את שיריה של חוה פנחס - כהן ניתן להגדיר כ"שירה עשירה" - אך אין זה עושר השמור לרעתה. העושר הוא לשוני ורעיוני, והוא מצוי בשליטתה של הכותבת: שיריה חושניים ומאופקים כאחד. ומעל לכל - יש בהם הרבה יופי, מעמקים אנושיים, הבנת האדם והדומם כאחד. "רק הגעגוע שוקע עמוק יותר/כמו טעם כיהתה פעותר הפה/של הגת על סלע גיר יבש/אל רגלי הדורכים ורומסים" כותבת המשוררת בשירה "הגפן משתרכת". השירים מוחשיים מאד, נוגעים בעצמים, בריחות, באנישם, ומעוררים תחושות עזות: "ונירה מצאה את הצוק היפה ביותר/ בחניתה בערב יום כיפור היא קפצה/כי לא יכלה יותר". או - "יש נחמה בריח הכבסים בארון כמו/ בריח הנודף מעורו של האיש בחומו של יום קיץ בעיר." זוהי שירה יהודית מאד - וגם אנושית כללית. המשוררת נעה בין חווית "בית הכנסת המרוקאי שברחוב רש"י ובין "לימוד השחיה כמו לימוד האהבה", בין מיאמי - ביץ' לבין נופי המקרא. השירים שהוגשו מעידים על כישרון ודאי. שיריה אלה של חוה פנחס - כהן הם הישג בפני עצמו - ומעוררים ציפיות לעתיד. בשל כל זאת החלטנו להמליץ על קובץ זה כראוי לפרס הביכורים על שם ירוחם לוריא. ארבעת השירים האחרונים נכתבו לאחר קבלת הפרס.