בספר הפרוזה הראשון שלה המשוררת חוה פנחס־כהן כותבת על גיבורות נועזות, הבודקות את גבולות הלב שלהן ואת המסגרת החברתית בכל רגע מחדש
חוה פנחס-כהן // קרדיט: בר גורדון
בימי הוליווד המפוארים של המאה הקודמת גברים כתבו את הדמויות של הנשים שעליהן הם חלמו בתסריטים – עקרות בית מעומלנות סינר ומוקפדות מראה, המתחזקות בתים ללא רבב. מולן הוצבה הפאם פטאל היפה, המינית והמסוכנת, כפנטזיה נשכנית שלא ניתנת למימוש. הרבה פריימים צולמו מאז, והמסך הגדול הצטמצם לפלאפון זעיר הנמצא בכל כיס, ונדמה כי תפיסת העולם הגברית הולכת ומתרחקת.
ספרה החדש של המשוררת, העורכת והסופרת חוה פנחס־כהן הוא ההוכחה שהעידן החדש באמנות הגיע גם לספרות: לא עוד גברים יוצרים דמויות נשיות, אלא נשים כותבות את הגברים שעליהם הן חולמות, ולא עושות מזה סיפור. כבר בשמו, "אני, הגבר", מצהירה כהן שהמהפכה הפמיניסטית הושלמה גם בפרוזה. פנחס־כהן, שפרסמה 13 ספרי שירה, ערכה את כתב העת לתרבות ולספרות יהודית "דימוי", ולאחרונה ייסדה וניהלה אמנותית את כנס "כיסופים" לסופרים ולמשוררים יהודים.
היא צועדת מעולם השירה אל הפרוזה ביד בוטחת. בספר הפרוזה הראשון שלה, שזכה בתמיכת משרד התרבות לספרי ביכורים, טווה פנחס־כהן את דמות הגבר שאליו היא עורגת. מה שמפתיע הוא שהיא כמהה לדמות הגבר של פעם: חסון, כזה שאפשר להניח עליו את הראש, שמתמודד עם בעיות בשלווה אינסופית. באחד הראיונות שנתנה פנחס־כהן בעבר, סיפרה על שיחת טלפון מרגשת שהיתה לה עם נתן זך ז"ל, שבה הגדיר אותה: "את לא משוררת, את משורר". ב"אני, הגבר" היא מעבירה את העצמאות והדבקות ביצירה לפרוזה.
ששת הסיפורים הקצרים והשיר שבפתח הספר עומדים כיחידות עצמאיות, אך המארג שלהם לספר אחד יוצר מסע גיאוגרפי ונפשי, המתחיל ברומן ירושלמי עם לוחם מקומי, לא פנוי, ועובר דרך גברים זרים, או כאלה שברחו מכאן ורוצים להיות זרים, להביט עלינו, הישראלים, משם. בשונה מהשאיפה ההוליוודית ליצור מציאות מושלמת וסכרינית, פנחס־כהן בוחנת את מציאות החיים המורכבת באמצעות מערכות זוגיות של גיבורים באמצע החיים, רובם חוו משברים – אישיים ולאומיים – שמפלסים דרכם לשדה האישי ומשפיעים על הזוגיות הנוכחית או העתידית שלהם.
גיבורותיה וגיבוריה לא מושלמים, והיא מראה אותם ברגעים האפורים, חולפת על פני תקופות חיים משמעותיות, נותנת להם להתחבט ולא מספקת לנו הפי אנד. היא משאירה את הקוראים עם געגוע וכמיהה לאהבה פשוטה, המצליחה להתממש כנגד כל הסיכויים.
גבר פוגש אישה ואישה פוגשת גבר הם הבסיס לכל סיפור. הסיפור שמספרת פנחס־כהן בעדינות נשית אסרטיבית, הוא שהחוץ והנוף הנשקף ממנו, המלחמות, החובות – נוכחים בכל מערכת זוגית, חודרים אליה פנימה ומשתקעים בבסיסה. החיבור הזוגי הוא מקרי, לעיתים בניגוד תרבותי מאתגר. היא נותנת לגבר להישבר ולא מחייבת את השותפה הזוגית הנשית לתמוך בו. היא מאפשרת לה להתאכזב, ולקוראים להמשיך להאמין שקשר זוגי בגיל מבוגר אפשרי, למרות ועם כל הקושי הנובע מהצלקות של החיים הקודמים וממציאות היום־יום הנושכת.
הספר כתוב בשפה ציורית הפורטת את המציאות לרגעים מדויקים וחזותיים, אותנטיים ולא מתייפייפים, אך לעיתים מעייפים. פנחס־כהן מדגישה כל חלוק נחל וכל אוושת רוח מעבר לים.
מתוך הסיפור "שפת החלונות": "יאן הוריד את מכנסיו בתנועה מדויקת, קיפל את המכנסיים הבהירים ואת חולצת הטריקו בצבע כחול טורקיז שאהבתי כל כך והניח לצד הנעליים – לצד המיטה". התיאורים על צבע לבניו וגזרתם נמשכים עד שכמעט ניתן לראות את הוראות הכביסה שלהם, אינם מגיעים לכדי פואנטה, והקורא מאבד את החוט העלילתי. ניכר כי המעבר משירה מדויקת לפרוזה הופך מעט מסורבל לפנחס־כהן, ויד עורך אסרטיבי היתה יכולה לשייף ולדייק אותו.
פנחס־כהן שוזרת את מוטיב האמנות בחיי גיבוריה ומותחת בשקט ביקורת על עולמם של האמנים הבורגנים, ומעניקה את המקצוע האמנותי לחלק מגיבורותיה. כמו כן, היא מניחה לגיבורים, בני זוגן, להשקיף עליהן, ומי שלא נותן לבת זוגו את המרחב הנדרש – נעצר ואף נענש.
כמו בשיריה, בחלק מן הסיפורים חוזרת פנחס־כהן אל המקרא והמדרש, עולם תוכן תרבותי שהוא בבסיס יצירתה, ומפגישה את גיבוריה, ובעיקר את גיבורותיה, עם הדמויות המיתולוגיות תוך שהיא נותנת דרור לתשוקותיהן, גם המיניות. הנשים ברומן נועזות ובודקות את גבולות הלב שלהן ואת המסגרת החברתית בכל רגע מחדש, מסרבות לקבל כותרת שתגדיר אותן, כפי שהיא סירבה לתייג עצמה בראיונות. ההקבלה אל הסיפורים האלמותיים מוציאה את הסיפורים מהכאן ומעניקה להם ממד אוניברסלי, וגורמת לקורא לחשוב שוב ושוב – אם יש חדש תחת שמש האהבה.
ששת הסיפורים נכתבו בתקופות זמן שונות ומתארים את המסע האישי שעוברת פנחס־כהן לאורך השנים, כבת להורים מהגרים מבולגריה וכאלמנה שהיא גם יוצרת, המנסה לממש את הפנטזיה הרומנטית שלה.
"אני, הגבר" הוא טיול בעקבות אהבות לא פתורות, בעקבות תמונות נוף שאי אפשר לשבוע מהן, טיול שאין מטרתו להגיע ליעד סופי, אלא להזכיר לנו שפער תרבויות לא מבטל כמיהה לאהבה.
אני, הגבר / חוה פנחס־כהן, הוצאת כרמל, 226 עמ'
