יום לפני ראש חודש אלול, בבוקר השכם, עם הזריחה, יצאנו
על עגלה רתומה לחמור ועמוסה מזרנים, כלים וכלי-אוכל דרומה, לקבר רחל
מאת חוה פנחס-כהן
פתאום אחרי כמעט שלושים שנה, רציתי לראות את המורה שלי לציור, מכיתה ו', המורה שסיפרה לנו סיפור על מקום שהיה לנו כאגדה רחוקה, כמעט מימי התנ"ך, וביקש שנצייר מקום שלא היינו בו, למרות שידענו היכן המיקום המדוייק שלו על המפה. המורה עודד החזיק בכיתה מפתח גדול וכבד לדלת שנמצאת הרחק מעבר לגבול, בדרך אפרתה, בין בית לחם לחברון, מפתח שקיבל בירושה מאביו, שירש אותו מסבו. הסיפור סופר לנו, התלמידים, כאגדה, והוא התגשם עם מלחמת ששת הימים, בה חזרנו לירושלים, לבית לחם ולחברון.
עודד, המורה שלי לציור מכיתה ו', חי עדיין בשכונה שבה גרתי. הלכתי אליו רק לאחר שצלצלתי לקבוע פגישה.
נכנסתי לדירה קטנה, ואת פני קיבלו כלב וחתול בשם חבקוק. מאחורי החתול עמד המורה לציור. אותו אדם, אותו סגנן דיבור כמו אז, וסביבו על הקירות סדורים ספרים רבים וציוריו מכבר השנים ומכונת כתיבה ישנה, שממנה יוצאים כל סיפורי הילדים שכתב. ישבתי מולו והקשבתי ובידי החזקתי את המפתח הכבד והישן ולא הרפתי עד שגמר את סיפורו. ותוך שהוא מספר לי קרה אותו נס שהופך חומר לכלי או מראה לציור או מילים לסיפור. על רקע קולו המיוחד נעשתה לי קפיצת דרך והייתי שם, על דרך אפרתה בקבר רחל…
* * *
יום לפני ראש חודש אלול, בבוקר השכם עם הזריחה, יצאנו על עגלה רתומה לחמור ועמוסה מזרנים, כלים וסלי אוכל דרומה, לקבר רחל. סניור פאדרה, הגבאי דל בית הכנסת האיסטנבולי, עודד נכדו, ואני, מושיקו, היינו הנוסעים. רוב הדרך השלמתי את שנת הלילה בשינה על המזרנים המיטלטלים בעגלה. עד שהגענו סמוך לקבר רחל, השמש כבר ליהטה בשמים. נסענו על דרך העפר המובילה למבנה. מסביב מרחבים פתוחים : הכרמים ירוקים ובשיא עונתם, תאנים מצלות סמוך לגדרות ולטרסות. והנה החל המראה להתגלות לפני וכאילו כבר הייתי כאן פעם. הכל נראה מוכר.
עץ הזית הזקן והענף, אותו עץ זית שהיה כמורה דרך לבניין הקבר, עמד מעבר לשביל האבנים. עליו היו כסופים ומטילי צל, ויכולתי להבחין בחמור שעגלה קשורה לגבו מנמנם בעמידה, נהנה מהצל ואפילו נוחר. לידו נח בעליו ושתי זרועותיו מתחת לראשו, ומבטו תקוע בין ענפי העץ. מעבר לעץ קצה שדה ולאחריו שביל ואחרי השביל גדר מסלעי השדה ועליה שרועה גפן שאשכולותיה מושכים אותה לאדמה. מאחורי הגפן עמד אותו בית שעל ראשו כיפה ולידו ספק חדר גדול ספק חצר, ופיתחו שער שראשו מקושת, והבית הזה, מי לא הכיר אותו מהציורים על קירות הדירות ברובע? הן זהו מבנה שתמיד נגלה מאותה זווית, מאותה תמונה, על דרך אפרתה :קברה של רחל אמנו.
חכם יהושע הנהיג את עגלה. סמוך למבנה קשר את רצועת החמור ליתד וסימן לנו לרדת עודד לא חיכה הרבה וכבר קפץ למטה והיה מתרוצץ סביב הנה והנה. חכם יהושע הוציא מתוך אבנט הקשור לגופו דבר מה עטוף במטפחת לבנה, ומייד זיהיתי שזהו המפתח. לא, לא סתם מפתח, אלא המפתח לקבר רחל שמשפחת בורלא המיוחסת ממונה עליו, והוא נושא לקנאה אצל כל ילדי הרובע. חכם יהושע נתן את המפתח בידי להחזיקו לפני שהתכופף לעבר חור המנעול, ושוב לא האמנתי שהנה קורה לי הנס וגם אני, מושיקו, נוגע במפתח המיוחד. המפתח ישן וגדול מכף ידי, כעשרים וחמישה סנטימטר אורכו, צבעו חום עמום, אך לא חלוד. בקצה אחד, טבעת עגולה לאחיזה, ובקצה השני אותה רגל הנכנסת למנעול ובמקום שתהיה לה לשון אחת לפתיחה, יש לה כמה לשונות לכל הכיוונים. התרגשות גדולה אחזה בי, שכן ידעתי שלמפתח זה יש חלק בכל הלידות שמשפחתנו. משפחתו של חכם יהושע ומשפחתנו חיות זו ליש זו שנים רבות. בכל אחד מהריונותיה של אמי, אם היתה אמי פונה לאבי ואומרת "דוד, גש היום למשפחת בורלא ותביא את המפתח, שהנה אני מרגישה שהתינוק רוצה לצאת", היה אבי מהנהן בראשו, מחליק בידו על זקנו, ופולט "סי קרידה מיה", הולך ל"קהל", ושם בבית הכנסת האיסטנבולי ש"סניור פדרה" נמצא בו בכל עץ, מבקש ממנו את "המפתח של רחל אמנו". הוא היה חוזר אחר שחרית ומטפחת לבנה מקופלת בידו, ובתוכה, כמו תינוק בחיתוליו, "המפתח" שאצלנו כולם מאמינים שיש בו מסגולותיה של רחל אמנו, שגם החא התקשתה ללדת, ומאד ועד היום צר לה על בנותיה בציריהן והוא עוזר לנשים מקשות ללדת. ולא רק לנשים יהודיות היה עוזר, אלא גם לנשות המוסלמים שהיו מריצות בעליהן לביתו של חכם יהושע, ויודעות הנשים החכמות שאין רחל אימנו מבחינה בין היולדות. עודד סיפר לי פעם בסוד, שנשות הרובע עוצרות מלדת בחודש אלול ומחכות לראש חודש תשרי כדי שישוב חכם יהושע עם המפתח מבילוי חודש הסליחות בבית לחם, ואילו נשות הכפריים בסביבה מכוונות ללדת בסוף הקיץ או בראש חודש, שעה שחכם יהושע שוהה בסביבה והמפתח סמוך, ורחמיה של רחל על היולדות.
שאלתי את אמא פעם האם נכון הדבר, נשקה אותי ואמרה : "אומרים ככה, קרידו", ונאנחה, ואני יודע שנזכרה באחותה אסתר שהוציאה נשמתה בכורעה ללדת את בכורה.
חכם יהושע ראה שאני חולם ונטל בעדינות את המפתח מידי ופנה לדלת הכבדה שבפתח המבנה, הוא רכן לעברה ואני ושמעתי את רעש שמפתח בתוך הדלת. חכם יהושע היפנה פניו לעבר חור המנעול וכאילו לוחש לדלת דבר סוד או בקשה, מושך את המפתח אליו, מסובב שמאלה, שוהה מעט, מקרה את אזניו לפתח המנעול, ולאחר שהשתכניע שנעתרה לו הדלת, דוחף רותה תוך לחיצה על הידית והנה היא נפתחת לאט ובחריקה. ראשון פרץ פנימה עודד, ואני אחריו. לעומת חומו של אלול ששרר בחוץ, בפנים היתה קרירות. ריח נרות שמן ישנים מעורב בטחב היה באויר.
חכם יהושע עוד לא נכנס פנימה, אלא היה מקיף את המבנה ובודק אם לא נפגע דבר מאז ביקורו האחרון במקום. שמעתי אותו מכה מבחוץ בתריסים ופותח חלק מהם, שייכנס אוויר ואור. ואומנם, עם האור שהחל חודר מהתריסים הנפתחים הבחנתי בחדר הגדול ובמרכזו המצבה של רחל אמנו, והיא מכוסה בפרוכת מבריקה, וממעל הרגשתי כמו רקיע קטן נפתח מעלי, הכיפה המחודדת שהכרתי מהציורים בבתי השכנים היהודים ברובע, והיא צבועה תכלת. בכל בית ברובע היה ציור או ריקמה של אבני הכתל המערבי או של קבר רחל אמנו. ממרכז הכיפה ירדה מנורת נחושת ענקית, עשויה מעשרות טבעות נחושת, שבכל אחת מהן בזיך קטן ובתוכו מקום לשמן זית ולפתלייה.
מאחורינו הגיע חכם יהושע ופתח את הדלת הפנימית שחיברה את החדר הגדול שבו היינו עם חדר גדול מאד ופתוח, שהיה בעצם חצר גדולה וסגורה שספסלים עומדים לאורך קירותיה והיא אינה מרוצפת.
הכל היה לי כה חדש, כמעט חלום. להיות פתאום רחוק מהרובע, מהעיר העתיקה, מהסימטאות הצרות, ולהיות בלב נוף פתוח כמו בציורים. אפילו לאויר היה איזה טעם חריף, ובמיוחד הייתי גא להיות אצל רחל אמנו, מנוחתה עדן, באותו מקום שלעודד ולאחיו תמיד היה יתרון עלי. הם תמיד יכלו לספר לי על הביקור עם סבא אצל רחל ולספר לי סיפורים על המקום, סיפורים כמעט מופלאים, ואני לא יכולתי לספר דבר, רק להקשיב. עכשיו גם לי יהיה סיפור. הנה נלון שני לילות תמימים עם חכם יהושע בקבר רחל ונקבל פני עולים ל"זיארה" בחודש הרחמים.
לאחר שנטלנו ידיים במי הכד, ישבנו על מחצלת שהיתה מקופלת וטבלנו פיתות, שאמא אפתה בבוקר מוקדם טרם צאתנו לדרך, בשמן זית וזעתר. את האוכל קינחנו במים צלולים מהכד. מייד לאחר האוכל התחלנו בעבודות נקיון של המבנה. כל אחד מאיתנו קיבל מטאטא קש ומטלית לכיבוד הריצפה והאבק מעל אדני החלונות והגומחות. הוצאנו לאיוורור את ה"מינדיראס" (מצעים) וה"קאווסאלס (כרים קשים) שהיו על ספסלי עץ נמוכים ליד הקירות ושימשו מקום ישיבה לחכמים בלימוד ובאמירת תהילים.
חכם יהושע החל באיבוק הספרים שעמדו בערימות על שולחן עץ שעמד בפינה, ואחר פתח את הארגז שעמד בפינה והוציא פרוכת מהודרת לאיוורור ותלה אותן על חבל מתוח בחצר. אחת מהן, בצבע תכלת, משכה את תשומת ליבי במיוחד. באור השמש היו אבנים נוצצות על הבד. הפסקתי לרגע לנקות וניגשתי בסקרנות רבה לראות מקרוב ולמשש. נגעתי והתפעלתי מהאותיות הרקומות שאבנים משובצות בתוכן. אבל אז הבחנתי שחלקן חסרות עד גובה אחיד בפרוכת, כאילו נתלשו האבנים היפות ממקומן. חזרתי לאפלולית החדר ושאלתי: "מה קרה לפרוכת התכולה? היכן האבנים החסרות?"
"אהה", ענה לי חכם יהושע, "פרוכת זאת תרומה מיהודי פרס היא, ונשים צדקניות בתפילתן מורטות ותולשות. משום כך חסרות האבנים עד גובה מסוים".
"מה פתאום סבא, לא הנשים אלא בריונים שבנשקם את הפרוכת תולשים בשיניהם את האבנים הטובות. הגיע הזמן שתתלה את הפרוכת גבוה מידם".
הופתעתי מחוצפתו של עודד, אך סניור פדרה שאל בסבלנות רבה: "ואיך אתה יודע זאת, קרידו?"
"אמא אמרה לי", השיב עודד, "כך ראתה בחודש אב כאשר באה לנקות את המקום וחזרה כועסת מאד על התנהגותם של האנשים במקום קדוש", הוסיף.
ניקינו את המנורה, רחצנו את הבזיכים ומילאנו אותם שמן.
עוד לא סיימנו את עבודות הנקיון, ועגלה רתומה לארבעה סוסים נעצרה ליד הזית. ממושב העגלון ירד יהודי בעל זקן, שהתקרב לאיטו לעבר מבנה הקבר, ומתוך העגלה ירדו שלוש נשים, שהיה בדרך הילוכן ובלבושן משהו מעורר כבוד. הן נראו כאם ושתי בנותיה, ועל פי לבושן ויכוון נסיעתן אפשר היה להבין שמיהודי חברון הן. התרגשות עברה על פניו של חכם יהושע, שמעולם לא הירבה לדבר, והוא עזב מלאכתו ויצא מהפתח לקראתן. תחילה ניגש למבוגרת ביניהן ושאל לשלום בעלה, הרב סולימאן מאני, ושלום בניה הטובים והנעימים, ואיחל כל טוב והגשמת משאלות לבנותיה היפות. אחר פנה לעברו של העגלון, שגם זה הלך לקראתו. עוד רגע ונפלו איש על צווארי אחיו, ובעומדם חבוקים זה עם זה הבחנתי שחיבוקו של העגלון חסר. ידו האחת מקיפה את מותנו של חכם יהושע והיד השנייה איננה, רק שרוול ריק ומידלדל יוצא מכתפו. עודד עמד לידי וגם הוא התבונן. "מי האיש?" שאלתי והוא ענה :"לא יודע" ולאחר היסוס קל הוסיף, "נדמה לי שזה העגלון החברוני…".
שלוש הנשים הלכו וקרבו לעברנו, ועודד משך בידי ואמר :"תיכף תראה איך נלקק את השפתיים…" וזיק שובב כבר ריצד בעיניו הכחולות. ואכן, ככל שהתקרבו, ראינו שהן נושאות בידיהן מגשים מכוסים במפות. ניתן היה להבחין בדמיון שבין הבנות לאם וביופיה המיוחד של הצעירה. הן חייכו אלינו ונכנסו. תחילה ניגשו להדליק נרות שמן בפינת החדר, שם עמד מגש נחושת ענק ועליו צלוחיות זכוכית ובן פתיליות להדלקת נר שמן. בסמוך עמדו קופות צדקה שעדיין היו ריקות, ומשום כך היטבנו לשמוע את מילמול הנשים ומייד לאחריו קול נקישת המטבעות בתוך קופסאות הפח. אלר כך ניגשה הצעירה לשני הישישים שישבו בחצר המקורה והגישה להם צלחות עמוסות כל טוב. אחר כך סובבה ראשה ופנתה אלינו בחיוך רחב והרימה את המפה מעל צלחת עמוסה בורקס, פרושקי ובולמס.
היינו להוטים ושמחים לקראת דברי המאפה הטריים ומדיפי הריח, אך לפני שהספקנו לטעום מהם נשמעה קריאתו של חכם יהושע הקורא לנו לקחת את כדי החרס ולהביא מים מהבאר הסמוכה. שוב היה לי עודד מדריך נאמן. ניגשנו לפינת הבישול, לקחנו שניים מהכדים הגדולים והלכתי בעקבותיו לקצה השדה, לגדר הגובל בחצר. שם, באופן נסתר למדי, בין עצי בוסתן ביתי, היתה באר שבעליה נתן רשותו לחכם יהושע לשאוב ממנה מים בחודש הרחמים. לפתע שמענו רישרוש מאחורי עץ תאנה. ראינו בחור יהודי עומד ליד פירדה, קומתו זקופה, פניו פני תלמיד חכם מאורכים קצת, עיניו פוזלות מעט, אך אור זורח מהן, וידיו האוחזות במושכות הפירדה ידי בעל מלאכה הן. הוא לבש גלבייה לבנה ולחגורה שעל מותניו היתה קשורה סכין. מבט זהיר ועגום נראה על פניו. למרות שנראה לנו מסתתר, נצמדנו עודד ואני בפחד מה. ראשון התעשת עודד ופנה אליו : "מי אתה, ולמה אתה מסתתר?". היתה שתיקה לרגע ואז אמר :" שלום לכם, בני משפחת בורלא אתם?"
לא הפסקתי דבריו כדי לדייק ולומר שאין אני שייך. והוא המשיך:
"אברהם לוי שמי ואני חברוני".
היתה לי התרגשות מיוחדת, כמעט כאב בטן. הרגשתי שנגד עיני קורה משהו שעוד יתבהר לי. הנה גם בשבילי עושה רחל אמנו משהו בחודש הרחמים. הנה יהיה לי גם סיפור מיוחד לספר לחברי בשובנו לסימטה שברובע.
"אז למה אתה מסתתר פה ליד התאנה בחצר של הערבי?" התעקש עודד.
"זה לא הזמן להסביר, רק הגידו לי אם הגיע עגלתו של רבי מיוחס מחברון ואשת הרב סולימן מאני ובנותיה בה", שאל אברהם לוי, ובשאלתו כבר ענה לי על חלק משאלותי.
"אז למה אתה שואל…" החל עודד שוב בשאלה, אך מעבר לגדר שמענו את חכם יהושע קורא אחרינו בדאגה: "עוד…ד".
רצנו לבאר ושילשלנו את הדלי לתוך הבור עד שנשמעה נקישה קלה של המגע עם המים. מילאנו את הכדים ואברהם לוי עזר לנו לטפס על הגדר ולהעבירם בו בזמן, מבךי לשפוך מחצית כמותם. תוך שהוא מוסר לנו את הכד השני, טמן בידי נייר מקופל וכשהוא מביט בי בעיניו השחורות הגדולות, אמר : " מה שמך?". עניתי לו כמו על פ י פקודה: " מושיקו".
"מסור בבקשה מכתב זה לשלומית בת הרב מאני, היא הצעירה בין הבנות"? וסגר את אצבעותי על המכתב וחזר על המילה "בבקשה, השתדל שאיש לא ידע".
עודד כבר רץ קדימה לעבר המבנה ואני חשתי לפתע שהנה, יש לי הזדמנות ליתרון קטן עליו. אני כבר יודע משהו שאין הוא יודע… האם אספר לו או אשמור את הסוד לעצמי? הכד היה לי כבד והתנהלתי באיטיות לעבר המבנה. בדקות המעטות שנעדרנו היגעו אנשים רבים, ובעיקר נשים, להתפלל. עם בוא האנשים התמלאה החצר בקבצנים ופושטי יד שונים, ביניהם בעלי מומים ואחרים, והיתה המולה בכל. נכנסתי למבנה והנחתי את הכד בפינה.
התבוננתי סביבי וראיתי נשים רבות. היו ביניהן ספרדיות והיו גם מהאשכנזיות שהכרנו מ"מאה שערים", אוחזות סידוריהן בידן ומתפללות לרחמים ופונות ל"מוטער רוחל" לבקש בעדן לעזור להן. הן השעינו אמת יד ימין על המצבה ואת הראש הניחו על האמה, וכך, תוך שעיניהן עצומות ושפתותיהן ממוללות, שוחחו מעין שיחה אישית עם רחל האם, שוודאי מבינה לליבן. תמיד הפליא אותי הדבר איך הנשים, כמו השכנות שלנו מהרובע וגם אמי, בבואן לכתל או לקבר רחל אמנו, יכולות מייד, ללא סיבה נראית לעין, לטמון ראשן בפינת המרפק, בין האמה לזרוע, ולבכות. התבוננתי בהן מהצד, נושם את ריח פתילות השמן המעורב בריח הבשמים, תוך שאני מחפש את שלומית בת הרב מחברון. את אמה ראיתי בפינת החדר מדליקה נר שמן ומתפללת. לאחר דקות היבטתי דרך החלון החוצה וראיתי את שלומית ליד עץ הזית הזקן. יצאתי החוצה, חציתי את השדה הלוהט בחמה וינגשתי אליה בצל העץ.
"שלום לך. האם את שלומית בת הרב?"
היא היפנתה ראשה אלי ותוך כדי תנועתה, שערה שהיה אסוף ברישול החל נופל ולהתפזר על כתפיה. היא הסתכלה בי בעיני איילה חומות, ישר לעיני, כפי שעשה קודם לכן אברהם, ואמרה : " כן, מה שמך נערי?".
"מושיקו", עניתי והוספתי בחיפזון : "ויש לי מכתב עבורך מאברהם לוי".
היתה שתיקה. לרגע ראיתי את ההתרגשות בפניה. היא הסתכלה סביב ושאלה :"איפה פגשת את אברהם, מושיקו?".
"תחת עץ התאנה ליד הבאר", עניתי לה בביטחה והושטתי לה את המכתב המקופל בתוך ידי. היא לקחה אותו ולחשה "תודה", ואני רצתי משם בפנים בוערות מבושה אל תוך המבנה.
היום עבר בהתרגשות רבה, תוך שאנו עוזרים לחכם יהושע לאסוף את ספרי התפילה המפוזרים, לנקות את החדר וסביבת המצבה משאריות המזון, לחדש את המים בכדים. אנשים רבים מאד באו והלכו, וריח קפה מהול בריח עראק ומנטה מילא את האוויר. הבחנתי באברהם לוי עומד בקצה החדר המקורה ומתפלל. ניגשתי אליו ורק אמרתי "מסרתי", והוא ענה : "תבא עליך הברכה".
את אשת הרב ובנותיה ראיתי מסתודדות ואחר כך מתפללות תפילה ארוכה כשידיהן שעונות על המצבה, ושלומית אף כתבה פתק, הפשילה מעט את הפרוכת והטמינה בין סדקי המצבה. מאוחר יותר חיפשתי את הפתק ולא מצאתי. יד נעלמה לקחה.
לעת ערב, לאחר ערבית, התמעטו העולים לרגל ואף הקבצנים חזרו למקומם. ישבנו בחוץ. סניור פאדרה הכין על הפתילה ארוחת ערב, שעועית ואורז שלא אשכחטעמם הנפלא לעולם, והירשה לנו לקנח בקפה, כמו גדולים. ותוך כדי אכילה, עודד, כדרכו ללא מעצורים, שאל : "סבא, מיהו ר' מיוחס ולמה אין לו יד?" ואני הוספתי : "ומיהו אברהם לוי?"
חכם יהושע התבונן בי בהפתעה ושאל : "מניין לך שם זה?" ועודד התפרץ וענה : "הוא היה פה הבוקר עם הפרדה תחת התאנה, ליד הבאר".
לרגע הצטערתי ששאלתי, שכן היה לי ברור שתשובתו של עודד אומרת את אשר ניסו השניים להסתיר. חשתי שותף איתם למשהו מלא סוד, ודיבור כדיבורו של עודד נשמע לי כחילול הקודש.
ואז סיפר לנו חכם יהושע : "ר' מיוחס היה תמיד מסיע נוסעים לירושלים לפרנסתו. פעם אחת, בעת שאשתו היתה בהריון, ירד לשוק בחברון לקנות לצורכי ביתו בטרם יצא לדרך. ראה מוכר ערבי שעיניו יוקדות, שאל למחיר סחורתו והשיב לו הערבי במחיר מופרז. אמר לו ר' מיוחס : הן בעיר נמכרת סחורה טובה משלך ובמחיר זול. נעלב הערבי מדבריו, חירפו ודחך אותו משם. ר' מיוחס, שגם היה גברתן, מדד לאותו ערבי במידה כנגד מידה. חרה לו לאותו ערבי שיהודי מעז פניו נגדו, שלף פגיון ודקר בזרועו של ר' מיוחס, אסף סחורתו ונעלם. קמה מהומה, ר' מיוחס נפל והתעלף, ואחר כך, בעצה אחת עם הרופא הבריטי, מנהל בית החולים, כרתו לו את ידו עד מעל מרפקו. חודשיים ימים שכב בבית חולים וכשהחלים שב לביתו, לאשתו ולשני ילדיו הפעוטים. הוא בא לביתו והנה זה נעול. הלך לבית חמיו והנה יושבים שם 'שבעה' על אשתו האהובה רחל, שמתה בלידתה. לאחר שבעה ימים של שתיקה קשה זעק זעקה איומה השמיימה…אך חבריו ושכניו עודד אותו להתעשת ולדאוג לילדיו הפעוטים, ואט אט חזר למלאכת העגלונות".
"ומי היא שלומית בת הרב?" העזתי ושאלתי על אותה נערה יפה שמבטה, חשתי, לא ימוש ממני לעולם. "ומיהו אברהם לוי ו למה הסתתר בשעות הבוקר?" הוסיף עודד.
חכם יהושע לא ענה מייד. ניכר עליו שעודו חוכך בדעתו האם ישיב לנו. אלא שסיימנו את פת ערבית, אור רך של בין השמשות היה שרוי על הכל, ולפנינו על המחצלת היתה סלסילה עמוסה בענבי חברון מתוקים. תוך שאנו מושכין עינב אחר עינב, סיפר : "את הדברים האלה שמעתי בחלקם מאשת הרב סולימאן מאני, שבאה לקחת עצה בקיץ שעבר, ומר' מיוחס שעוצר כאן עם תיירים ומבקרים שונים. אספר לכם", אמר חכם יהושע בלשונו המיוחדת, "כי יש לקח בדבר". ואני יודע שהוא מכוון דבריו לאוזניו של נכדו השובב, שהכל צפוי ממנו.
"אברהם לוי, עלם חמודות, עניו וביישן ורב כשרון, אלא כמה התאכזר הגורל עליו. רק החל לראות אור וחשיכה ירדה עליו. בשעתו, סחר אביו בתבואות הכפרים הערביים שבסביבה והיה מיודד עם רבים מהם, גם עם בעלי הזרוע. היה אהוב ומקובל בזכות הלשון הערבית שהיתה צחה ויפה בפיו. היה ידוע גם באומץ ליבו ובגובה קומתו וביפי שפמו, ועל כך שלא אחת גבר על חבריו בתחרויות פרשים. אולם אברהם, שהיה השני בבנים, לא זכה לראות את אביו בימיו הטובים. התגלתה בו מחלת פרקים ללא מרפא והוא שכב רוב ימיו במיטה עד כי כרתו גם את אחת מרגליו. לאחר הניתוח לא עמד הפרש המהולל במראהו כשבר אדם, ומרד בציווי הרופאים עד כי הביא עליו את מותו. מאז כל נטל כלכלת המשפחה היה מוטל על כתפיו של אברהם. אך מה יכול לעשות נער מוכשר, תלמיד חכם בישיבה, שבניגוד לאביו לא היה רב כח, ומה גם שקהילת חברון אינה מונה אלך כאלף איש ואפשרות הפרנסה מועטות ביותר? לפיכך החל לשמש כחזן וקורא בבית הכנסת כדי לקבל מעט תמיכה. וכיוון שקולמוסו נאה, נתקבל כעוזר לסופר והכנסותיו נמסרו לאימו לכלכלת הבית ולטיפול באחיו הקטנים. בסמוך, באותה חצר, גרה משפחת הרב סולימאן מאני הידועה, ולרב חמישהש בנים ושתי בנות והנבים כל אחד מהם נאה וחכם מאחיו ומצטיינים בידיעת השפה הערבית. אברהם לוי, שהעריץ אותם בעמקי ליבו, למד מאחד האחים את השפה הערבית, אך גם הרחיק לכת בלימודיו וידיעת השפה שלו היה כמקצוע. כל חבריו יצאו ללמוד בירושלים במוסדות כי"ח (כל ישראל חברים) ואחרים, אך הוא נותר לעזור לפרנסת המשפחה, שעל צערה נוסף עוד צער כאשר אחד האחים, ילד בן תשע, שנשלח למרות רצונו לבית יתומים, חש שם בדידות ואולי גם עלבון, ולאחר שבוע שם קץ לחייו".
חשתי איך הדמעות חונקות את גרוני, ואולי הייתי מודה לו חכם יהושע לא היה מספר לנו את כל הסיפור ומתעכב רק על החלקים היפים. אך דומה שרוחה של רחל אמנו, והחודש שהוא חודש הרחמים, ששמחה עם חשבון נפש מהולים בו, שרתה עלינו.
"בשנתיים האחרונות שיחק מזלו של אברהם ונמצאה לו עבודה כמזכיר רשמי בוועד העיר, בחדר סמוך למעון הרב, וכך משכורתו גדלה ומעמדו בתוך הקהילה עלה. מדי ערב מתלווה הוא אל הרב בטיוליו מחוץ לעיר ובשדות הם משוחחים ולומדים ועומדים זה על סגולותיו של זה. והנה בבית הרב גדלה צעירת הבנות שלומית, שהחלה לשיר מוולים לאהובה. משהו חרישי נרקם בין השניים, אלא שבניו הגדולים של הרב, שכבודם גדול בקרש הקהילה והם אף משמשים במועצת העיר, אינם רוצים בחתן עני שאחיותיו נשואות לסנדלר ולחמר. לפיכך השניים מסתירים אהבתם מעיני הבריות, אך כמו שיכולתם להבין היום, דווקא אמה של שלומית רואה אהבה זו בעין יפה, ובבואה לקבר רחל איפשרה לשניים להתראות, ומי יודע, אולי אי"ה תירגע רוחם של האחים בזכות חודש הרחמים, ונזכה לשמוע על חתונה לנער נאה זה".
כאן סיים חכם יהושע את סיפורו, תוך שהוא מביט על הרושם שעשו עלינו דבריו. עודד הגיב מייד בכעס על האחים הרשעים וטען שאין זה מעניינם ואהבה כנה חשובה מכל ייחוס שבעולם. ונראה היה שהוא נכון לדהור בלילה לחברון כדי לומר דעתו לבניו של הרב מאני. צבטנו עוד מספר ענבים בודדים מהאשכול וקמנו בעקבות הסבא לתוך המבנה, לפינת המחצלות, כדי להשכים למחרת הבוקר ולנקות לפני בא העולים לרגל של חודש הסליחות.
למחרת בבוקר כשהתעוררתי, היה חכם יהושע שקוע עמוק בתוך "שחרית", ועודד עוד המשיך בשנתו העריבה על המחצלת. יצאתי למלא את הכד במים טריים ממי הבאר ולהתרחץ. הבוקר עבר כהרף. אנשים רבים הגיעו, חלקם אף פרסו מחצלות לרגלי הזית הזקן ןשם התפללו ואכלו. לקראת צהריים נעצר שוב ר' מיוחס מול קבר רחל ואסף את עודד ואותי לרובע היהודי. רגע לפני שעזבנו היבטתי לאחור, לעבר החדר והמצבה, וראיתי איך קרניים אחרונות מאירות את הפרוכת התכולה ועונים ניצוצות של אור מקו הגבוה מראשי המתפללות.
"עברו שנים ופרצה מלחמת העצמאות", לתוך המראות שראיתי בעיני חדר שוב קולו של עודד המורה, "והערבים כבשו את דרום הארץ וקבר רחל בתוכה, וסבא, שהיה כבר זקן, לא יכול היה להגיע שוב לקבר רחל. רק המפתח נשאר בידו והוא הוריש אותו לבנו יהודה, הוא אבי. לאחר מלחמת ששת הימים שוחררה הארץ ובתוכה קבר רחל. ובבואנו לשם התברר שחיילי צה"ל כבר נכנסו למבנה הקבר, וכשתהינו כיצד, התברר שלקהילה האשכנזית היה מפתח תואם, ממנו יצרו העתק".
ומה היה גורלם של ר' מיוחס ואברהם לוי מחברון, שאלתי.,לרגע התפלא עודד על שאלתי , ולבסוף, לאחר שחכך מעט בדעתו, סיפר: " כמו בסיפורי אמת, סופם לא היה שמח במיוחד. ר' מיוחס עבר תלאות רבות בגידול ילדיו ובדאגה לפרנסה. אחרי המלחמה עבר לירושלים והיה חלק חברת 'המקשר' שהחליפה את העגלונים של העבר. הוא זכה לגדל את בניו ולראותם נשואים ומולידים ילדים. אך יום אחד אירע פיצוץ גדול בירושלים, ברחוב אבן יהודה. בתים קרסו ורבים נפגעו, וביניהם נהרגו בנו וכלתו, שהותירו אחריהם ילדים קטנים. ר' מיוחס לא עמד בצער ולאחר זמן קצר השיב גם הוא נשמתו לבורא.
"ולגבי אברהם לוי הסיפור שונה. אכן, השידוך שנרקם בקבר רחל התקיים למרות התנגדותם של האחים, ושלומית עמדה על דעתה ולא חנקה אהבתה ונישאה לאברהם. ויש אומרים שזו היתה מהחתונות היפות שראתה חברון. לאחר החתונה החליט אברהם להגשים חלומו וללמוד רפואה בביירות. אלא שלאחר חצי שנה פרצה מלחמה והזוג חזר לירושלים. כאן מצא אברהם מישרה בבית המדרש למורים כמורה לערבית והיה מאושר. אלא שלפתע גוייס לצבא והורחק מביתו, ושם חלה בחולירע ונפטר בטרם הספיק רופא לראותו".
לא הוספתי לשאול עוד. רק חשבתי לי כמה שונה היום הביקור בקבר רחל. אמנם אין זה כה קשה להגיע, אך אותו טעם של שייכות ושל קירבה בן אמנו רחל ובין בניה דומה שהולך ומתמעט. העיר בית לחם נוגעת כבר במבנה והעויינות הקשה שבין היהודים לערבים מטילה צל על הקשר. משך כל אותה שעה היה המפתח לקברה של רחל, ובלבי קנאה מעורבת בשמחה לאיש ולמשפחה שזכו לקשר כזה עם ארץ ישראל.
