פרגמנטים, שארית החיים

שארית החיים

 

1.

המסע הוא מהלך ושבר והשיבה גם היא שבר וניסוי לאיחוי. זהו הנסיון שלי להגדרה מצומצמת של הימים האחרונים.

חזרתי הביתה, לאור הירושלמי שאין דומה לו. לחלל המוכר, לספרים ולמטבח. לארון הבגדים שגורם לי ייסורים.

חזרתי גם לשיחה עם עצמי, עם המגבלות הפיזיות, עם התנועה המהססת ונעלמת. אם השאלה מה עלי לעשות לאחר המסע עם שארית החיים. ומהם המדדים השונים שנתנו בידי להבנת מהי שארית החיים.

עמוס שאל, האם אני חיה עם המחלה בתוך המחלה, או שיש מחלה ויש חיים. התשובה שלי ברורה אני מעדיפה את האפשרות השנייה, השאלה האם זו בחירה שלי.

ככל שאנסה לנסח את הדברים ברוחם, מתוך התבוננות וניסוח מילולי, האמת חותרת מתחת בדברים בחומר, בגוף, בטיפות דם.


 

שארית החיים

2.

אמנם נהוג לראות את "שארית החיים" כאסופת השירים שכתבה סמוך למותה, אך למעשה רבים מן השירים בקובץ נכתבו ִ במקביל לשירי הספר האחרון שפרסמה בעצמה, "עם הלילה הזה" )1964 ,)כלומר כשש שנים לפנ ּ י פטירתה. "היססתי מאוד אם להוציא את הספר", כתבה לידידתה רבקה גו ַרפיין בפברואר 1965" ,אבל הוצאתיו כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין כותבת. ]…[ אני יודעת שאיננו מלבב ביותר. אפילו עצבותם של אנשים צעירים יש בה יותר חן ורוך ופיוס מזו ַ של אנשים מזדקנים. שירי הם דומים מאוד לקוצים בנוף הירושלמי, ואני אוהבת קוצים, אבל אני מבינה שרבים יירתעו מפני היובש שלהם" [i] מתוך מכתב לרבקה גורפיין , 5.7.1965

 

השאלה של מהי "שארית". ומתי מתחילה שארית החיים יכולה להשאר בחזקת שאלה פילוסופית כשאלה תיאורטית של הערכת ערך "החיים" . כשההרגשה היא שקו הקץ הוא הקו , הוא קו התודעה. מהפינה הזאת, משתנה הגדרת שארית החיים או תפיסת שארית החיים.

לפני שנים כשהיתי במחלקת הסרטן עם יוסי, נכנסו לחיינו מושגים כמו "פרוטוכל" כמו "מה אחוז הסורביבל בטיפול הזה?" אלה מושגים של "כיסוי" אך דווקא הכיסוי מגלה את הפחד שבאו המילים לסתום.

חברים בני גילי שיכולים לחשוב ולצאת ולרכוש דירה באיטליה, בולגריה או יוון, כחלק מחייהם בעשור השישי והשביעי לחייהם, זוהי אינה תפיסה של קו הקץ, הם פותחים שער להתחלה ומשך אחר. הזמן שעומד לרשותם בתודעה בלתי נדלה.

ביומן הדמיוני שלי, היתי אמורה להופיע בכנס בבלגרד או פסטיבל בקוסובו ובסלובניה לפגוש חברים משוררים, לתרגם, לקרוא, לחוות, להיות. אך כל זה כרגע נזרק לתעלות ולביבים בצידי הדרך. זה מעוך וריק מתוכן.

היה מבט פותח אל העתיד. היה מקום לתנועה לאחר האין תנועה של תקופת הקורונה. התנועה הפנימית המצרפת את החלום והכתיבה, החיפוש והיצירה עם התנועה בחלל, בנופים, בערים המלוות את חיי. כל אלה נשמטו לתעלות החיים, כאיזה סרח עודף. כפח האשפה של החיים ההולכים ללא הליכה. רק החיפוש והתנועה יש בכוחם לשאת החיים ולעצב בכל פעם מרכז ממו לצאת ולבוא. ברגע שתנועת החיפוש נעצרת, משמעות הזמן ושאריתו משתנה.

השאלה היא מה עושים עם זה. לאן זה מוליך אותי.

עוד לא עבר שבוע מאז שובי מוינה, מהטיפולים  מהמסע מהזרות. והדבר שבולט ומושך את ליבי, זה היכולת והרצון להיות תחת האור הירושלמי המקומי. כלומר, כאן. כשהגלות היא מתוכי וההזרה מתוך גופי.

"שם, בכל זאת, הגלות היא עדיין הדרה, וההדרה מתרחשת בתוך עולם סגור שבו, במשחק ארבע הפינות המחלק בלי הרף את המרחב, היצור הגולה חי כאילו בחוץ"..[ii]

מאתמול, פגישה עם פרופ' לוטם מכניסה לפרופורציות את גולל האירוע והצרה ולמחרת אני בבדיקת סיטי לבדיקת קרישים. התנועה אינה חופשית ולא צפויה, בכל רגע נכנס הבלתי צפוי בדמות איום שיש לגלותו או לסלקו ולהכילו בתוך החבילה שנקראת מחלה.

המפגש עם המכונה, עם הטכנאי ועם רגעי חוסר האונים ואחר כך הציפיה שלמכונה תהיה תשובה שתסיר משהו מהחיפוש ואי הודאות. אין דרך להסביר או להעביר את החוויה , אלא על ידי התבוננות המחכים לתורם כשספל נוזל ניגודי בידם. לראות את הסבל במערומיו, את תהליך ההשתנות של הגוף מקוויי המתאר שלו. צבע העור ונוכחות או היעדר השיער. הכל שייך לשפה המקומית, אכזרית ומפרקת, שפה שכולנו הופכים נתיניה.

 

 

 

 

[i] גדעון טיקוצקי, החשבון לא הושלם, בחזרה ל"שארית החיים" של לאה גולדברג.

[ii] .מוריס בלאנשו, השיחה האינסופית, 0לדבר אין פירושו לראות.הקיבוץ המאוחד, עמ' 52 , 53


 

שארית החיים

3.

 

הלן, המדקרת הסינית, לאחר שהתבוננה בי, לאחר שדקרה במקומות הנכונים, שמעתי את עצתה בעניין אוכל מבושל. היא הסתכלה בי, הניפה ידיה ואמרה "תהיי כאן ועכשיו" . תחיי את הרגע. זה ביטוי שאני שומעת בדרכים שונות ואולי כך נמצאה הדרך שאין עוד זמן. זו השארית והיא בנויה מ"רגעים". אך גם "רגע" צריך מד רגע. איזה שרוך עם קשר. או מרחב לתלות בו עינים ולומר "איזה רגע". איך הכתיבה, המילים, לוכדות את הרגע החומק , הרי ממהותו לחמוק או להימחק ואיך מודדים את הרגע הבודד הבלתי מוגדר והאם הרגע הוא הווה. האם כדי להיות רגע,

ב20 בספטמבר 1957, ביומנה של לאה גולדברג, בין הסונטים והשירים המתפרצים היא כתבה: באמת איני מבינה מה היה לי. אני כותבת כמטורפת. כאילו כל מה שהיה בי בשנים אלה הצטבר פתאום ופורץ החוצה. וגם זה כבימי נעורי, אולי אני אמות במהרה? אני כותבת כאילו איני שפויה לגמרי בדעתי. לא רק את שירי אלא גם את השורות האלו" [i] .

התפרצות השורות האלה, הן סוג של רפלקסיה על עצם הכתיבה. על מהות הצורך ובין הדברים היא שואלת "אולי אני אמות במהרה". האם זו המודעות להקצבת הזמן.

אני מנסה להעזר בחברים לדרך. למודעות קו הקץ. חוששת מזיוף, מאמירה שחלילה תייפה את הזמן האפל הזה, אולי, אינו אפל אך קיצוני בין המואר למאפיל.

אולי, באמצעות הכתיבה אני מסיבה עיני מהכאב האורב מתחת למשככי הכאבים, אולי באמצעות הישיבה, בשקט, במטבח, בבוקר מוקדם, לפני החובות, לפני התארגנות ליום. לפני שנכנסים לניירת וסגירת חובות , תורים לרופאים ובדיקות. תיק רפואי ועוד תיק. צילומים ודימויים. יחסי הפנים חוץ של הגוף עם העולם, משתנה. האם אתן לכאוס להציף את הסדר המאיים. הסדר המדומה המתפרק מתוך עצמו.

יושבת בבוקר מוקדם, כשהאור מעל אוגוסטה ויקטוריה עולה, במטבח, עם הספרים ועם הבדידות. מתוך רגעי הלבד, הצליעה, הפחד ליפול שמא לא אוכל לקום. הפחד לראות את שינוי קווי המתאר של הגוף ובעקבות הגוף, פני משתנים. זרועותי רפו וכתפי שהבריקו מתשוקה דהו.

אתמול, יעקב קטף תאנה מהעץ בחצר, טעמה המתוק, העסיסי האיר אותי לרגע. זו היתה הזמנה לנעוץ שיניים ברגע לברך ולהתפעל  ואולי זה רגע אינטימי שבו החוץ של החצר, נכנס למטבח בתאנה חצויה שחום השמש עדיין על בשרה ואין לדחות את הרגע הזה, הוא כאן ועכשיו , לברך, לנעוץ שיניים ולקבל את המתיקות ואת אור השמש, הרוח מהים וציפורי הבוקר שמנקרות את הקליפה הרכה הסגולה. טעמה הלך איתי כל הים.

 

לָגוּר בְּתוֹךְ הַכְּאֵב

רוּחַ מִזְרָחִית בָּאָה מֵהַחַלּוֹנוֹת מְלַטֶּפֶת אֶת הָעוֹר הַצּוֹרֵב מִיֹּבֶשׁ

 

לִלְבֹּשׁ אֶת הַכְּאֵב, זוֹ גְּלִימָה שֶׁכְּלַפֵּי חוּץ הִיא בַּד וְצֶבַע וּמִרְקַם מֶשִׁי

וּבְתוֹכָהּ הִשְׁאִיר הַחַיָּט סִכּוֹת קְטַנּוֹת בַּתְּפָרִים הַמְּחַבְּרִים בֵּין חֶלְקֵי הַלְּבוּשׁ.

כָּל תְּנוּעָה הִיא גַּל סִכּוֹת רוֹקְדוֹת עַל הַגּוּף

וְאֵין דרך /לְהַרְגִּיעַ.

 

תָּאֵר לְךָ אֵיךְ זֶה

שֶׁהַתְּנוּעָה נֶעֱצֶרֶת בַּמָּקוֹם בּוֹ הַכְּאֵב יוֹצֵא מִמְּחִילָתוֹ

לֵךְ שְׁכַח אֶת הַתְּנוּעָה שֶׁהָיִיתָ וּבְכֵה אֶת הַכְּאֵב

שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ חֶמְלָה מַהִי

וְיוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה בִּמְחִילָה

לִהְיוֹת חֵלֶק מֵעַצְמְךָ הָאַחֵר.

 

 

 

 

[i] יומני לאה גולדברג, ספרית פועלים, 2005, עמ 384


 

שארית החיים

4.

 

אני יודעת שיש בשם "שארית החיים" , פרובוקציה, איזה גבול מסומן  Dead line  שנועד לתחום

ואולי גם לאתגר לפרוץ, לבדוק. המושג, לכאורה, מאפשר לחברים, להיות פחות מנומסים ולומר דברים שיש בהם קצה. אבל אני בתוכי, מקווה שאני חותרת אל השיחה המ/בארת. המבררת, המבהרת. להגיע אל השולחן שסביבו אפשר לשבת ולדבר.  לדבר, לשתוק, לעבד.

אל תוך השיחה, נכנס ה"יש" , אותו נושא שחותר תחת השולחן ותחת הדיבור. אותה שיחה שיש בה כפילות של ערות אחד לשני ולשכחה. איני יודעת עדיין להגדיר , אך באופן דיאלקטי לשכחה ולהשכחה יש מקום חשוב ליד שולחן השיחה והדיבור.

קודם כל זה השולחן, הכיסאות סביבו, הישיבה סביבו, כשעל השולחן יכול להיות מונח קנקן תה או קפה, פרוסות לחם שחור, עבות ומשהו למרוח, תמיד קצת גבינה מלוחה, זיתים וצינצנת ריבה סכין למריחה, צלחת קטנה לפני כל אחד. אני יודעת שראיתי את זה גם בציורים של אברהם אופק. הוא הצייר שהמילים התפרצו לו אל תוך העבודות, הן באותיות מנוקדות ובפסוקים שלמים. המילים התפרצו אל שתיקת הציור, הן ביקשו את הקשב הראוי. בראיון עם אברהם אופק*[i]  .."בפעמים הראשונות שהתחלתי לגעת בצבע כמבטא -משהו-  היתה  לי הרגשה של אפלולית קלה, עם מבוגרים חשובים היושבים ליד השולחן ומשוחחים בשקט, ומפתח לפתח עוברים אנשים בשקט גמור. כזה היה מצבי באוותן תקופות קשות  – תקופות המלחמה בסופיה: בחדר הגדול ישבו ליד השולחן והייתה התייעצות שקטה ביותר ותפקידי היה – להיות בשקט (השקט איפשר להביא את התשוקה לשולחן האוכל והשיחה האינטימית, החברית, פגשתי מילדותי. זה היה שם מבלי להגדיר. תשוקה אל השיחה האינטימית, המתמשכת עם חברים שעשו איתך את הדרך מהנעורים בסופיה אל מסע ההפלגה באוניה, אל קפריסין, אל השותפות בבניית הקיבוץ. הדרך הזאת נספגה אל השיחה במרפסת בבית הקטן בתל אביב. שם סביב השולחן בקיץ, עם פלחי אבטיח קרים, גבינה בולגרית וכוס קפה שחור היו מדברים ושותקים ונפרדים כדי לחזור, להפגש לדבר ולהמשיך הלאה. בציור "שיחה שקטה" וארבעה רישומים של "שתיקה". מעניק מקום מרכזי ביצירה שלו. עבורי, זה מאשר את הצורך להיות בתוך השיחה, להימנע מאילוץ, לפתוח הכל לאפשרות הזאת. להיות מזמין או מוזמן לשיחה. שיחה פשוטה ללא הכנות אלא, אל הלקראת. השולחן יהיה שם כדי להניח עליו בקבוק מים ומרפקים. השולחן יהיה שם בינינו.

ואולי על השולחן, כמו בציור הקיר בכניסה לאוניברסיטה, הזמין אופק את חבריו לשולחן ועל השולחן מונח ומרכז את התמונה ואת השיחה ואת השתיקה: דג. דג מקצה לקצה. אולי זה הלויתן שיאכלו צדיקים בגן עדן. אל השולחן, הוא הזמין הפעם חברים מתחום האקדמיה והציור. ברישומים הנקראים "שיחה שתיקה" , או "בית". מופיעה המשפחה לשולחן. לפעמים גם הפרה והנוף בחצר. שנים רבות אני הולכת ומדברת עם אברהם אופק ועם ישראל פנקס, על השיחה והבית. הם לא יודעים, אבל אני יושבת ליד השולחן שלהם.

"בלב העמוק נולדת מזימה

של הגזמה. הגוף תופח מחלה, מרשרש

באפלה, גמל

את פרי הלענה מפתח

על החחזה, כבר ובאיושת פריחה מלאה,

את שושנת הממלכה.

הנשמה, שאף פעם לא מגעת אל חפצה,

מתכופפת שוב.

במשי השחור חולפת סערה.

הסעודה האחרונה

מוכנה."

מתוך: ארוחת ערב בפרארה, ישראל פנקס.

 

השולחן, היה שם לשאת את הדברים והדיבורים, אני הייתי שם להבין ללא מודעות יתירה שהשיחה היא פנים אל פנים. היא משה בנקבת הצור. לקח לי זמן רב להבין.

עכשיו בשארית החיים (שעדיין לא אמרתי מהי) מקומו של השולחן בלב השיחה והדיבור , זה הזמן להזמין עצמי פנים אל פנים.

מכאן, הלכתי לבדיקות דם בליווי ושיחה עם דפנה. בדיקות דם. השתקפות של הסמוי מהעין והגוף.

 

 

 

 

[i] בית, אברהם אופק, ספרית פועלים, גדעון עפרת, 1956-1986


 

שארית החיים

5.

 

יום שישי בבוקר לאחר השיחה שהתקיימה אמש בבית עם החברים מ"בבלי ירושלמי". ההרגשה המידית היא שניתן לדבר, יש מעגל שקולט, מקשיב ואין לדעת לאן הדברים הולכים. ובכל זאת ההרגשה היא שאני בלב המקום האנושי, האנוש, חסר האונים ואולי הכלי היחיד שבידי, הוא הדיבור והכתיבה. באופן פאראדוסלי מקור החולשה אמור לגייס את הכוח המגיב, היוצא אל העולם, הצורך לחולל תנועה, תנועה שתחולל תנועה שתחולל דיבור.

הבוקר כשחיפשתי דרכי אל הדיבור הלכתי אל "היכלות רבתי" ודומני שם, כבר בהתחלה

על ההיררכיה הגדולה בתוכה מתנהל העולם. "גדולה מכולם שהיה מובדל מכל אדם ונבהל מכל מידותיו ונכבד על העליונים ועל התחתונים, וכל הנכשל בו, הכשלות גדולות ורעות וקשות נופלות עליו מן השמים, וכל השולח בו יד בגנאי – בית דין של מעלה שולחים בו יד ומכלים אותו מהעולם. "  על פי היכלות רבתי, יש סימון גבול ברור לאדם. גבולות מוסריים וגבולות חברתיים והגדרות שונות יש נכון ולא נכון ויש דרך בה בית דין של מעלה השולח בו יד בגנאי – בית דין של מעלה שולחים בו יד ומכלים אותו מהעולם".  ביטוי שאין לטעות בו. שרירותיות לא מובנת ומקוממת .

 

איני רוצה לברוח אל ה"מחשבה" ואל החכמה.

בוקר שבת. הילדים היו אתמול באורחה. גם בישוליה של אחותי ושל גיסתי התכנסו לארוחת השבת. הראל ואלעד, בן שלוש וחצי ובן כמעט שנה. ברגלים קטנות ויחפות, מסדרים את העולם על פי דרכם וסקרנותם. הקשב הנדרש להכין ולהבין מרקם המרק וחומו, האם יעדיף את הגזר על פני הקישוא. ואם התחיל לשפשף עיניים, זה הרגע לשלוח את כל רימזי השינה, להכניס לעגלה, לנדנד ולטייל ולראותו נכנס לעולמה של שינה ומרגיע. לכאורה אלה זוטות, לכאורה המובן מאליו.

קולות הבוקר יקרים לי. אני משאירה חלונות פתוחים בחדר שינה ובסלון. קולות הבוקר המתחילים בציפורים, קולות שונים, לכל ציפור שפה משלה ויחד הן מאירות את הבוקר, כי אינו מובן מאליו. עדיין אני מנסה לשמור על רגעי הבוקר המתגלים ביום יום או בשבת בבוקר.

הן מתוך כפייה, הן מתוך  הדחקות לכיסא, לישיבה המקשה על הקימה, המבט פנה בשבת שלעברה לחצר, לדשא, נגיעות האור על עלי הרימון והלימון. הליכתו המהדסת של העורב על הדשא ובין המחטים בניקור אחר שארית האוכל של החתולה. רק להתבונן בלי לתאר ובלי לפרש. לראותם כפי שהם, מה יהיה לרגעים שאין בהם מתבונן. איך הם משפיעים עלי. השאלה איפה אני בכל זה. האם אני עומדת ומתבוננת מבחוץ וכל מה שאוכל זה אולי ללטף את המים.  כי מנגד תראה ושמה לא תבוא. החצר, הצופית שבתוך ההיביסקוס, הקלמנטינה התמלאה לאיטה, ירקות שנזרעו לנבוט בסוף הקיץ הזה, לא התכופפתי לעשב את הערוגה, המגבלה קשה עלי. ואולי אני מתחילה להסתגל או חלילה להתמסר למגבלה. אני תוהה אם יהיה מי שיעמוד לצידי ובאומץ מתבקש יעזור לי להתנגד לשקיעה וההתמסרות לגובה התחת, או להתמסר לנוחיות שבשקיעתו של האחר. אני בטוחה שברגעים האלה, הזכרונות מתפיסת המרחב המצומצמת, ההתמעטות עד כדי העלמות, אובדן אמון. כל אלה יחזרו אלי עם יוסי.

 

ככל שאברהם אופק, צייר את המשפחה סביב השולחן בבחינת "בית" את

את הלכידות, את ה"יחד" של היחידים בחינת שיחה ושתיקה, ראו אלה שפירשו אותו באותה תקופה של ראשית שנות השבעים כמנוכר, כמתפרק, ניתוק אקזיסטנציאלי. ובכל זאת, יש נסיון להגדרת גבולות ה"אני".

אני מעתיקה את הדברים שנאמרו על ידי חבריו חוקריו באותה עת. אני מעתיקה כדי להפנים את השפה בה נאמרו ולהתנגד לה. "

"אדם בהרף עין בלתי אפשרי. כדממה שבלב בין פעימה לפעימה . אדם ואדם ויחדיו שהוא כבדידותו של כתם. קו שהוא גבול ה"אני" (…) כאן אדם המביט אל תוכו בהאזנה שמשמעותה תמיהה וערגה וניכור: אפשרות חומו של יחד אנושי באפור-קובלט – באפור ורמיליון – באפור של סיינה שרופה, אל מול הסגירות ההזוייה באישון שהוא מעבר לכאן , לעכשיו של צריחים כחולים בירושלים, ללובנו של המת המובל, לרחמה הפעור של האם, לפרח סגול במפגש ידידים כל שאנושי אינו זר כאן, בהווית עולם ציורי המתבונן בך- אל תוכו, ואתה רואה את ידיך ממתינות ליד השולחן הריק, בשתיקה קשה, עם זיכרון ה"פרימאוורה" שלא עטף אותך מעולם.." [i]

המשפט "כל שאנושי אינו זר כאן" , הוא לב הפרשנות והתובנה והמהות האברהם אופקי. האנושי מכיל את ההפכים. בציור "זוג" משנת 1969 , יושב זוג, אברהם על כסא מול תלמה, אישתו, הדיוקנאות ברורים ביותר וביניהם חתול היושב על ברכיו של אברהם. אופק מחזיק אותו בין שתי ידיו וכאילו מראה לאישה, והיא שולחת ידים פרושות לעבר השולחן והחתול. האינטימיות שהציור חושף אין לה שיעור. היא גולמית ונוכחת סביב השולחן וסביב השיחה. רישומי השיחה שתיקה, אינם מתכחשים לאופציה שיכולה גם להיות בדידות ואכן היא נוכחת. אך עצם קיומה של ההתבוננות, קיומו של הרישום מעידים

על יכולת ההבחנה , ההתבוננות וההכרה ביכולת של האינטימיות והבדידות להתקיים סביב השולחן.

עכשיו אני רוצה לקום מהכיסא במטבח בקלות וטבעיות וללכת.

אני מדווחת שהרצון שלי חזק ויכולתו רפה והוא מפיל אותי כהרף על סף המאפיה , המקל נכשל בקפל קרקע ואני נפלתי והתגלה לעין העולם מראה קרסולי התפוחים לכיעור ולהרע.

 

 

 

[i] גדעון עפרת, בית, אברהם אופק, 1956-1986, ספרית פועלים, עמ' 43


 

שארית   החיים,

6.

 

יכולתי לדבר, יכולתי לומר מתוך תחושת ודאות "מחר בבוקר אבוא לשחות" , "מחר בתשע בבוקר שיעור ספינינג או התעמלות מים או התעמלות נשים. כל אלה שקעו למצולות שלא ידעתי על קיומם.

כמו בתיאטרון, העולם הולך ומתכנס לאור ממוקד ומסוים בעל גבולות ברורים על הבמה. שם, בריבוע האור, המשאיר את הקהל בחושך, האשליה ששם החיים. בריבוע האור הממוסגר. כל מי שיושב באולם בא להפגש עם ריבוע האור והאשליה . גם אם הוא שוקע בחיים שמנגד, הוא מודע לחילופי האור והחושך. עוד מעט ידלק האור באולם ויכבה ריבוע האור על הבמה.

מי שחיה את התנועה מרגע ההתעוררות, מחוייבת לתנועה, להתבוננות בעקבות התנועה, השהות היא בחירה חשובה אצלי. הזמנתי עצמי לשהות ברגעים מסוימים שבחרתי, ליד נוף , בקצה שביל, בחדר שינה, איזו עצירה לצורך התמלאות. כך היה בימים שהודאות עוד גררה באזור.

בבוקר הזה, וברגעים אחרים, אני מאבדת את הקשר עם ריבוע האור על הבמה. מוצאת עצמי בוהה במים הזורמים בכיור, איני יודעת מתי בדיוק פתחתי ולאיזו מטרה. שקעתי ברעש וברגע נתתי להם לנתק אותי מכל מה שמסביב ולהשאיר בחושך שמאחורי. ברגע אחר, התיישבתי בקצה המיטה, אולי לקחת תרופה, אולי ללבוש חולצה, אך מצאתי עצמי יושבת ללא תנועה, העיניים היו נעוצות פנימה ואין לי מושג כמה זמן, עד שנזפתי בעצמי, להתעורר ולצאת החוצה מעצמי, מהחדר, מהשתיקה. מעומק הבור משולל המילים.

במונחים שלי, בין לבין נכנסה רעידת אדמה קטנה , זו החודרת בתמימות, לכאורה פתרון לבעיה מקומית, טכנית, אינסטרומנטלית. הוזמנתי לאשפוז ל"פרוצדורה". שמוליק פולק מוינה, הציע לי באותו יום שישי להכנס למצב של "טייס אוטומטי". זה לא בכוחך להחליט בכל רגע נתון. מי יהיה הטייס שלי ולאיזה נמל יביא אותי.

אבל, פגישה עם רופאה פאליטיבית, עם רגישות יוצאת דופן, נתנה לי הרגשה שיש מקום גם להחלטות שלי. זה אני הריבוע הלבן על הבמה, לא להישאר בחושך של הקהל.

המעבר ממצב תודעה של סדר ושליטה, של רצון לממש תוכנית. חלום. של רצון לראות מעבר לגל המשברי, לנסוע מכאן, לשוב לכאן. לסיים ספר בעבודה, להוציא את סיפורי הילדים שמשום מה לא נאבקתי עבורם. איך אפשר לראות מעבר לרגע המשבר, הרי אין כאן הבטחה ללידה, לשוב הביתה עם עגלה ותינוק בוכה ויונק.

במקום לעשות את הדברים הנכונים להתקרב לשבר ולנסות לצאת ממנו , אני כותבת פרגמנט, רפוי, שאין לו הכוח לצאת מהמצב הכאוטי אל הודאי אל המתברר.

אם זה רק פירוקו של תסכול, זה חסר משמעות. זה עלבון, בו נדמה למישהו שיכול אולי לעזור למישהו אחר.

בחוץ קיץ. קיץ ירושלמי חם ויבש. איני יוצאת אליו, אני מקשיבה לקולות הילדים בגן הילדים, לבכי, לשיחות הקטנות של הגננות, לחתולים השמנים שיהודית השכנה דואגת להם, מניחה להם אוכל על מעקה גדר הפארק. אוכל ומים. אל החתולים מצטרפים העורבים ואל העורבים המיינות וכל הציפורים האחרות. יש בחוץ שבילים ללכת בהם אך כרגע אינם עבורי.

 

 

 

מה דעתך?

הזמינו הרצאות

חוה פנחס-כהן מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים שונים ועל יצירתה

צילום: בר גורדון 

וינה, מסע. פרגמנטים

וינה. מסע 1. שבת בצהרים לאחר ערב שבת עם הבנות ומשפחותיהן, אחותי ובעלה, לאחר המפגש עם הנכדים אלה שרצים ואלה שזוחלים, באחת עשרה בדיוק ירדתי

קרא עוד »

גשם בשפה זרה