"שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי" משוררות כמנהיגות / יעל רוטנברג

כתיבת שירה, הז'אנר הספרותי הקנוני הגבוה, נחשב עד לדורות האחרונים תחום גברי מובהק שבו למשוררים יש מעמד החורג מהמרחב האמנותי-פואטי. משוררים בתרבות העברית (כמו בזו העולמית) תופסים את ייעודם לא רק
כמשפיעים בתחום התרבותי- אסתטי אלא גם כמייצגים של ערכים לאומיים- חברתיים, ונחשבים, גם בכתיבתם האישית ולא רק בעיני עצמם, כמנהיגים וכשליחי ציבור.

כניסתן של נשים לכתיבת שירה נחשב לאקט פורץ דרך (ואף להסגת גבול) מבחינה תרבותית. למרות זאת, ובניגוד למצופה מהן , משוררות מתייחסות לכתיבתן, כעמיתיהן הגברים, לא רק כאל תחום פואטי אלא גם כאל ערוץ להגדרה עצמית מתוך עצמן ולהטבעת חותם סגולי של נשים בחברה ובתרבות. יתרה מזאת, נשים כותבות שירה בכלל ובספרות העברית בפרט, תופסות אף הן את ייעודן כשליחות ציבור, שליחות של ציבור הנשים. הן מציעות "סדר יום " פואטי ייחודי משלהן כמטונימיה ל"סדר יום " חברתי-מגדרי, שאותו הן שואפות להתוות ולהנחיל. הן מבקשות כך לערער על הסדר החברתי-תרבותי הקיים.
המאמר יתמקד בסוגיה זו ויאיר הן את מהותה של הזהות המגדרית שכותבות שירה מבקשות לעצב לעצמן ולנשים בכלל הן את הדרך הפואטית שבה הן עושות זאת.


לקריאה לחצו כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן