שביעית, חוה פנחס-כהן, גופו של עולם / סבינה מסג, "ספרים הארץ"

הספר נותן הזדמנות להכיר את עולמה, מאחר שיש בו סיכום של 20 שנות כתיבה – יותר מ-400 עמודי שירה. מאותה סיבה ממש אין פלא כי הדבר הראשון שהקוראים פוגשים הוא ריבוי מבלבל. אך הריבוי המבלבל הזה הוא לב לבו של הספר: הגעגוע להיחלץ מן המערפל כדי להגיע לאחד, מן הדיבור הטפל כדי להגיע לעיקר, מן הדיבור סחור-סחור כדי לגעת בגוף.

רוב השירים בספר צומחים ממקום ומגוף פיסי, אך עוברים מטמורפוזות מגביהות עד שהם נהפכים לדיבור אל הנעלם הגדול (אותה דיאלקטיקה בין גבוה לנמוך שפועלת גם בשיר השירים: גבר ואשה או כנסת ישראל ואלוהים?). יש קוראים שהגופניות הכמעט בוטה של השירים עשויה לדחות אותם ויש שיירתעו מהשפה הארכאית. העוברים מחסומים אלה ייווכחו שלפניהם תופעה אותנטית המייצגת התפתחות בחברה ובתרבות המקומית.

לאחרונה מפרסמת הוצאת "הקיבוץ המאוחד" ספרי שירה שהם מעין סיכום ביניים של משוררים מבוססים (אוסף שיריו של יאיר הורביץ ראה אור, וספריהם של נתן זך ודוד אבידן יראו אור השנה). פנחס-כהן היא צעירת המשוררים שזכו לכבוד זה. הגיל אומר גם דור אחר, ואכן פנחס-כהן מייצגת אפשרות חדשה של תפישת העצמי בשירה הישראלית, זו שהחלה להיות מורגשת לאחר מלחמת יום הכיפורים.

מי שביקשו אז תשובות עומק לשאלות זהות ומקום, החלו לנבור ברובדי התרבות היהודית על מקורותיה העתיקים, מתוך בקשה להחזיר לעצמם תרבות לאומית עשירה שצונזרה ונזנחה. פנחס-כהן ואחרים החלו ללמוד במכונים ללימודי יהדות כמו "כרם", "פרדס" ו"מכון מאיר". ומכיוון שכאן זו משוררת, היה בכך גם משום לימוד מחדש של השפה העברית על כל רבדיה.

שירתה של חוה פנחס-כהן מחיה את העברית של המקורות ומשתמשת בה כדי להביע את חוויית החיים העכשווית: היא משלבת טקסטים וטקסים קדומים מן התרבות המקומית בחיי היום-יום. זו לא שירה מגויסת קלה לקליטה, גם לא לקוראים המכירים את "ארון הספרים היהודי". אך העובדה שהיא יונקת ממקורות קדומים אינה מתעלמת מחידושים טכנולוגיים כמו המחשב האישי והמחשב הנייד, התופסים את מקומם בספר כמו בחיים והופכים לממד נוסף, מושיטים יד אל הווירטואלי או הממשי.

הגעגוע לשיח ולמגע גואל הוא ציר מרכזי בספר שאופיו הדיאלוגי ניכר בצורה של שירים המודפסים בשני טורים, מעין שירת מענה שיש לקרוא בשני קולות. "משיח", למשל, אחד הקבצים שנאספו לספר הגדול, אינו עוסק במשיחיות גרידא אלא בכל טווח המשמעויות שבין שיחה מקרבת, קירבה נפשית-גופנית ואפשרות הגאולה מן הבידוד. וכך מתחיל השיר הפותח אותו:

"מתוך המסך, ללא אכף, לא על חמור ולא על גמל
מתו? המס? אל חדרי רכוב על מלה
לפעמים מרבעת לפעמים ערבסקה סתומה
פעמים בקירילית פותח אתי שיחה"
(משיח)

עם זאת, השירים פתוחים גם למורשת ההומניזם המערבי ונמזגות בהם השפעות של אליוט ורילקה לא פחות משל אבן גבירול ורבי יהודה הלוי. נעשה שימוש גם באיקונוגרפיה נוצרית, עם הגוף המעונה שבמרכזה. הגוף, מיוסר או מיני או אמהי, באקסטזה אורגזמית או שקוע בהפרשותיו, הוא המצע שממנו צומחת שירה זו:

"דר? הבשר עובר הגעגוע

לא ברוח לא בעין

בבשר המנח ומונה לילותיו"

(דרך הבשר עובר געגוע)

אין כאן כל ייפוי של הגוף. הגוף הוא בשר הממלא פונקציות קשות וכבדות שאינן רומנטיות. הוא בעיקר גוף האשה, המוזרעת, היולדת, המיניקה. זהו הגוף הנשי שההלכה היהודית מצד אחד הגדירה בפירוט רב ובפיכחון גדול את תפקודיו ומצד שני מבקשת לדבר עליו בלשון נקייה, במטאפורות המעשירות את הביטוי הלשוני. יש משהו פרדוקסלי, אפילו מקומם, בשירה ייצרית כל כך כשהיא מובאת בלשון המקורות. אבל אין עוד משוררת עברית שמיפתה כך את גוף האשה על התרחשויותיו הפנימיות האינטימיות, שנתנה תוקף של אחווה נשית קמאית למה שכל אחת עוברת לבד ובשתיקה.

העיסוק בגוף הוא גם העיסוק בגופו של עולם ובמי שממונה עליו – הגנן. דמות הגנן מופיעה בכל השירים מן הראשונים, דרך הספר "הגנן, הכלבתא והשרמוטה" ועד לקובץ האחרון והחדש "אין לי מקום". הגנן הוא למעשה גננים רבים ושונים שהמשוררת פוגשת בשיטוטיה בעיר ובארץ. הוא תמיד שם: לצדי הכביש, בגן האוניברסיטה או במטעי השקדים בגליל. הוא האפשרות המדיטטיווית בעולם של עשייה, הוא העצירה, הוא כמעט האורקל:

"לרגלי הקטלב שאלתי אותו: מאין יבוא עזרי

אמר, לא יודע קיץ עכשו תשתי."

(אין לי מקום)

הגנן הוא גם הממונה על עיצוב היופי שישמש מרפא לנשמת המגורשים מן הגן. אדם שיש לו מקום שהוא מופקד לעובדו, בטרם גירוש או נפילה. הוא מי שקשוב לזמן אחר, מי שנוגע בבטן האדמה, זורע אותה ומצמיח ממנה. הגנן הוא האלטר-אגו של המשוררת, האחר שבפנים, וגם המיתי שבאחר.

כשנחשף המיתי שבאחר שוב אין הגבר מאהב אקראי בלבד. זו הכמיהה לחזור אל האדמה ואל האחדות המיטיבה לעומת הריבוי המבלבל, המפזר, המשכפל את הבדידות באלף צורותיה. זו הגלות שלא תוכל לכנס את פזוריה, זו שאין לה בית, שפעם היה לה גן. כל הבעיטות האלה מבפנים הן הצרצר – אם לשאול ביטוי של ביאליק – שממנו נוחלת חוה פנחס-כהן את שירתה. אותה היא מגישה לנו בלבוש של שפה ספק ארכאית, ספק החדישה ביותר, וזה מקור כוחה. הכרך העבה מסכם 20 שנות יצירה מקורית ונועזת. יצירה המתקיימת במישורים גבוהים ובמעמקים אינטימיים.