לחדר ואז גיליתי שהשארתי את שקית התרופות בבית, בחדר השינה , השקית נשארה מחוץ למזוודה. לרגע שקלתי לחזור מייד לירושלים, חששתי מכאבים ושאר צרות.
ביאושי פניתי לד"ר ורמן, רופאה פליאטיבית שעד כה עצותיה היו טובות ועודדו אותי. ד"ר ורמן ייעצה לי בעניין תחליף ללילה וקישרה אותי עם אחות פליאטיבית מקיבוץ שניר, ולמחרת בבוקר בשעה 9 התייצבנו לקבל את התרופות ההכרחיות. באור הבוקר , השמש עלתה מאחורי הגולן והירדן ועמק הירדן, הכל האיר ונצץ. מראה עתיק וחדש, כפרי ושלו.
בכל אופן, יעל בליך שלא הכירה אותי עד אותו רגע, הכינה עבורי את התרופות ההכרחיות כדי שאוכל להמשיך את ימי מטולה. אני מלאת הכרת תודה. וזה בעיני רגע אחד מתוך רגעים רבים. רגע שצריך לפתוח לאט כמו אקורדיון.
רכשתי כיסא גלגלים מתקפל עם שני מנועים שיכול לאפשר לי להתנועע. וכבר ברור שיש לנו יחסי תלות-אהבה-שנאה. אני יכולה גם להתנהל בכוחות עצמי. כך לפחות אני מספרת לעצמי. אבל, האמת היא שעדיין זקוקה למלווה איתי.
התגלגלו ימים כמעט ללא כתיבה. אוגוסט הפך לספטמבר. הגוף ושאלות הגוף מלאו את הפער . האי ודאות הולכת וגדלה ואצלי החרדה הופכת לבועה היושבת לצידי בכל מקום ובכל שעה.
אמצע ספטמבר והחגים בפתח. ראש השנה וכיפור וסוכות, מסע שלם, מהלך שאיני יודעת איך אוביל עצמי בתוכו. או שהוא יוביל אותי לעבר נובמבר האכזר בירחים.
ומתוך "שירי אורפאה" שנכתב ב1998 ופורסם ב2000 .
ספטמבר שלפני
קְצָת לִפְנֵי הַחַגִּים בָּרַחְתִּי הַרְחֵק מִמִּטָּתְךָ
וּכְבָר אֵין פָּנֵינוּ אִישׁ אֶל אִשְׁתּוֹ
פָּנֵינוּ הוֹלְכִים אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ אָנוּ בָּאִים,
הָלַכְתִּי לִרְאוֹת בַּיַּעַר יַעַר וְלִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלְךָ
קוֹרֵא לִי דֶּרֶךְ הַטֶּלֶפוֹן.
כְּדֵי לְהָבִיא לְךָ שְׁבִיל עָלָיו עִם שַׁחַר
פּוֹסְעִים סוּסִים לְלֹא אֻכָּף לְאָחוּ כָּחֹל
זוֹ הַחַיָּה אִמָּהּ שֶׁל כָּל יַלְדוּת תְּמִימָה.
בָּרַחְתִּי הַרְחֵק מִמִּטָּתְךָ
לִרְאוֹת אֶת הַכָּחֹל הָאַדְרִיאָטִי הַמַּלְכוּתִי וְהַכּוֹאֵב
לִרְאוֹת בַּחוֹף אֶת הַחוֹלֵף וְהָאֵינְסוֹף
לִשְׁמֹעַ אֶת קְרִיאָתָהּ לְאַהֲבָה שֶׁל יָאנָה הַשּׁוֹטָה מִבְּרָאטוֹשׁ
שֶׁאִישׁ מִבְּנֵי הַכְּפָר לֹא יוֹדֶה מִי אֲבִי הַתִּינוֹק. סִפּוּר יָשָׁן.
לְהָבִיא לְךָ שְׁנֵי זֵרֵי סֶפְּטֶמְבֶּר וּשְׁתִיל שֶׁל
the trumpet of the angels תָּמִיד קִוִּינוּ
לְגָדֵר סוֹגֶרֶת עַל חָצֵר.
אֲבָל אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ מִכְתַּב אַהֲבָה
אֶת זַעַמְךָ הַשָּׁקֵט לֹא יָכֹלְתִּי לְנַחֵם בְּמַרְאֵה
תְּמוּנַת סוּסֵי לִיפִּיצָה בְּאֻרְוַת הַמֶּלֶךְ.
שארית החיים
17.
השיר הרביעי מתוך מחזור שירי "הגנן". שיר ספטמבר. השירים נכתבו בחורף 2003
באחוזת יארנטון שבאוקספורד. קיבלתי מלגה לשהות וכתיבה באוקספורד, לקחתי את שתי בנותי הצעירות ובאנו לחצי שנה באוקספורד. אחד הדברים שקרו שם, ששיניתי זהויות ובדקתי גבולות הזהות שלי בשפה, בשייכות, הזרות והשייכות, כל אלה באו לידי ביטוי בשלושה מחזורי שירה שנכתבו שם: הגנן, הכלבתא והשרמוטה. הגנן,, מחזור שירים אימפרסיוניסטי שבו אישה עוקבת אחר הגן והגנן, עוקבת אחר השינויים בגן ושינויים
בהתנהגותו מול השינויים מזג האויר, מול העונות. מפגש של העולם מעבר לחלון עם העולם שבפנים. שוב ספטמבר .
"הגנן"
ד.
דֶּלֶת הַחֲמָמָה פְּתוּחָה וּכְחַיָּה לְפִתָּיוֹן אֲנִי נִשְׁאֶבֶת
לַאֲוִיר בִּלְתִּי נִתְפָּס בְּרֵיחַ תְּסִיסַת עֲנָבִים בָּאַפְלוּלִית הַמּוּאֶרֶת
גֶּפֶן נָכְרִיָּה מְשֹרֶגֶת בָּאֲוִיר בֵּין עַמּוּדֵי תְּמִיכָה הַמַּדְלִים
אֶת הַגֶּפֶן עַל מִקְצָת אִילָן סוֹף סֶפְּטֶמְבֶּר הָאוֹר יַגִּיעַ עָרֹם
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּעַד עַנְנֵי סְתָו
לְהָאִיר אֶת אֶשְׁכְּלוֹת הַיַּיִן הַיּוֹרְדִים לְפִתְחִי
בְּסָגֹל כְּחַלְחַל חָמוּץ כְּכֶתֶר נִשְׁכָּח בְּלֶב יָם
אִם אֶשֹּׁךְ בְּפִטְמַת הָאֶשְׁכּוֹל הֲיַרְגִּישׁ הַגַּנָּן?
הוּא מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשֶׁר מִתְהַלֵּךְ סָמוּי מִן הָעַיִן
לֹא שׁוֹאֵל נֶעֱקָב לֹא עוֹקֵב
צִנָּה מֵהַחוּץ וְחֹם שָׁמוּר בַּחֲמָמָה עָרְכוּ עַל בְּשָׂרִי
מִשְׂחָק שֶׁנִּחֵשׁ בִּי חִפּוּשׂ אַחַר הַגַּנָּן שֶׁשָּׁתַל אֶת הַגֶּפֶן
הִתְעַכַּבְתִּי לַחְשֹף בְּיָדִי הַשְּׂמָאלִית נֶגֶד פִּטְמַת הַגֶּפֶן הַיּוֹרֶדֶת
בְּסָגֹל חִוֵּר מִדֻּבְדְּבַן הָעוֹר
אֶת הַשָּׁד הַיְמָנִי מִכָּתֵף עַד טַבּוּר שֶׁיִּזְקֹף פִּטְמָה
מוּל פִּטְמַת הַגֶּפֶן הַיּוֹרֶדֶת
קֶשֶׁת לְקֶשֶׁת אוֹר לְעוֹר חִוְרוֹן צֶבַע מוּל מִנְעַד הַסָּגֹל לַוָּרֹד
זֶה מוּל זֶה דָּבָר מוּל צַלְמוֹ
בְּאוֹר הַבֹּקֶר בְּתוֹךְ רֵיחַ תּוֹסֵס שֶׁל גֶּפֶן וְאוֹר
לֹא צָפוּי שֶׁל סֶפְּטֶמְבֶּר
הַאִם רָאִיתִי זֹאת בְּצִיּוּר צָרְפָתִי מֵהַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה?
ספטמבר 2003, אלה היו ימים עם הרבה התלבטות וחיפוש מקום וחיפוש דרך לאחר מותו של יוסי. השירים הם עדות לחיפוש ולהתבוננות שיוצרת יחסים אחרים. ואולי חשוב מהכל שיכולתי להתבונן החוצה מתוך חופש תנועה וחופש החלטה ולתת למרחב האסוציאטיבי לדובב את המילים ואת השפה. הייתי פעם.
למה התחלתי בדברי על ספטמבר והגנן, כי אולי זה ניסיון לנעוץ מסמר בזמן ששוטף אותי ולא משאיר סימנים. אולי כך נמנעתי מלומר "אלול" כי אז הוא טובל בדבש וקול שופר.
וכאילו לא די בכאוס, הזמנתי את תייסיר ופועליו כדי לפרק את האמבטיה ולשפץ ולהפוך את המקלחת והשירותים לנגישים. כבר שבוע ימים, הבית מנוטרל, קולות פטישים ומקדחות ואבק לבן, על פני הבית. והכל עובר על פני. דבר אינו קורה ללא זרה מהמשפחה והחברים ואני מצמצמת מקומי במרחב ויש לי חשש שעצם הצימצום במרחב הוא גם צימצום העולם אותו אני חיה. צימצום החוויה האנושית, הגדרה של גבולות גם במושג "שארית החיים". ההליכה היא לעבר הגדרת הגבולות מה אפשר ומה בלתי אפשרי. השלמה עם השינויים שחלים עלי ועל גופי ועל נפשי.
לעמוס האוסתאופט , יש חיוך ביישן, עיניים חכמות. הוא מדבר אל הגוף בשפת הגוף והוא יכול גם לומר "אם תרצי, תירפאי". משום מה רק לעמוס עם העינים הירוקות החולמניות, אני מאמינה. ואם הוא מצליח לתת לי הרגשה שהרגל זקוקה למרחב שלה, והוא מצליח להניע מעט את כף הרגל ימינה ושמאלה. להתנגד למים המצטברים ברגל. לגייס את הגרביטציה לטובתי.
ועמוס שלח אותי להומאופתיה. למחרת בבוקר הגיע איש גבה קומה, עם זקן הדור , פיאות , עיניים ירוקות, הוא בא להקשיב. אני לא היתי קשובה, חסרת סבלנות, לא יורדת לסוף דעתי ולא ברור לי איך כדורים הומאופטיים זעירים יכולים להתמודד או להשפיע על גידולים סרטניים. רק אנשים בודדים מאמינים ביכולת של הטוב והתמים להתגבר מול האכזריות והשרירותיות הבאים מתוך הגוף. אבל אני, שילמתי עבור הפגישה וגם קיבלתי מרשמים ובית מרקחת "מני" מרחוב יפו בירושלים, המתמחה בתרופות הומאופטיות , שלח לי באמצעות שליח (ולא שרף). אז התחלתי לקחת אותם יחד עם גלריה של צורות וצבעים של כדורים ומשככי כאבים.
בימים האחרונים קשה עלי ההליכה וההתנהלות. הרגל כבדה. והשאלה הרודפת אותי האם בכוחה של הרוח להשפיע גם על הכובד והמשקל , האם תוכל הרוח להרים את הגוף. חברים יקרים מבטיחים לי שבכוחה של הרוח לשאת את הגוף ולהשפיע. הם בטוחים. ואני מבקשת מהם ומעצמי, לצאת מחיבוק האשליה ובעיקר מהמילים הריקות אל הפשרה היומיומית.
שארית החיים
18.
אתמול ביליתי יום שלם אישפוז יום בבית החולים. התחילו עם בדיקות דם, לקח זמן לתוצאות להגיע מהמעבדה. היה קושי בהשגת התרופה. משום מה הכל הלך קשה. והלן אמרה, אם לא הולך אז לא הולך, כנראה יש סיבה, תני לגוף להתחזק.
הלן אמרה ולא ידעה מה ניבאה. בדיקות הדם לא היו טובות והוחלט לא לתת את הטיפול. יצאתי מבית החולים, כשאני חושבת כמה טוב כשמישהו אחר מסיר ספק במקומך.
לאחר שבועות ארוכים ומיותרים בהמתנה הגיע פיענוח בדיקות ה mri וגם הם לא עודדו אותי ובכל פעם אני שואלת האם אני מגלגלת במדרון או שיש דרך לעצור, להתבונן ולהרים עצמך מהמקום הנמוך הזה. אז נשאלת השאלה איך אפשר לחיות בתודעה. איך אפשר לחיות כשנוכחות הגוף אינה של תנועה ועונג אלא, כישות הכולאת אותך בתוכה לבדיקת גבולותיך את משקל הרוח והכתיבה מול הגוף ההולך ומשתנה.
שבת "ניצבים" שבת שלפני ראש השנה . הכל מתנהל ברוגע. עולם כמנהגו ואני איני כמינהגי. דובקת במה שיכול להיות מנהגי , אך בתחושת כשלון ואין אונים. ההליכה גם בבית ניא עם משענת והליכון. הזמן נמדד אחרת. התנועה תמיד מקוטעת. גם ירידה מהמיטה יכולה להתחיל בהחלקת ולהסתיים בישיבה בוהה לאיסוף השריר והכוח. השהות הזאת בין התנועות , שהות שמעידה ששום דבר אינו מובן מאליו. כמו שתיקה בין מילים, אלא שכאן אין חוקים לשוניים, או אסתטיים. אן הגוף מכביד או מקל.
3.
על דלת השנה
לזכר גבריאלה אלישע
בְּאוֹתוֹ יוֹם, כְּלוֹמַר א' בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹם שֶׁבָּא וְדוֹפֵק
עַל דֶּלֶת הַשָּׁנָה וּצְלִיל הַנְּקִישָׁה מוֹדִיעַ מִי חַי וּמִי יָמוּת,
בִּקְּשָׁה גַּבְרִיאֵלָה בַּת אֶוֶלִין שֶׁנִּתְפַּלֵּל לְמַעֲנָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת,
שֶׁנַּזְכִּיר אֶת שְׁמָהּ, וְקָשֶׁה הַדָּבָר מִנְּשֹׁא כְּשֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ עַל עַצְמוֹ
וֶאֱלֹהִים עָסוּק בְּאִסּוּף וּמִיּוּן הַשֵּׁמוֹת הָרַבִּים הַבָּאִים לְשֻׁלְחָנוֹ.
הָיִיתִי רוֹצָה לְשַׁמֵּשׁ בְּהֵיכָלוֹ כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁעָמַדְנוּ בְּתוֹר
לִפְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל הַמְקֻבָּל כַּדּוּרִי כְּדֵי לְבַקֵּשׁ עַל חַיָּיו
שֶׁל יוֹסֵף בֶּן סָעָדָה וְשִׁמְעוֹן וְאוּלַי תַּעֲמֹד לוֹ זְכוּת אָבוֹת
וְעָמְדוּ שָׁם מִינֵי מְשַׁמְּשִׁים וּמְמַיְּנִים וּמַחֲלִיטִים מִי יָבוֹא
לִפְנֵי הָרַב עֲצוּב הָעֵינַיִם, מִי יָבוֹא וּמִי יֵלֵךְ, מִי בְּכַסְפּוֹ
וּמִי בְּיִחוּסוֹ וּמִי לְלֹא מָעוֹת וּלְלֹא בַּיִת יֵלֵךְ וְיָשׁוּב מָחֳרָתוֹ
לְתוֹר הַצִּפִּיּוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. וְעָמַדְנוּ בּוֹשִׁים וּמְקַוִּים שֶׁתְּהֵא
לָנוּ דַּקָּה אַחַת עִם עֵינֵי הָאִישׁ הַקָּרוֹב לַשָּׁמַיִם.
אַךְ הָיוּ שַׁמָּשָׁיו גּוֹעֲרִים וְדוֹחֲקִים וּמוֹנְעִים דִּבּוּר
פֶּה אֶל פֶּה פָּנִים אֶל פָּנִים. כִּי תּוֹר הַמְבַקְּשִׁים גָּדוֹל
וְהַקֻּפָּה דּוֹחֶקֶת וּמִצַּעַר שֶׁהִטִּיל אֱלֹהִים בָּעוֹלָם
נִדְחָקִים וְתוֹעִים אֲנָשִׁים לְתוֹרָם לְבַקֵּשׁ עַל גּוּפָם
עַל נַפְשָׁם כְּאִלּוּ אֱלֹהִים וְכָל בָּנָיו שֶׁל הָרַב
הַמְקֻבָּל נִדְמִים לָהֶם כְּמַלְאָכִים מְשָׁרְתִים אֲדוֹנָם.
ערב חג ויש הרבה מקום להודיה וההרגשה הדומיננטית היא, של הליכה זהירה על חוט דק שבין מה שהיה, הזיכרונות העולי מהמאכלים ומהטקסטים אישיים מאד אך גם חלק מעולם יהודי שמקיף אותנו ובו בזמן תודעה שהיום הרת עולם ובין ראש השנה ליום הכיפורים הדברים נכתבים ונחתמים. ומה שהיה בעיני סוג של אגדת אלוהים, מראה דמות האל כמי שסופר ומונה וחותם מבלי הסבר מהם הנימוקים ומדוע בחר עבור אחד את החיים ועבור אחר את הקץ, את המוות. עצם האמירה הזאת מעוררת שאלות מוסריות כלפי האל נשארה פעולת החתימה השרירותית שאינה מובנת. מה שהיה מטאפורה יהודית על הרווח שבין ונתנה תוקף לתפילת נעילה , אינו עוד מטאפורה. זו הליכה על חוט דק עם סכנת נפילה לכאן ולכאן. זו הליכה עם מודעות יתרה לנפילה המחכה ואין בלימה.
בשעה ההיא
נִקְרֵאתִי לַתּוֹרָה בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה
הַהִיא שֶׁגֹּרְשָׁה בָּהּ הָגָר לִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר עִם בְּנָהּ,
גֹּרְשָׁה עַל יְדֵי אֲהוּבָהּ אֲבִי בְּנָהּ, לִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר
עַד מוֹתוֹ עַד מוֹתָהּ, לִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר וְלָלֶכֶת,
לָלֶכֶת וְלִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר. לֹא סִבָּה, לֹא
מָקוֹם לָלֶכֶת אֵלָיו, רַק הַלֶּחֶם וְחֵמַת הַמַּיִם
הֵם אוֹת שֶׁעָזְבָה בַּיִת וְאִישׁ שֶׁחָבַק אֶת גֵּוָהּ
וְלִטֵּף אֶת בִּטְנָהּ, שֶׁרָאָה אֶת שָׁדֶיהָ נוֹבְעִים חֲלֵב אֵם.
וּבְנוֹ הַבְּכוֹר – לֹא בָּחֲרָה לָלֶכֶת וְלִתְעוֹת
וּלְהַשְׁלִיךְ אֶת הַיֶּלֶד לָמוּת תַּחַת צֵל הַזּוּגָן, לִרְאוֹתוֹ מֵרָחוֹק
וְלִתְעוֹת וְלִתְהוֹת וְלִבְכּוֹת. מַה יֵּשׁ בַּמִּדְבָּר שֶׁאֵין בּוֹ רֹךְ –
מִתְפָּרֵץ הַצֹּר מִתּוֹךְ הַחוֹל. מֶה חָשְׁבָה עַל אֲבִי בְּנָהּ וְעַל
אִשְׁתּוֹ אֲדוֹנִית הַבַּיִת שֶׁחִכְּתָה לְשׁוּבוֹ לְמַלֵּא לָהּ אֶת חֵמַת הַמַּיִם
אוֹת אַהֲבָתוֹ, אוֹת לַתּוֹדָה שֶׁפָּתְחָה אֶת רַחְמָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ.
כָּל אֵלֶּה מִלְּאוּ אוֹתִי אָשָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
כְּשֶׁעָלִיתִי לָרִאשׁוֹנָה לַתּוֹרָה בַּצְּרִיף בִּרְחוֹב חִזְקִיָּה.
אלה השירים מתוך שירי "גשם בשפה שרה", ויש בן חלק משמעותי בתודעה של הליכה על חוט לעבר הבלימה שאין עדיין לתארה. ערב חג שמעורר הרבה ציפייה לתיקון והתחדשות , על הנבילה, השלכת והנמק אשתדל לא לדבר היום.
להשאר עם התחושה של "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" לברך ירקות הבאים מהאדמה ופרי הבא מן העץ וכך לחבר אדמה ושמים ולנסות ולהוריד פיסת תכלת מהשמיים אל הבטן . לנסות להאמין. אמן.
דיברתי גם על הודיה. ובכן ערב חג, ומלבד כמה דברים קטנים שעשיתי בבישול בעיקר בתחום ה"סימנים" . ובאה כנרת ותבוא גם שירה והנה המטבח מתמלא ריחות ועשייה. החג מצא סדק ודרך להכנס לבית שבעלת הבית כמעט אינה עומדת על הרגלים. תודה.
שארית החיים
19.
רגע אחרי ראש השנה או כמה ימים לפני יום כיפורים. שוב בין לבין, חוט מתוח מעל אין. דווקא בימים אלה, איני רואה עצמי או אנשים נעדרי גוף בצלם, עומדים מול שאלת הרוח הגוברת על מכאובי הגוף. ואין תשובה ואין מענה. החיפוש אחר המוליך מדבר לדבר מנגיעה לנגיעה. אחר מי או מה שיגיד. הדבקות היא במראה העינים ולאוו דווקא בכוח הרצון או הרוח. נדמה שרבים מודדים את מרחק שארית החיים על פי כוח שהרוח שעד כה הוכיחה את נוכחותה. ומה הלאה
הפעולות של הבוקר מכתיבות לי הרבה מהמצברוח והכיוון של היום. היכולת או הוויתור שלי על התארגנות למשך היום. הדברים הפשוטים שהם חוויה ללא משים בדרך כלל ולפעמים נחשבים לי כמטרד. במציאות העכשווית, הם נמדדים אחרת. כביסה של שמלה ונסיון לתלות לייבוש, הכנת כוס תה, ארוחה קלה, בישול מרק לצהרים. להתלבש בשמלה מלמעלה למטה, שתגלוש ולא תפריע לכל השאר. איך נועלים נעלים ואיזה זוג יכניס את הרגל לתוכו בביטחון. והכי חשוב להתיישב בכיסא הלבן שיש השולחן עם
משתי ידיות לצידו. להתיישב ולקום. לקום כמו כל אדם שמסיים ארוחתו ואוסף את כליו. זו כמעט שאיפת שיא עבורי בבוקר ביתי. גם אם פעולות הבוקר ייקחו שעתיים או שלוש, לפעמים זה ניצחון הדומסטיקה על המציאות. להתיישב, לקום מבלי ליפול. בלי להתבייש בנפילה ובחוסר האונים שמאיים עלי ועל הבוקר.
שעת ערב ושוב יוצאת אל העיר, אל האנשים. אל הרחוב אל ההולכים ללא מודע. אני הולכת בעקבות ההליכון.מכה ומדדה ונזהרת מכל מילימטר הגבהה. נזהרת מהסח הדעת ונזהרת מהנפילה.
עסוקה בנסיון להבין לאן מובילים כל הדברים אך בו בזמן מתכחשת לאיום הצפון והאורב בדברים שקורים לי ועלי. התנועה של הדברים חולפת מעלי אך בו בזמן שורטת אותי.
יצאתי אחר הצהרים לטיפול אצל עמוס, בנסיון להרחיב את התנועת הרגל השמאלית, מחפשת תשובה לתנועת היציאה והכניסה למכונית. פעולה פשוטה ובלתי מודעת של כל אדם אחר. בעדינות רבה, הוא הרים את הרגל המכבידה ואת הקרסול העביר בזהירות דרך דלת המכונית והרגל הגיעה למקומה , באופן מתקבל על הדעת.
שבת. בועה בזמן איילת ומשפחתה הגיעו. נוכחות הילדים מכניסה מימד של חיים, מימד של נורמליות, של הגיון במקום ששום דבר אינו צפוי ומובן. הדבר המרכזי והחשוב הוא לצאת אל העולם, אל האנשים אל הדיבור ואם לא, חלילה תיטרף דעתי בעקבות הריק, בעקבות הפחד המקנן, בעקבות הגוף המשתנה מרגע לרגע. העינים עדות למה שהגוף פועל בחשאי, השתנות והשתלטות על דרכים ועורקים.
ירדנו עם הילדים לפארק, לגן השעשועים הסמוך. הם שיחקו וטיפסו וגם ביקשו לנסוע על האופניים. מזווית הראייה שלהם זו הזדמנות למשהו אחר. לנסיעה על גלגלים של סבתא. רגע שבעזרת ילדים המתחרים על המקום, כל הכסא, על המשחק בסטיק. המימדיים משתנים. אבל זה היה רגע שחלף והשתנה לעיני.
הימים המתוחים בין ראש השנה ליום הכיפורים. ימים מתוחים בין החסד לדין. ימים של סוף הקיץ, של אסיף אחד ובעמק איילון, כשחולפים עליו במהירות השדות פתוחי תלמים לגשם ושלטים מעוכים מכריזים על שמיטה שחלפה. אבל אני עסוקה במילים המדוייקות של תפילת ונתנה תוקף. המילים שמפסיקות להיות רק מילים. מפסיקות להיות סמלים מופשטים, המילים הן הדין. ואם המילים הן הדין , אז אלוהים נמצא באותיות ובמילים ומשם הוא מונה ומשם הוא זוכר ומשם הוא מקפיד ומחליט, מי יחיה ומי ימות. תיאור דרמטי ואפוקליפטי, אילמלא העברית וקצב המילים, היתי אומרת שיש כאן מראה מהעולם הנוצרי.
אבל זה השיר, זה מראה וזו האמירה איתה מתחילה שנה עברית חדשה. פחד המוות שכבר אינו מופשט, הוא נוכח ולובש מלבושים שונים ומופעים שונים של הרס חורבן וכליון. גם כאן אין נימוקים ואין שום הקשר מוסרי. זה ביצוע עבודה של שופט כל יכול. רק אנשים הקרובים למחשבות קצה, אם בגלל זיקנה, מחלה, היוצאים לקרבות או נשים לפני לידה, אינם נבלעים בקלישאות, הם שומעים ומרגישים בגופם את החרב השרירותית חותכת בכל ההגנות.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם
ניכר הצורך האנושי שיהיה הסבר, שיהיה לכל אחד "אבא" בשמים או בארץ שאפשר לסמוך עליו, שהוא יחליט מי יחלה ומי יחיה. מי יסבול ומי יפטר, מי בזמנו ומי מחוץ לזמן המשוער. אני מאלה המתבוננים עליו כאל נורא עלילה. שאת הדין הוא מנחית על גופנו ואת החסד מסתיר היטב מעינינו. ולמה כל זה בא לידי ביטוי בדיכוטומיה קוטבית. איפה נקודת ההתנגדות של האדם לשרירות האל. ומה הלאה?
שארית החיים
20.
1.
יום הכיפורים
א
בַּדֶּרֶךְ אֶל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּמוֹרַד
רְחוֹב שֶׁשְּׁעָרָיו נִפְתָּחִים אֶל הַחֲצֵרוֹת
וְרוּחַ מְשַׂחֶקֶת בְּמַחֲרוֹזוֹת הַתְּמָרִים בֵּין הַכַּפּוֹת.
וּבֵין הַחֲצֵרוֹת קוֹל דְּמָמָה רַכָּה
וּמִתּוֹךְ הַגּוּף רַעַשׁ מַיִם נוֹפְלִים וּצְעָקָה
מִכֹּחַ הַטֶּבַע נִדְחָקִים לָצֵאת וּלְהִמָּלֵט מִבֵּין הַצְּלָעוֹת
הַטַּבּוּר, מֵהַפֶּה אוֹ הַפֹּת
וְכָל הַשְּׁעָרִים, כָּל הַשְּׁעָרִים נְעוּלִים.
שַׂמְתִּי נַפְשִׁי בְּכַפִּי וּבָאתִי אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל
וְהָיָה בָּאֵלֶם הַכָּלוּא שָׁלֹש דְּמָעוֹת
בִּכּוּרַי לְעֶזְרַת נָשִׁים מְבֻשֶּׂמֶת בְּזֵעָה
וְשֶׁתֶן יוֹנְקִים.
ב
וְכָךְ הָיָה עוֹמֵד כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלִּי
הָיָה פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה
בּוֹכֶה וּפוֹרֵשׂ אֶצְבְּעוֹתָיו וְכָךְ אוֹמֵר:
"אָנָּא ה' הַעֲבִירֵנִי בַּקָּרַת עֶדְרֶךָ
אֲנִי שֶׁקָּרָאתִי סְלִיחוֹת וְזָעַקְתִּי אֶת הַתַּחֲנוּנִים וְהַבַּקָּשׁוֹת
מוֹצֵא עַצְמִי חַי אֶת הַקָּשָׁה שֶׁבַּמִּיתוֹת
מְמָרֵק חֲטָאִים לֹא יְדוּעִים
בְּיִסּוּרִים וָחֳלָיִים רָעִים
אָנָּא ה'.
הַעֲבִירֵנִי בַּקָּרַת עֶדְרֶךָ."
הָיִיתִי אָז אִשָּׁה אֵין אַיֶּלֶת
וּשְׁתִיקָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הָיְתָה
טַלִּית תַּכְרִיךְ וְשִׂמְלָה לְרֹאשִׁי.
ערב יום הכיפורים. הגיע הדבר עצמו. הסוגריים שהתחילו בראש השנה יסגרו מחר בנעילה. בין כל נדרי לנעילה, שעות של המתנה והליכה בתוך הטקסטים. אני מחפשת את השביל הטוב שאולי יפגוש אותי, אולי יקל עלי.
השיר הזה נכתב בעקבות מאבקו ופרדתו של יוסף מאיתנו. עברו כמה עשורים ויום הכיפורים שנכתב היום, נכתב ומתכתב כאילו מישהו כתב מלמעלה, ידוע מראש ומאיים.
2.
ועכשיו, עשיתי מעשה שעד היום לא עשיתי. בצהרי היום , כמה שעות לפני סעודה מפסקת יצאתי עם אסתי למושבה, לשתות קפה אחרון המפריד בצורה ברורה בין החול לקודש, בין הפיזור להתכנסות. תמיד הזמן דחק בי, תמיד איחרתי לערוך שולחן אבל השתדלתי ולא עלה על דעתי, לאתגר עצמי ביציאה וחזרה.. אבל, היום, יום כיפורים תשפ"ג. יום מיוחד בשנה של מחלה מרימה ראש ומחלישה. דווקא כשקשה לי ללכת, הרגל הולכת ומושכת עצמה ממני. הרגל מעידה על הגלות והזרות שהגוף גוזר עלי ממנו ומעצמו. איך מחזירים את הגוף מגלותו למקומו.
3.
המילה הכי פופולרית, המילה שמבקשת לעצמה בירור בימים ובשעות האלה היא "סליחה" נוכחת בכל עוצמתה . ירדתי לאיטי לחניון כדי לפגוש את המכונית, להיכנס ולצאת. הכניסה היתה קשה, הרגל סירבה להתקפל ולהכנס ונאלצתי לסובב את הגוף ולהשען על אסתי, ולמרות עזרתו בהדרכת התנועה של עמוס, זה היה רגע נורא, רגע שמפרק אותי לחלקים לחתיכות אנושיות שאיני מכירה. כל תא וכל איבר בגופי, זעק כאב ועלבון וכעס ללא נמען ברור. זו אני המפורקת, המאבדת שליטה על תנועותי ויש לידי עדה והיא רואה ורוצה להרגיע . ואני מבקשת ממנה ומבנותי ומכל מי שרואה את גופי המושפל, את אובדן הקשר בין הצורה, קווי המתאר של רגלי, את חוסר האונים. אישה גוררת עצמה אחרי הליכון מרובע של זקנים ומוגבלים באיטיות שאין לה שיעור. שוב להיתרכז במהמורות על המדרכה, בחניון, במעלית. צר עולמי כמוטת הרגל השמאלית, מרובע ההליכון. ולפעמים גודל הדף והמחיקה. סליחה שהגעתי לרגע שמערער את כל הגדרות שבניתי והשבילים שפתחתי על מנת ליצור משך זרע והמשך. סליחה שהכל משתבש ואני לבושה בדמות שאיני מכירה. סליחה בפני העולם שמקבל פנים אחרות. סליחה שעלי לשתף ולהסביר את פני המתעוותים מכאב. את ההליכה האיטית, את חוסר יכולתי להיות מה שאני מתחת לעיוות, מתחת לשינוי שאיני מקבלת עצמי. סליחה על אובדן הצלם, סליחה על הבושה העמוקה מתוכה אני כותבת מתוכה אני מדברת מתוכה אני מושיטה יד לדיבור ולקשר. ולמה עבורי גבולות הסליחה משיקים לבושה.
יש נימען לבקשת הסליחה שלי, אך אין דמות ואין שליח ואין קול או שרף או מלאך שיש לבקש ממי שמאבד אתת הצלם ואת המהות האנושית והנשית שלא ברצונו ולא ביוזמתו ולכן, קשה לי שלא לראות את הפעולה השרירותית המונעת ממני הליכה במונחים רפואיים, אלא במונחים מטאפיזים של שכר ועונש. האם זה עונש ואם כן, על מה . במה אוכל לכפר ולהתגבר.
ישבתי בקפית , הרחוב הלך והתרוקן, אוטובוסים אחרונים ובני נוער לבושים חג חולפים על פנינו. ישבתי בחוץ ומרחק שלושה שולחנות ממני ישבהה אישה מבוגרת, אדומת פנים (אולי שיזוף מים המלח, אולי סומק המעבר מהחול לקודש) היא ישבה ליד צלחת עמוסה צ'יפס מטוגן וצלוחית קטשופ, כוס קפה קר ובקבוק קוקה קולה קלאסי, אכלה רכונה ותאווה את הצ'יפס והשתיה. הסתכלתי בהתפעלות ובעניין במה שאכלה ובדרך שאכלה וחשבתי על ההימנעות שלי שנים ארוכות מאוכל מטוגן או סוכר צרוף. היא אכלה ונהנתה ואני התבוננתי אל חשבון הנפש שלי.
וזה כל שיכולתי לומר או להגיד בבוקר הזה:
בִּקְצֵה הַגָּרוֹן בְּמָקוֹם בּוֹ עֲדַיִן אֵין הֲבָרָה
רוֹדֶפֶת אַחַר הֲבָרָה וְאֵינָהּ
מָה אוֹ בְּלִימָה אוֹ מִמָּה אוֹ גְּעִיָּיָּיָּה
אָז בִּרְגָעִים שֶׁאֵינָם בַּזְּמַן וְאֵין
נִתָּן לְתָאֵר אֶת הֶחָלָל שֶׁבְּגוּף
תֵּבַת תְּהוּדָה שֶׁל הַכְּאֵב
מוֹצִיאָה מִמֶּנִּי אֶת קְרִיאַת הַכַּלְבָּה
שֶׁל פָּאוּלָה רגו
אֵין בָּהּ מִלִּים רַק צְעָקָה
שֶׁאֵין לָהּ מָקוֹר וְלֹא נִמְעָן
זוֹ שֶׁשָּׁטָה בָּעוֹלָם לִפְגֹּשׁ
מֵיתָרִים יְתוֹמִים
לְלֹא רוּחַ מִלִּים.
שארית החיים
21.
1.
ה'דין' – מדוע חשוב שחותם יד כל אדם בו, בספר שלמעלה? מדוע זה מספר את תוקף קדושת היום? משום שהדין שלמעלה מכריח אותנו לעמוד מול עצמינו ללא הדחקה. רק כלפי שמיא יכולה עמידה זו שתהא נוקבת – הדין נוקב את ההר של חצאי אמת, שקרים והדחקות שלנו. ואין לנו מנוס מעצמינו.
יום הכיפורים הוא אחר. אם רק נשכפל את ראש השנה לא נוכל לעמוד בפני הדין. יום הצום הוא יום כפרה. הוא יום זיקוק שפותח את אפשרות להיכנס לפני ולפנים הפותח את האפשרות האהבה לקבל את עצמינו גם כאשר חשופים אנו בחולשתינו. היום שבו עשויים אנו לעבור משפיכות הדם שבחיינו לקטורת – במידתו של אהרון שעמד בין החיים ובין המתים – אוהב שלום ורודף שלום.
כך כתב לנו מנחם , כה יפים הדברים וכה אנושיים. נסיון לתת הסבר למתח שבין הדין למחילה, לכפרה . מי מכפר ומי יכופר. האם זה גם הסבר לסבל האנושי? ליחסי התלות שבין האדם לאלוהים. בימים אלה, אני רוצה לערער על כל שהאמנתי ודבקתי בו כל חיי. הכל מתפורר לאבק, הכל משתנה מעצמו ומכוחו, לא מרצוני ולא מכוחי.
בפינת השולחן של המטבח , לשם אני מעדיפה לעבור מחדר העבודה לשבת כמאחורי המקרר והכיור, השולחן הנאמן לפני וחלון בקצה. משם לחתור אל הדממה הדקה שאולי מבטאה סירוב לכל זה.
אתמול, ביציאה מ ׳קפית׳ הביתה, שוב למכונית, הייתי זקוקה לשירותים, אך לא בא בחשבון, הם רחוקים וכרוכים במדרגות רבות לשירותים והיה חשש שלא אוכל להגיע. כך עמדתי ברחוב ליד מכונית, ליד צומת, מימין קפה בסגירתו ומשמאל גלידה סגורה, וחנות אחר חנות ננעלת מפני היום הנורא , מלך הימים ההולך וסוגר עצמו מפני החיים. עמדתי וללא יכולת להחליט מה עלי לעשות במצוקה המשונה הזאת . מלכודת החולשה, מלכודת המציאות של הבריאים וההולכים, מול, אלה המאבדים את ההליכה ואת מקומם בעולם. אסתי בתושיה הובילה אותי לפתחה של חצר באמצע המושבה, ושם מתחת לעץ, עמדה ורכנה אישה בת 67, מושפלת וגוף רוטט מבכי ומבושה ופתרה את המצוקה . ובכן, השנה, במקום להיות במטבח ולהכין את הסעודה המפסקת , להעביר הלאה מה שנהוג במשפחה. המילון ומרק העוף, או מרק הירקות, התבשיל, קנקן הנענע , הקומפוט וכל סודות ההקלה על הצום וחגיגיות היום. הכל נשאר מאחור ואני עסוקה בצרכי גוף בסיסיים. משפילים. האם זה חלק מהכפרה? האם זה חלק מההזדככות. האם זה חלק מהנקמה המטאפיזית של אלוהים על הבריאה אשר ברא בצלמו. מה הוא רוצה ממני אם בכלל הוא רואה אותי ואנשים כמוני המאבדים כמו ברז דולף את האמונה, את האחיזה בידית החיים. מה שזה כל זה ומה המשמעות. עטפנו את הסבל הנוקב במילים בתפילות, בשירים, במוסיקה, כאילו יש מענה. כאילו החבל בין הדין לכפרה מתוח וכאילו יש למשמעות לכפרה כשהמוות הולך אונגאז'ה לצידה.
נולדנו אל הגוף שלנו, אל המהלך של מימוש , של המשכיות, של חיים וזה ניטל מאיתנו ללא הסבר ובזמנים לא מובנים ואין מה לדבר על זה, זה מחכה לי לא במילים, אלא בעומק הדממה שאינה ניתנת אלא נלקחת להבין בדקותה. אין שם מלאכים שיאחזון. אין שם במה לאחוז כדי לטפס.
הייתי רוצה עוד פעם אחת בחיי לרקוד לרקוד לקולו של ליאונרד כהן. אלוהים עוד פעם להתחבק ולרקוד עד סוף הצעדים, עד כמה שאפשר. בלי מילים.
בימים בהם, חיפשתי בוינה ישועתי. בכל פעם שהכניסו אותי לחדר ההקרנות המשובחות, ביקשתי להקשיב למוסיקה של ליאונרד כהן וברברה סטרייסנד. למה ביקשתי אותם ולא מוסיקה בעברית. לא ביקששתי פיוטים ולא ביקשתי אברהם חלפי ואריק איינשטיין. נדמה לי ששירה יהודית שלא הושפעה מהעברית ואינה מרכינה ראש בפני התהליך שיר תרבות עברית כה עמוקה ומפוארת. לאונרד כהן משאיר אותי עם היהודי החשוף לעצמו, להיותו זר ובן בית בתוך העולם משם הוא רואה את האור שמכניס לעולם הסדק. אולי. Who by fire…There is a crack in everything that’s how the light can gets in. That’s how the light gets in, Bring the bells that can still ring.
https://www.youtube.com/watch?v=nrj284rTRl0
עמוס היקר, מלווה אותי בחודשים המרים האלה, ובדרכו שלו מרחיב את עולמי וזורע מעט אמון ביכולתי. האמת היא שכל פעולה וכל מילה נובעת מהשבר שאין לו תיקון. עצם העמידה מול השבר והתהום ולקבל אותם כמו שהם, או לבחור בהיסח דעת של סירוב והתנגדות, לחפש את עוקף ההווה ולהגיע למשהו אחר, שמעניק בועה לרגע. מקום להסתתר מאחורי קרום בועות הסבון המתפקעות שמשתעשעים בהם הילדים. אז התוכנית (מי אמר שהיא תתממש, למי איכפת מציפיות ומהזמן החולף) . בערב החג התוכנית להיות עם המשפחה בסוכתם של כנרת ויהונתן והילדים עם כל המשפחה ואחר כך , לשהות בחוף גינוסר, בחדר מונגש. אולי אוכל לטבול, אולי להזכר בשחייה עם רגל קלה. כתבתי זאת כאן להודות על העידוד לפעולה שלמדתי מעמוס היקר. זה גם מקום להפגש עם חברים מהצפון. מי יודע. אולי.
