רפי וייכרט במאמר ב"תרבות וספרות" של הארץ, 25/02/2022
גשם בשפה זרה, שירים מאת חוה פנחס־כהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022, 67 עמודים
"גשם בשפה זרה", ספרה ה-13 של המשוררת והעורכת חוה פנחס־כהן הוא אחד האפלים והעזים שבספריה. ומכל מקום לא פחות כאוּב משניים שתיארו בעבר חוויות אישיות קשות, "שירי אורפאה" (2002) שהעמיד במרכזו את ההתמודדות עם האלמנוּת בגיל צעיר, כשהמשוררת נותרה לבדה עם ארבע בנות, ו"אחי, הצמאון" (2012) שחלק משיריו עסקו במות האח.
בשער הראשון בספר החדש, "נבראה טרם הבריאה", שני נושאים מרכזיים שמתחברים זה לזה, כך נדמה, באמצעות התוגה. ראשון הוא הקֶשר עם העבר, עם בני המשפחה שמתו ועם הקהילה המורחבת שכבר אינה בנמצא. כולם מתקיימים בזיכרונות ובתחושות של המשוררת והיא מציבה להם יד בשיריה. שיר הפתיחה "מלמטה הם מביטים" מזכיר אחדים מציוריו של יוסל ברגנר, שבהם בני העיירה מסתכלים בנו, הצופים בתמונה, מתוך חלונות בתים ומרפסותיהם, ובלשונה של פנחס־כהן: "מִתּוֹךְ בְּאֵר, בִּנְחָלִים, בַּאֲגַם, בִּשְׁלוּלִיּוֹת, / מִכָּל מָקוֹם מִסְתַּכְּלִים בִּי הַמֵּתִים… מִלְּמַטָּה הֵם מִסְתַּכְּלִים בִּי / וּמַקְפִּידִים בִּי, אִם אֲנִי שׁוֹמֶרֶת עַל / הַיְלָדִים וְאִם קוֹרוֹת / הַבַּיִת עוֹמְדוֹת" (עמ' 11). השיר משלב בין אימת המוות ובין דאגה למשפחה. הוא מתחיל בשורה ארוכה ושורותיו הולכות ומתכנסות, מן העָבר של המשפחה אל ההווה של המשוררת ומשם אל עתיד הילדים, שגם הם, בתורם, לא יהיו משוחררים מנטל מתיהם.
הזיקה לעבר נשמרת גם בניסיון ליצור גשר באמצעות לימוד מאוחר של השפה. בשיר "לדינו", שפורסם במוסף זה, שואלת המשוררת "לָמָּה לִי לִלְמֹד בְּגִילִי שָׂפָה חֲדָשָׁה שָׂפָה עַתִּיקָה / שֶׁאֵין לִי עִם מִי לְדַבֵּר בָּהּ" (עמ' 19). אחרי שהיא מעלה לנגד עינינו את דמות סבתהּ שלא רכשה שליטה ראויה בעברית, היא מגיעה למסקנה חד־משמעית שאת השפה היא לומדת "כְּדֵי לְדַבֵּר עִם הַמֵּתִים בַּשָּׂפָה שֶׁהֵם מְבִינִים" (שם).
בתוך מעגל המתים שחיים בזיכרון הולך ונבנה מעגל פנימי של מערכת יחסים זוגית שהסתיימה. פנחס־כהן אמנם משתמשת בביוגרפיה כחומר שירי עיקרי, אבל דומה שהקוראים ייאלצו לדלות את פרטיה של מערכת היחסים מבין שורות עזות־ביטוי שאינן מתפענחות בנקל. הם יוכלו להתחיל בשיר "המסע הוא בית", שבו ילְמדו על תחושת קץ היחסים שלקחו את המשוררת הרחק מביתהּ ומחייה, בעודה מנסחת בגילוי לב ש"עוֹד מְעַט לֹא נִהְיֶה יַחַד" (עמ' 13) וש"הַמַּסָּע הוּא בֵּיתִי" על שלל החפצים שלקחה לדרך. ועוד ילמדו הקוראים שמדובר ביחסים רוויי־יצרים ולכן גם הגירוש מגן העדן של הזוגיות הזמנית כה כואב: "בָּאתִי לְבַקֵּשׁ אַהֲבָתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזָּר… מַפְשִׁיט אוֹתִי וְיוֹדֵעַ לִינֹק מִתּוֹכִי / אֶת מֵי הַבְּאֵר וְלִנְגֹּס בְּלֵב הַפְּרִי שֶׁהָיִיתִי בְּטֶרֶם, כְּמִי / שֶׁעוֹקֵף אֶת הַהוֹוֶה הַחוֹבֵט בִּי וְאוֹמֵר לְכִי לְכִי מִפֹּה" (עמ' 14).
הטלטלה היא בממדים של קטקליזם כפי שמעידים שירים כגון "רַעַד העולם" (עמ' 15) או "אני תחתיך והאדמה רועדת" (עמ' 18). מכאן המטפוריקה הסמיכה מתחום הטבע, הניגודים בין אש הכִּירָה לאשה שאקט האהבה הפך אותה למים, וגם ההשוואות התכופות לאדם וחוה בגן עדן ולאחריתם המרה: "וְהַדֶּלֶת חָרְקָה לְהַזְכִּיר אֶת לַהַט הַחֶרֶב / הַמִּתְהַפֶּכֶת" (עמ' 18). מתברר שרגע המיניות המפעימה של "אֲנִי אַתָּה וְהָאֵל הַמִּשְׁתַּקֵּף [במים]" הוא נדיר וחולף במהרה. השיר "מסיח דעתי" מסתיים בחרוז כדי להדגיש את הקשר המשלֶה בין ציר הזמן לגירוש: "הַהוֹוֶה מְשַׁקֵּר בְּאֶלֶף שְׁקִיעוֹת וּמַסִּיחַ / אֶת דַּעְתִּי מֵהַזְּמַן, / כְּמוֹ נָחָשׁ תַּחַת הָעֵץ הַמֵּצֵל בַּגָּן" (עמ' 21).
באמצעות תבניות תכופות של חזר דרך תנועה בין מציאוּת למיתוס ובעיצוב שורות שיר ארוכות מצליחה המשוררת ליצור מקצבים משכנעים של אהבה ותשוקה, כאב וצער. בולט ביניהם השיר האקסטטי "נאלמו שערי האהבה" שבו נחתם השער הראשון בספר. שיר זה נע בין תיאורים נטורליסטיים שמעלים בזיכרון את שְׂער ערוותו השחור של גבר "הַמִּתְפַּזֵּר בַּמִּקְלַחַת וּבַכִּיּוֹר" (עמ' 24), שברי זיכרונות של מראות וריחות מציאותיים שמעליהם מוקמת קומת המיתוס, שכוללת אזכור של הרי גלבוע (רמז למות שאול), ענפי תאנה (רמז לעירום בגן עדן) והיעלמותו של השׁער (רמז לגירוש). סיום השיר הוא סימפוני, תחושה של כישלון בין־אישי אך גם ארספואטי, שכּן במקום כזה גם המלים אינן מועילות: "נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי הָאַהֲבָה וְנִסְתְּמוּ בְּאֵרוֹת בְּמִלִּים וְאוֹתִיּוֹת סְבוּכִים זֶה / בָּזֶה וְלֹא נִמְצָא לִי פּוֹתֵחַ וּפוֹתֵר. לֹא הָיוּ הַמִּלִּים מַפְתֵּחַ לְשַׁעַר נֶאֱלָם" (שם).
גם בשער השני, "בשעה ההיא", עוברת כחוט השָני ההתמודדות עם המוות. השער נפתח בארבעה שירים שצומחים מתוך הקרקע המורעלת של הסכסוך היהודי־ערבי הלא־נגמר ומתמקדים בעיר עזה, בעוד אחד מסבבי הלחימה הכואבים. בשיר "זמן" השמש זורחת על יום נוסף שבו נמהלים "אוֹר הָעֵינַיִם וְאֵפֶר הַזְּמַן" (עמ' 27), וכדי שלא נישאר עם התמונה המטפורית מְעַגֵּן אותנו השיר במציאות הקונקרטית: "עַל הַחוֹף שֶׁל עַזָּה שׁוּם גַּל לֹא יִשְׁטֹף אֶת רֵיחַ הַצּוֹאָה / וְרֵיחַ הַבּוּשָׁה וְאֶת שְׂדוֹת הָאֵשׁ" (שם). השדות בוערים, "אַחֲרֵי רֵיחַ חִטָּה שְׂרוּפָה בָּאוּ רוּחוֹת מִלְחָמָה" (עמ' 28), ואילו העם עסוק בחגיגות הזכייה באירוויזיון עם השיר Toy. מצד זה מתים ומצד זה רוקדים: "סָבִיב לָנוּ לֶחֶם וְשַׁעֲשׁוּעִים" (שם).
חטיבת המִשנה הזאת מסתיימת באופן המתבקש מהפואטיקה של פנחס־כהן בתמונה אפוקליפטית שבה שמשון נושא את שערי עזה על כתפיו: "אִישׁ גָּדוֹל וּבוֹדֵד עוֹלֶה וְהַשְּׁבִיל הוֹלֵךְ לְפָנָיו / וּבְרִיחֵי עִיר פְּעוּרָה וְעַזָּה עַל כְּתֵפָיו" (עמ' 30). כך הולך ונמשך אותו עימות מהעבר התנ"כי אל ההווה הישראלי, משאיר מאחורי גבו את האֶרוס של דלילה ואת ההרואיות של המקריב נפשו במקדש דגון. דור דור וקורבנות הסכסוך עתיק היומין עם העיר הזאת.
מהמרחב הלאומי והפוליטי עוברים השירים לשתי מיתות של דמויות המוכרות למשוררת מקרוב. השיר "שלי בת אברהם ושרה" הוא קינה נוגעת ללב המערבת תחושות של אהבה ואשם על בת־דודה שמתה באופן בלתי צפוי. מזג האוויר הקודר והשתיקה המתוארים בו הם מטונימיה הולמת להסתלקותה.
השיר שמוקדש לזכרה של המשוררת גבריאלה אלישע מעמיד במרכזו דווקא את התיאור הכאוב של חיפוש קרבתו ועצתו של המקובל הרב כדורי, כאשר המשוררת מגיעה "לְבַקֵּשׁ עַל חַיָּיו / שֶׁל יוֹסֵף בֶּן סָעָדָה וְשִׁמְעוֹן", בעלה ואבי ארבע בנותיה. עוצמת השיר אינה נובעת רק מהצער והפחד המובנים אלא מתיאור פלסטי משובח של תעשיית הישועות הזאת: "אַךְ הָיוּ שַׁמָּשָׁיו גּוֹעֲרִים וְדוֹחֲקִים וּמוֹנְעִים דִּבּוּר / פֶּה אֶל פֶּה פָּנִים אֶל פָּנִים. כִּי תּוֹר הַמְּבַקְּשִׁים גָּדוֹל / וְהַקֻּפָּה דּוֹחֶקֶת וּמִצַּעַר שֶׁהִטִּיל אֱלֹהִים בָּעוֹלָם / נִדְחָקִים וְתוֹעִים אֲנָשִׁים לְתוֹרָם לְבַקֵּשׁ עַל גּוּפָם / עַל נַפְשָׁם כְּאִלּוּ אֱלֹהִים וְכָל בָּנָיו שֶׁל הָרַב / הַמְּקֻבָּל נִדְמִים לָהֶם כְּמַלְאָכִים מְשָׁרְתִים אֲדוֹנָם" (עמ' 35).
היצירה המרכזית בשער השלישי, זה שהעניק לספר את שמו "גשם בשפה זרה", היא מחזור בן עשרה פרקים שבמסגרתו לוקחת אותנו המשוררת למסע מדומיין בבירות אירופה. אולם גם מסע זה איננו בגדר שחרור מלפיתת המתים. בברטיסלבה מחכה למשוררת עבר שכולו היעדר ("כְּבִישׁ מְרַחֵף עַל חֹר שָׁחֹר / שֶׁל בֵּית כְּנֶסֶת", עמ' 46) והווה שאיננו מאפשר קליטת פליטים, כפי שמסביר לה המשורר הנודע מילאן ריכטר. ברומניה נקשר גורל הפליטים שנמלטו מזרחה ב-1939 לפליטים שנמלטים דרך אירופה בהווה. בווינה נזכרים הפליטים מאפריקה ואילו בווירצבורג פוגשת המשוררת בפליטים מעיראק, וגם ממקום קרוב בהרבה, עזה ואל קודס. שוב אנו רואים שהסכסוך היהודי־ערבי אינו מרפה וכביכול "רודף אחריה" עד לאירופה. השיר מסתיים באזכור הטרגדיה היזידית שניצוליהָ נמלטו אל ארצות אירופה שהסכימו לקולטם, ובציטוט דבריו של המשורר הסלובני סרצ'קו קוסובל, שמת אמנם ב-1926 אבל עוד הספיק לכתוב שאירופה גוססת. והנה, כמעט מאה שנים לאחר מותו נבואתו הולכת ומתגשמת.
במחזור "גשם בשפה זרה" עצמו קושר הגשם בין מקומות ובין שפות. מצד אחד זיכרון רחוק של מלות תפילת הגשם בלאדינו ולעומתו צירוף המלים "גשם יורד" בסֶרבית ובבולגרית, עקבות המסע הממושך שעורכת פנחס־כהן אל שורשי חייה והווייתה. כך בשירתה וכך בתרגומיה ובפסטיבל "כיסופים", ראשי התיבות של "כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודים", שאותו היא עורכת במשך שנים.
הספר, שהחל בניתוח חד של התפרקות האהבה, נחתם בשער "אהבה". האם יש בו אהבה? הוא מתחיל בחזרה "לְבַיִת רֵיק בַּלַּיְלָה", שהיא בגדר "יְצִיאָה לְמָקוֹם אַחֵר" (עמ' 59). המשכו בנחמת המשוררת על זה שיש לה ספר חדש להגיה, אבל הרי זהו ספר שעוסק במשבר. ועוד מצויות כאן בשפע החרדה הקיומית, חרדת הנטישה, שגרת היום המכלָה וגם העול התמידי של היות בת הדור השני לשואה. ובכל זאת יש גם ילד בן שלוש שאומר, "יֵשׁ לִי כֶּלֶב בְּכְּאִלּוּ" (עמ' 62), ובשיר אחר יש "תִּינוֹק יָשֵׁן בָּעֲגָלָה / וחֲלֵב אִמּוֹ סְבִיבוֹ" (עמ' 65). ובשיר "שירה" יש לחי קטנה "מֻנַּחַת עַל הַשָּׁד, / קֶשֶׁת אֶל קֶשֶׁת, רֹךְ אֶל רֹךְ, / וּשְׂפָתַיִם לְפִטְמָה וְכָל הָאֱלֹהִים / הוּא נָהָר בְּרֵיחַ תַּפּוּחַ וְחָלָב" (עמ' 66). אני משער שמדובר בנכדיה של המשוררת.
אל מול המתים של הקהילה היהודית והמתים מהמשפחה הקרובה מתייצבים אם כן הדורות הבאים. כשהאהבה שבינו לבינה מכזיבה והאלימות בארץ וברחבי העולם גואה ומאיימת להדביר כל תקווה, המשוררת מוצאת בצאצאי בנותיה ובשירתהּ איים קורנים של נחמה.
