תחינה על האינטימיות

תחינה על האינטימיות / אלחנן ניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

ספר שירה ראשון לאלחנן ניר, המוכר כאחד העורכים והמשתתפים בקבוצת "משיב הרוח" וכעורך  במקור ראשון, ספר שירה מפתיע בבשלותו וב"קול" העצמאי של משורר צעיר העושה לו שפה ודרך. אחת הסיבות הטובות לקריאת שירה, היא ההנאה שגורמת השפה המצליחה להעלות מצבים ורגשות המוכרים לכל אדם, בשפה חדשה, פיוטית באופייה אך מפתיעה במשלביה או בצירופיה והדגש הוא על "הפתעה" כמו: "וחגים שהם זמן חיתוך הגעגוע " (עמ 34) או "ופתאום פרש אלוהים לעינינו את טלית היופי" (עמ 33) אלחנן ניר בהחלט עונה על משאלה זו. 

ניר, ממשיך קו פואטי של משוררים כרבקה מרים, אדמיאל קוסמן ויונדב קפלון. משוררים הנטועים בתוך השפה ה"יהודית" ומנהלים שיחה בלתי פוסקת עם השיח הישראלי, כלומר המימד המיתי הטכסטואלי נוכח בתוך משלב השפה העכשוית, הסלנגית, האקטואלית  . אלחנן ניר, נטוע היטב בתוך המרחב הסוציולוגי הדתי בחברה הישראלית ועצם יצירת הקול האישי היא סוג של חתרנות מול הממסד והחברה שבמשך שנים רבות משמיעה קולה כ"ציבור" ומצפה מאלה הנושאים את קולם לשיח הישראלי שיהיו דובריה ונציגיה. אבל, אלחנן ניר כמו קודמיו הנזכרים מעלה, נושא קול אישי מאד, אנושי מאד, קול דתי מאד ונאמן לאמונתו.

עיקרו של הספר הוא נסיון פואטי, לצוד במילים את הנוכח-נעדר, פעמים הוא האלוהי ולפעמים זהו נסיון להגדיר את נוכחותה ונעדרותה של האישה ובחלק אחר של הספר פרדה וסימון העדרה של האם.

כל חלקו הראשון של הספר עוסק בנסיון להגדיר ולדווח על נוכחותו ונעדרותו של האלוהי

והספר נפתח בתפילה "יה הצילני" . בקשה ישירה מאלוהים להצלה אישית. תפילותיו של ניר יוצאות לאור כספר שירה, הן אינן יוצאות כסידור אישי, או כספר תפילות אלטרנטיבי, שבו הדובר נעשה שליח לציבור שהוא מייצג. ומתקיים כאן שילוב של שני עולמות, המודעות לנוכחותה של התפילה ולנוכחותו של האל כמקבל, כנמען לתפילות (ואין על זה ערעור או כפירה בכל הספר) . ולמרות שיש בו חטיבה שלמה שהיא תפילה , או קבוצת שירים שענייינה ימי אלול והסליחות. המהלך הוא אישי, הוא אלטרנטיבי לערוצים המקובלים כערוצי תפילה ולכן מדובר בספר שירה .

השיר הפותח את הספר, יה הצילני, הוא שיר תפילה המוליך בקולו את הספר.

 

"אלוהי אלחנן

יה הצילני ממסגר

מעזובה, מרוחות כבדות,

משמועות רבות הבאות לאט.

יה הצילני מגור על ענן,

מפחד פרח פורח מפחד פרח נובל

מדמיונות לבנים."

 

שירתו של ניר נושאת אופי דיאלוגי. הוא מבקש שיחה וקרבה מאלוהים, מהאישה או מהאם המתרחקת. דומה שאינו יכול לשאת את החיים ללא אותה קרבה, לכן הפנייה "יה הצילני" היא פנייה "בוא נדבר, או שאני מת" . זו אכן תחינה, בקשה, תפילה, לקרבה, לקרבה גדולה. אלא, שבעברית אין מילה הולמת לביטוי "אינטימיות". שפירושו קרבה פיזית ונפשית שיש בה מימד ארוטי. אולי משום שקרבה בעברית, זו מילה קשה, שמכילה בתוכה את אפשרות הקורבן והקרב והקבר, שכחלק מהמחיר שמתבקש עבור הקרבה. "אינטימיות" היא ללא מחיר וללא תמורה, אינטימיות, היא התחושה ההכרחית לתינוק, לילד, ולאדם כדי להיות אנושי, כדי לחיות, האינטימיות היא היפוכה של הבדידות. וניר מבקש , מתחנן, תובע את האינטימיות ההכרחית לו מאלוהים. הוא מבקש זאת בדרך אישית בגובה העיניים, שרק הוא, האדם הייחודי יכול לחבר כך את המילים "יה, הצילני מגור על ענן/ מפחד פרח פורח מפחד פרח נובל" או "תן להתפלל מתוך המערבולת/ (אלחנן נריה בן רחל, להצלה)/" או "יה הצילני מהצל, מהצלמות, מהצלותא הצלויה, / מרוקות שבכל העולמות,/". בשיר "העדין העדין" ניר אומר זאת במפורש :

"הנה תפילות שלי גדלו בי למת/ וגוף הקפיא הכמהון/ ולא מצאתי / והייתי זורק עצמי עד קצות הצעקה/ עד שאין בי חיים אם אינך/" (עמ 10)

בשיר "את פניך" בעמ' 9 הוא מהלך נוסף בנסיון להגדיר את הנעדר האלוהי (וזהו ז'אנר מקובל במסורת הפיוט היהודי )  ברשימה ללא ארגון פואטי לכאורה, מנסה להגדיר את מראהו גודלו, מראהו, נוכחותו ורגשותיו של האלוהי ומילת היחס "את" הפותחת את השורות מעידה בצימצומה ובתקיפותה ובנחרצותה את פנייתו של המבקש, היא הקובעת את המקצב של השיר.

המרחב בו נעים השירים הוא המרחב שבין אדם לאלוהיו, המרחב המשפחתי והמקום הוא ללא ספק, "הארץ", בעיקר ירושלים ומדי פעם פריצה להרי שומרון. המתח בין הבדידות של ילד והגעגוע לחיק החם של האם, של הרעיה. המתח שבין שתי האפשרויות הקוטביות העומדות לו לאדם.

השיר "רץ אליך" עמ' 20, נפתח מציטוט בידיעה חדשותית "שבעה חסידי ברסלב נפצעו בפיגוע ירי בשכם בדרכם חזרה מתפילה ללא אישור בקבר יוסף" , ניר חותר תחת המילים ופותח את המילים החדשותיות הסתומות "תפילה ללא אישור"  ואת המושג הסטריאוטיפי , סוציולוגי, "חסידי ברסלב". הוא מתאר את התנועה לקראת התפילה, על רקע נוף הרי שומרון, הוא יורד לפרטי ההרגשה והאקסטזה של הכמהים לתפילה ומוכנים פשוטו כמשמעו לההרג עליה, כי יש בה משהו מעבר לכל. ניר מציג את התמונה מעיניהם ומדבר מגרונם , הפרשה האקטואלית והישראלית כל כך, והשייכת לזמן הזה, לזמן טכנולוגי שנשמר בו ריחוק מאורגן בין המוען לנמען,  חורגת בשיר  מגבולות הידיעה העיתונאית, למקום מיתי , מעבר לזמן ולמקום. הוא נכתב באינטנסיביות ומתוך דחיפות מתוך נשימה קצרה כמו מתוך מצלמה המלווה את אחד מהחסידים בדרכו, בצורך שלו בתפילה, בפגיעות שלו לכוח עוין שאנו מובן בהקשר זה.

"כאילו צמחו מהטרסות, מהשומרות, מהזיתים,

מהתאנים היבשות של סוף כסלו,

באים מבלי להתנצל מבלי לגמגם מבלי לחכות

כורעים לפניך ומזדקפים

_ _ _ _

שולחים אליך תפילות באימייל, ב sms, בעלוני פרשת השבוע,

בפיהוקים של שבוע קשה – רק לא בקול, בצעקה

_ _ _ _

"ויש מי שיודע שגם צריכים לנצח אותך ולההרג עליך

ולהסתבך ברגלים ככבשה אחת,

כאיל אחד ולפל

עליך, שמאמין שכל נפילות שיהודי נופל הוא נופל

אליך"

אני מביאה קטעים מתוך השיר, מתוך רצון להביא את זוית הראיה הבלתי מוכרת הבלתי ידועה שאלחנן מביא בתוך שיר ולא בתוך סרט דוקומנטרי. לא במאמר עיתונאי. בקולה של השירה, בראייה פנימית של הצורך הדחוף של אנשים להתקרב לאלוהים. להתקרב ולגעת עד מוות. הצורך הזה הופך לפעמים בארץ הזאת, לידיעה חדשותית.

המחזור הסוגר את הספר מוקדש לאמו, רחל ע"ה , מחזור המתמודד עם המוות והפרדה.

באהבה ובעדינות רבה ומתוך געגועים אין קץ, הוא מנהל דיאלוג עם האם ההולכת וונפרדת ממנו ומהעולם . ניר מנסה לתפוס את הרגע עם האם, להקפיא, לזכור, מילים, תנועות , לראות את העולם מעיני האם , ההולכת ונפרדת.

"אמרת לי היום שהילדים זה את, / כשאני אוהבת מישהו אחר ודרכו אני אוהבת/

את עצמי זה הכל, זה כל התפילה/ והזיתים וההרים הנוטפים/ שהיו נופלים אלינו בדרך/ שהינו יחד/ (עמ 83).

 לאחר קריאה בספר שיריו של אלחנן ניר, נדמה שהעולם מוצף ברגישות ומחפש קרבה. עולם שמתחמק ממה שאחרים יקראו לו מתיאות ובורא לעצמו מציאויות בעולמות של רגש ושל שפה.

 

מה דעתך?

הזמינו הרצאות

חוה פנחס-כהן מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים שונים ועל יצירתה

צילום: בר גורדון 

גשם בשפה זרה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email