רן יגיל: "גשם בשפה זרה" של חוה פנחס־כהן מספק רגעים אינטימיים ויפים

רן יגיל במאמר  ב"ספרים" של הארץ, 25/02/2022

בספרה החדש פנחס־כהן חושפת צד ישיר, רך ופגיע יותר ביצירתה. שיריה חושניים ומלאי תשוקה, מנקודת מבטה של אשה מאמינה, והעיסוק שלה בשפה מקורי וחדשני

לקריאה באתר עיתון הארץ

גשם בתל אביב. "שלח לנו גשם, פתח את שמיךָ, / השקֵה את השדות, אנו רוצים גשם" צילום: הדס פרוש

זו הפעם הראשונה שאני נתקל, כמי שקורא את שירת חוה פנחס־כהן במשך שנים, מספר לספר, ברַכּוּת לירית נשית אצלה, חשופה ופגיעה, בלי שתזדקק ללמדנות הגמרתית ולטון הגברי, המלוּוה לעתים בפרובוקציות מוצלחות שאימצה לה לא אחת בקבצים הקודמים. זה כל כך מיטיב עם שירתה, שהיא פשוטה יותר, ישירה יותר ומרגשת יותר. קראתי קבצים טובים ואיכותיים משלה בעבר ואף כתבתי עליהם: מ"מסע איילה" (1994) הנהדר, דרך "הגנן, הכלבתא והשרמוטה" (2006) הפרובוקטיבי ועד "וחצי תאוותי בידו" (2018) מעורר המחשבה (כולם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד). אבל נדמה כי חל בה שינוי לירי מפתיע לטובה, אולי בגלל העיסוק במוטיב הזִקנה המופיע בספר וכן בשאלות ישירות של זהות אתנית הצצות במסע לחו"ל, ובעיקר בגלל הדומיננטיות של טון התפילה המאפיין את הקובץ.

פנחס־כהן היא משוררת ותיקה ומעוטרת ביותר. היא יכלה לנוח מזמן על זרי הדפנה ולמחזר את אופני השיר שנתייחדה בהם, אבל לא. לטובתה אפשר לומר שהיא תמיד מחפשת ומתפתחת, מוכנה לקחת סיכונים. היא משוררת אקספרימנטלית הגותית במהותה. היא פרצה לעולם הספרות בסוף שנות ה–80, הן כמשוררת והן כעורכת, בקול דומיננטי ומקורי עם ספר הביכורים שלה, "הצבע בעיקר" (עם עובד, 1990), והוא זיכה אותה בפרס לוריא. כעורכת, היא בלטה בכתב העת שלה "דימוי", שהחל לראות אור ב–1989 ושם זרקור דווקא על שירה מודרניסטית שבאה מהציונות הדתית. עד אז המודרניזם בשירת דור המדינה, ולאחריו בשנות ה–60 ואף ה–70, היה כולו בידיים חילוניות.

הנה שיר אהבה ותשוקה יפה שלה, "אני תחתיךָ והאדמה רועדת", המזכיר במשהו את הסצינה הנודעת מ"למי צילצלו הפעמונים", הרומן של ארנסט המינגוויי, כאשר הגיבור רוברט ג'ורדן שוכב עם אהובתו מריה וחש כי האדמה תחתם רועדת: "הלילה הגשם ירד בחצרות, שבר את הבצורת, / גופי תחתיךָ והאדמה רועדת בשלושים ושתיים נתיבות פליאה. / הקיף אותנו הגשם והדלת חרקה להזכיר את להט החרב / המתהפכת. עלינו להשיב את הדברים למקומם, / להיות פָּנים אֶל פָּנים, אתה ואני ואתה / והגשם והחרב התהפכה. // זאת הפעם, אמרתָּ לי, אל תמהרי, הישארי כאן. / הייתָ לי לרגע רקיע בתוך באר, / שכחתי את האש בוערת בכּירה / והייתי רק מים מים מים. // אני אתה והאֵל המשתקף". ואף על פי שיש כאן שימוש בקונבנציות ובצורות קבועות, כמו תשוקה ולהב החרב המתהפכת, או אשה ומים, או סמל של רקיע הנשקף בתוך באר, זה עדיין נוגע ומקורי מאוד בגלל הרטוריקה החזקה והמידתית של פנחס־כהן.

ככלל, פנחס־כהן היא משוררת רטורית מאוד, ושירתה בנויה לא אחת על תבניות חזרה. יש בה חושניות ואומץ לכתוב תשוקה מתירת איברים של אשה דתייה. שיריה הם שילוב מעניין בין קשיחות, נוקשות וארוטיות טוטאלית. כזה הוא למשל השיר "הכל מתחיל בקצה כף הרגל", שלא אוכל לצטט בשל אורכו, אך יש בו מן הפֶטיש לאיבר הסינקדוכי הזה מחד גיסא, אך גם התבלות וקריסת הגוף באופן קיומי מאידך גיסא. פנחס־כהן נעה תדיר בשיריה בין תשוקה למוות, וכאן בספר, בשל ישירות הדברים, הקשר הזה בולט עוד יותר. לפעמים היא יודוצנטרית יתר על המידה, בעיקר בשירים העוסקים באופן ישיר או עקיף בגורל העם היהודי ובה כנציגה יחידאית במסע לאירופה, אך זה נדיר אצלה ולרוב היא שומרת על המידה.

המעניין בספר הזה הוא העיסוק שלה בשפה כמשוררת, במובן הארס־פואטי הרחב של המלה. יש לה שיר מקסים בשם "לאדינו", שבו היא חוזרת אל אותה שפה, על אף מחסום השנים, כדי למצוא את מקומה בעולם, את הסדר האישי, דרך שפת סבתא; או השיר המרכזי בקובץ הזה, הנושא את שמו — "גשם בשפה זרה" — המזכיר את השיר היפהפה של יאיר הורביץ "אנטומיה של גשם", המופיע בספרו הנושא שם זה (הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1980). הן אצל הורביץ והן אצל פנחס־כהן קיימת הייחודיות של כל ארץ וארץ המתבטאת בשפה, אבל גם האוניברסליות של הגשם וההתחדשות; כי בכל מקום יורד גשם, אלא שבכל מקום דרך השפה אנחנו רואים אותו קצת אחרת. פנחס־כהן מתרכזת בשורשיה שבבלקן: לאדינו, סרבית, בולגרית — אלה השפות בשלושת חלקי השיר; הורביץ עצמו קוסמופליטי יותר, אבל לא פחות אישי.

כך אצל פנחס־כהן: "בלילה היה כאן הגשם, אני אומרת לך היה כאן / הגשם והלך כאן ברגליים יחפות, היה והשאיר / עקבות מנוקדות על החול, ציור פּוֹאֶנְטָלִיסְטִי, / היה כאן הגשם והלך, השאיר סימנים / על החוף, לוּ הייתי כאן בלילה הייתי רואָה אדוות / על המים, לוּ הייתי כאן הייתי / קוערת ידיי ושותה מתוכן דִיּיוֹ פּוֹדֵירוֹזוֹ, / מֵאַנְדָמוּס לוּבְ'יָיה אַבְ'רֵיס טוּס סְיֵילוֹס, / אָרִיגָה טוּס קַאמְפּוֹס לוּבְ'יָיה קֵירֵימוֹס…". שלוש השורות האחרונות בקטע לקוחות מ"לוּבְ'יָיה קֵירֵימוֹס", היא תפילת הגשם בלאדינו, ופירושן: "אלוהים כל־יכול, / שלח לנו גשם, פתח את שמיךָ, / השקֵה את השדות, אנו רוצים גשם".

ואצל הורביץ, בשיר הפואמטי: "הגשם יורד, / שנה שנה הגשם / הוא נְביא הפרי. // הגשם יורד, / יום יום האדמה לפניו / פתוחה כְּספר חזון. // …הגשם היורד בישראל, בברכַּת האֵל, / הוא יהודי // …הגשם היורד בקשמיר, המחמיר / עם עצמו ומאמיניו / הוא בודהיסטי. // …הגשם היורד על ארצות ערב, בהסתירו פניו, / הוא מוסלמי // …הגשם האירופי, אביבי או חורפי, / הוא נוצרי. // …הגשם הוא נְביא הפרי. העֵץ / היה עֵד הבית. הבית / כציפור ממריא אֶל שְׂדֵה־נחיתה. // גשם שמור לַמאמינים. / הגשם משמֵר למאמיניו / את זרע המוות. // הגשם יורד. / הגשם עודֶנו יורד".

ויש כאן גם שירי תפילה יפים ונשיים בעלי יסוד פמיניסטי, כמו השיר על הטלית הרוחנית והשקופה, החוברת לנוף הסובב והם אחד. השירים האמוניים של פנחס־כהן נגישים ואמינים מאוד. הנה "ספֵק נפש": "באותה שעה עמדתי מול העיר והתעטפתי בטלית, באותה שעה / ספֵק הייתי נפש, ספק שָׁם וספק לא שָׁם, ספק חיה וספֵק מתה, / ואלמלא הטלית שהתעטפה בה נפשי, ספק נוכרייה / לַמקום וספק יהודייה. תלויה בין רקיע לרקיע מים, / תחת צִלה של הטלית הנעה ברוח, ראיתי / גם את חומת האש מתלקחת, נושכת בלטיפה את ההרים. / באותה שעה עמדתי לפניו ואמרתי כאילו הייתי / בִּתו, על בנותיי אני מבקשת, על בָּתֵּי העיר / ועל השדות, שיניף תכלת טליתו. כולם / פניהם מעלה ורק אני תחת הטלית, פניי לַמזרח, / פניי לַמקום שאינו מקום, וביקשתי שיגלו רחמיו עלינו / ועל עולמו ויסיר הספק לפנים משורת הדין". איזה רגע אינטימי ויפה שלה, ייחודית ונבדלת, עם אלוהים.