שפה של אש, שפה ומקום של בכי וטירוף

האמנם ניתן לזהות היום יצירה אמונית-יהודית מתחדשת,  מה הם מאפייניה?
מה הם סיכוייה לבשר דבר-מה חדש ומקורי, לפרוץ דרך, להתפשט, להגיע לקהל שומעים רחב, מה הן מגבלותיה?

השאלה מורכבת מכמה נושאים שאינם בהכרח על אותו מישור ואינם דומים מבחינת הקטגוריה.
אותי מעניינת השאלה התכנית : "האם ניתן לזהות היום יצירה אמונית-יהודית  מתחדשת ואם כן, מהם מאפייניה".

א.

בעיני, השאלה מופרכת מיסודה. ההגדרה היא צרה מאד "יצירה אמונית –יהודית" למה כוונת המילים נדמה שהן יותר מכסות מאשר מגלות. האם מדובר על יצירה "דתית" במובן של רגש רליגיוזי עמוק או במובן הסוציולוגי של שייכות והשתייכות לקבוצה חברתית מסוימת. והאם במונחים ישראליים כאשר מדובר על  "ציונות דתית" האם אדם דתי באורח חייו ובנשמתו השייך לבית כנסת קונסרבטיבי יכנס לקטגוריה הזאת?

זה לא המקום ממנו כותב ומעיד יוצר. אמן, סופר או משורר הוא מבחינות רבות עד וחוקר הנותן עדות אישית מהעומק הביוגרפי והאישיותי על מקומו ועל זמנו. ואם העדות הספרותית ניתנת מתוך עולמו היוצר של  אדם בחברה אורתודוכסית , סביר להניח שהשפה והדמויות תהינה מתוך חברה אורתודוכסית , פרטי החיים והדיאלוגים, הרקע וההווי. באותו אופן, ניתן לומר על מספר או משורר דרוזי או בן קיבוץ בנגב.

ההתנגדות שלי היא לכל הגדרה של סופר על פי ייחוסו הסקטוריאלי ,המגדרי , הפוליטי או הסוציולוגי. התוכן של הספר או של היצירה  צריך להוות נקודת מוצא להבנת עולמו של המחבר והסביבה ממנה הוא פועל.

התרבות המערבית נוהגת לבחון "התפתחות" תרבותית במונחים של "מהפכה" ו"משבר" למדוד תקופות על פי שינויים. בעבר, השינויים נמדדו בערכים של מאות ועשרות שנים ונדמה לי שעצם הצגת השאלה היא מעומק חולשתה של התרבות הישראלית  שבודקת שינויים ונוכחות באמצעות "כוכב נולד". מי הכוכב הבא. ויש ציפייה מצד התרבות המתהווה בחברה הדתית ציונית, שיראו בה את ה"כוכב נולד": הבא. "הנה דור חדש חבוש כיפה גדולה וציציותיו עפות ברוח ולו אישה כסויית ראש וגדילי זהב בקצותיו עולה על הבמה, מחאו לנו כפיים".

אבל, התרבות הישראלית והיצירה הישראלית שהיא בדרכה שלה, שופעת ומרתקת אינה עונה לציפיות פוליטיות או חברתיות, היא פועלת מכוח החיבור המרתק שבין עולמו של היחיד לבין רוח הזמן. בין עולמו של היחיד ומקום החיכוך הבינתרבותי, מקום הכאב של הקונפליקט הביוגרפי עם החברתי, או הלאומי .

תפקידו של עורך, או איש תרבות, הוא לזהות את מקום האינקובציה בו גדל דור היוצרים הבא. לגלות זו לפעמים, אינה הבעיה. הבעיה היא גם איך לפנות לו מקום ליד, או לצד או בתוך דפי העריכה. איך להעריך יצירה ולתת לה מקום ללא חסד "העדפה מתקנת" או הביטוי המשייך "משלנו" או "לא משלנו". 

ב.

אני מזהה היום בתרבות הישראלית תהליך גדול וגורף שהוא חלק מהבנת מקומה של הספרות והתרבות הישראלית  כחלק מהתרבות היהודית העולמית והתרבות היהודית כחלק מהתרבות המערבית ככלל. הספרות הישראלית עברה את כל תהליכי הילדות וההתבגרות והיא ספרות רבת פנים המודעת לעמה, לזהותה , לשפתה וליכולות ההשפעה שלה. ובתור שכזו, אינה מסתפקת בשיח הפנימי , הפנים ישראלי

שהוא לא פעם, (על פי אישיותם וכוחם של מנהלי מרכזי הכוח התרבותי שהם בדרך כלל עורכים, מנכלים, מנהלי פסטיבלים וכו) פוליטי, קנטרני וקטנוני. היא שואפת להביא עצמה לשיח עם העולם.

התרבות הישראלית היא היום סיר לחץ אדיר של קבוצות שונות המבקשות שלהן ביטוי בתוך חברה הנמנעת מחובת סולם ההערכה וסולם הערכים של הקריאה והכתיבה. חברה שאין לה מרכז תרבותי אלא, היא רבת דורות ומרכזים.

התרבות הישראלית צריכה לשאול עצמה האם היא תרבות עברית או שגם יצירה הנכתבת בגליל בשפה הערבית, כלולה בהגדרה: "ישראלית".  האם הסופרים והמשוררים והעורכים הכותבים על המקום הישראלי ברוסית , הם תחת ההגדרה של תרבות ישראלית או תרבות יהודית או שמא הם שייכים לזרם גלובלי של מהגרים רוסיים לגרמניה ולקנדה וארה"ב שם הם כותבים עצמם לתוך התרבות הקולטת אותם. ואנחנו, צריכים לשאול עצמנו, האם נרצה לתרגם אותם? הנרצה לקרוא את הספרות והקולנוע הישראלי הנכתב ונאמר ברוסית, אנגלית, צרפתית או אחר.

ג.

השאלה היא מה חובתה של חברה או קבוצה תרבותית בעלת מסר שהיה דחוי ושולי או "קול" נאלם מתוך הציבוריות הישראלית המבקש לו "קול" ו"מקום" בתוך השיח הישראלי כמו הספרות "המזרחית"  או ה"דתית" או "המהגרת"  או "חרדית" או "נשית" וכו.

יש שתי תנועות המתקיימות באופן טבעי זו לקראת זו. התנועה הנכונה ביותר היא זו הנעה מהשטח. יוצר יחיד או קבוצה בת אותו דור, המזהה את "קולה" או ייחודה יוצרת במה משותפת ככתב עת, או תיאטרון שוליים או "מקום" כינוס והתכנסות לפעילות תרבותית.

והתנועה השניה היא תנועת הממסד או הדור הבוגר המאפשר את הקיום הפיננסי של הפעילות ואת יכולתה של התקשורת ל"לקבל" את התופעות החדשות ולהתייחס בביקורת ובאמפאתיה.

שלב בוגר יותר הוא הקמתם של כלים תרבותיים שיאפשרו את העברת ה"קולות" אל החברה ואל התרבות כמו הקמה של כתב עת , הוצאת ספרים, תחנת רדיו, קולנוע  או טלוויזיה.

הנקודה המשמעותית ביותר בעיני, היא התובנה שיצירה צריכה להתקיים מחוץ לקבוצת התמיכה שלה ולשרוד את חיי השיח התרבותי בזכות איכויותיה והיצירה היא זו שתעיד על מקורותיה ועל סביבתה ועל הכאב והפצע שהביא אותה לעולם ולא כל עטיפות הצלופן וההתנצלות וחומות ההגנה והיחצנות.

ד.

השאלה נשאלת מתוך כתב העת "נקודה" כתב עת שהוא ה"קול" אולי היחיד המנסה לבטא משהו מעולמם הסוער של המתיישבים ביהודה ושומרון ובחבל עזה שאיננו עוד. בעיני, החוויה של החיים בחצר האחורית של מדינת ישראל, במקום שיש בו התנגשות חזיתית בין העולם המיתי היהודי והארצי לבין העולם הישראלי העכשווי. בעולם בו מוטל ספק על הלגיטימציה של החיים בחבלי ארץ אלה בעולם שהוא טעון ביחס עמוק ומעמיק לשפה ולמקום ושהחיים הם תחת התובנה של דע מאין באת ולאן אתה הולך והיחס  אל המילה הכתובה הוא יחס בין המיתי לעיתונאי, זו קרקע טובה ליחיד לעשות את חשבון הנפש שלו עם עולם היחיד שבו ועם החברה שאליה הושלך בתום לב ומתוך מניעים נכונים ולשאול שאלות של קיום ושל ספק על מקומם וערכם של חיים אלה.

יהודה ושומרון בעיני הם, ארץ יהודה שבתוך ארץ היהודים שבתוך עולם התרבות היהודי. ההדרה של מתיישבי יהודה ושומרון מתוך החוויה הישראלית הכללית והחיים על קו התפר שבין קיים לא-קיים, קבוע וארעי הם תמונת מצב של מקומה של מדינת ישראל בין אומות העולם, מדינה הקיימת על תנאי וקיומה מוטל בספק. כלפי חוץ מופגן כוח וכלפי פנים שבירות רבה ופחד קיומי יומיומי. ביהודה ושומרון צמחה חברה הומוגנית מבחינה דתית ותרבותית העומדת בחיכוך מתמיד עם החברה הישראלית בכלל מדינת ישראל. חיכוך הוא מצב הדורש הגדרה וניסוח מחדש של המציאות, זוהי בעיני קרקע מצוינת  לעלייתם של "עדים" ו"חוקרים" את עצמם ונדמה לי שככל שתעלה יצירה טבעית ובלתי מגוייסת או חבוקה על ידי חממות פוליטיות, אלא, מתמודדת עם שדות הכוח של השיח הישראלי על מרחביו הקשים, כך תתקבל תמונת האדם והפנים האנושיות של קבוצות האוכלוסייה ש"נקודה" מייצגת . ככל שהפנים תהיינה יותר כנות, תגדל האמפאטיה והתרבות הישראלי תראה עצמה באור מלא ומורכב יותר. 

ה.

ובעניין המאפיינים, אני מבקשת את הזכות והחובה לגלות ולזהות יצירה טובה. ללא שיוך סקטוריאלי וללא העדפה מתקנת. אני מעדיפה שעגנון יהיה הדגם למקומו של אמן אמת בעולם ולמקומה של יצירה יהודית בתוך התרבות הישראלית ומתוך הספרות היהודית מאז ועד מחר.  אני חושבת שזלדה המשוררת נתנה לתרבות הישראלית ובעיקר לספרות ולשירה שהחלו מתוך חיבור של מרד את התקופה המודרנית (ביאליק, טשרניחובסקי ובני דורם) את השיעור החשוב ביותר. זלדה כתבה ממקומה הייחודי כאישה בחברה חרדית.  היא כתבה בעברית עכשוית ביותר עד כדי דיבור "בלילה ההוא/ כאשר ישבתי לבדי בחצר/ הדוממת/ והתבוננתי אל הכוכבים-/ החלטתי בליבי, / כמעט נדרתי נדר -/ להקדיש ערב –ערב/ רגע אחד, / רגע קט ויחד/ ליופי הזה הזורח/" (מתוך "פנאי") ומצד שני, היא המשוררת שיכלה לכנות את ירושלים בכינוי "מקום של אש" "מקום של בכי" "מקום של טירוף" , מתוך מקורותיה המדרשיים והחסידיים יכלה ליצור שפה ישראלית ויהודית טובלת באמונה עמוקה שיש עימה ספק אנושי מאד ומבט מלא שניות על מקומנו במקום הנורא והנפלא הזה: " אויר הרים אויר חי/ אהוב נושב/ בקש למעננו רחמים/ מן עליון על כל/ מקום של אש,/ מקום של בכי,/ מקום של טירוף – / גם חתן וכלה / רחמי שמים מבקשים/ שלא יתפורר האופק./כלבים וחתולים נבהלים. / רק בצמחים לא נדלחים/ עסיסים/ פסיעה מן התהום, /.." (מתוך "אל תרחק")

ומאחר ואיני יכולה לראות את הספרות העברית ללא הספרות היהודית שלדעתי, גם היא נכתבת ברומנית, גרמנית או צ'כית וצרפתית פועם בה עורק נסתר של עברית – יהודית בבחינת התת-מודע של שירת המשורר היהודי באשר הוא. פול צלאן בתרגומו של מנפרד וינקלר ב"שושנת האין" (שושנת האין, לאן מוליך אותי השם הזה, ומעניין ההקשר לזלה)

"אדמה היתה בתוכם, הם/ חפרו.// הם חפרו וחפרו, עד שיומם/חלף ולילם. ולא הללו את יה, /אשר, כך שמעו, רצה את זה,/ אשר, כך שמעו, ידע את זה.// הם חפרו ולא שמעו עוד מאום,/ הם לא נשכלו, לא המציאו שיר,/לא המציאו לעצמם שפה כלשהי. הם חפרו.// ובאה הדומיה ובא גם הסער,/ באו הימים כולם,/ אני חופר , אתה חופר, אף התולע חופר,/  והשורר שם אומר: הם חופרים.//

הו אחד, הו אף אחד, הו שום אדם, הו את:/ היכן הדרך, המוליך אל שום- מקום?/ הו אתה חופר ואני חופר, חופר את עצמי לקראתך,/ ועל האצבע נעורה לנו הטבעת.//"

ומתוך הכבוד הזה לעצמאות של השפה והנשמה הייחודית זו היהודית הטהורה וזו היהודית הגרה והמתגיירת וזו היהודיה למחצה ולרבעה והמבקשת את זהותה בין ה"פה" ל"שם" זו המיוסרת כמו יהושוע בן יוסף הגלילי וזו המתייסרת כמו רבי עקיבא תחת מסרקות הברזל , אני מבקשת לשחרר את היצירה מהכבלים הסקטוריאליים ולתת לה אויר חופשי בדפוס ועל גלי האתר לכתוב ולהתנסות להלחם ולהיות בשפה היהודית הזאת.  

מה דעתך?

הזמינו הרצאות

חוה פנחס-כהן מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים שונים ועל יצירתה

צילום: בר גורדון 

עדיין צבע תכלת- הולחן על ידי חגי נחתומי

להאזנה עדיין צבע תכלת אִם תָּבוֹא הַיּוֹם אַחַר עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים, שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים וְיוֹמָיִם תִּלְחַץ עַל פִּטְמַת הַדֶּלֶת וְתִשְׁלַח יָדְךָ בְּעַד הַמַּנְעוּל, אֶצְלִי, עָדִין צֶבַע

קרא עוד »

גשם בשפה זרה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email