ראיון עם מנהלת פורום שירה ופרוזה בתפוז / קסנדרה

הראיון עם חוה פנחס כהן

פורסם באתר תפוז, מאת: קסנדרה  פורסם: 23/03/2006

חוה פנחס-כהן, ילידת יפו, בת למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי. גדלה ברמת החייל. בגיל 8 התייתמה מאביה שנהרג בתאונת עבודה. עברה לגור ברמת-אביב ולמדה בבית הספר התיכון `אליאנס`. בגיל 16 החלה בתהליך התקרבות לעולם היהדות. אחר שירותה הצבאי כמורה-חיילת למדה ספרות עברית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בו בזמן למדה וקבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי. לאחר לימודיה, נישאה ליוסי ונולדו להם ארבע בנות.  ב-1982 עברה המשפחה להתנחלות ענתות באזור ואדי קלט וכעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בארצות הברית.  עם שובם ארצה השתקעו והתבססו ברחובות. ב-1995 חלה בעלה ונפטר כעבור שנתיים. עם מותו, חזרה המשפחה לירושלים. חוה למדה בבית המדרש "אלול", התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי" ולמדה במכון הרטמן.
מאז 1989 עורכת את כתב-העת לתרבות יהודית "דימוי". בנוסף על כך מלמדת ספרות והבעה בכתב בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים ופעילות ציבורית נרחבת. זכתה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא על ספרה "הצבע בעיקר". בתשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה, ב-1998 זכה ספרה "נהר ושכחה" בפרס אקו"ם לשירה,  ובשנת 2002 זכתה בפרס אלתרמן לשירה.
הגנן, הכלבתא והשרמוטה – ספרה השישי של חוה פנחס כהן, הוא מחזור שירים ארס פואטי שעוקב אחר התבוננות אישה בעולמו של הגנן, המנהלת איתו דיאלוג על דרך התהוותה של יצירה.
הכלבתא, הינו מחזור שירים שני במבנה הטריפטיך, בהשראת הציירת פאולה רגו, אשר מורכב מרצף תמונות של אישה-כלבה המתבוננת בעולם מנקודת ראותו של הולך על ארבע.
חותם את הספר מחזור שלישי, שירי יפו, המתאר עיר שוליים מעורבת שפות ותרבויות. הדוברת היא אישה המכונה שרמוטה. דרכה עוברים גברים ומבטים, מהם היא מעצבת עולם עצמאי, שבו מערכת היחסים של הגוף, השפה וההולדה נושאת משמעות אישית מעבר לנורמה החברתית.

הראיון:

שאלה: תקציר הביוגרפיה שלך נכתב בפתיח, יש לך משהו אישי שהיית רוצה להוסיף?
חוה: כן, אני רואה בדור שאני משתייכת אליו, דור של מלחמת "יום הכיפורים", וזה האירוע המכונן של הדור הזה, דור נכה מאד, דור מאד בצרה.  במהלך 30 שנה אחרונות, הוא הביע את עצמו מעט מאד בפרוזה. ובכל זאת, זה הדור הראשון שייסד את מושג "ארון הספרים היהודי" והלך ויצא ללמוד, והקים מאז את תרבות בית המדרש הדתי-חילוני.

שאלה: חוה, התייתמת מאביך בגיל 8, כמו גם דליה רביקוביץ`, סילביה פלאת` ונורית זרחי. האם הייתה להתייתמות השפעה על חייך, האם זה בא לידי ביטוי בשירים.
חוה: זה אירוע קריטי בחיים, אדם שהופך ליתום זה מהווה חותם על חייו, זה לא דבר שאפשר להתכחש לו. זה אירוע קשה  שגורם להשתנות, וזה גורם להפוך לילד אחר. זה סוג של חסר שכל החיים צריך למלא אותו והוא לא מתמלא. לצערי גם הבנות שלי חוו את האירוע הזה.

שאלה: כאשה המנהלת אורח חיים דתי, היית מעוניינת בקהלים המשתייכים לזרם הדתי? איך את משלבת בין אורח החיים הדתי והאמנות.  אני זוכרת שהסופרת נעמי רגן, טענה שזה לא קל לה.  כיצד לדעתך יגיבו על "הגנן, הכלבתא והשרמוטה" , ספר שירייך שהתפרסם לאחרונה?
חוה: אני בחרתי באורח החיים שלי, ואני ממשיכה לבחור, וכל יום אני עושה בחירה ואני לא רואה כל בעיה. אני לא מוכנה שתהייה כל מגבלה חיצונית על העבודה האמנותית שלי.  המגבלות  שלי הן רק מתוכי, מאלה שאני מקבלת עלי. יכול להיות שישנם ערכים שהצבתי לעצמי כאדם יהודי מאמין, ואם אני מצליחה להוות בעיה למישהו, אז אנחנו בדיאלוג. כל אדם יכול להחליט שהוא לא מוכן לקרוא אותי ואין לי בעיה עם זה, אני צריכה לעשות את העבודה שלי. לא חייבים לאהוב את מה שאני עושה, וזה בסדר מבחינתי. זה יכול להיות אדם פרטי או קבוצות.

שאלה: באותו הקשר, האם למרות שנתן זך שיבח את כתיבתך  והביע הערכתו, האם את מרגישה שיש לך הערכה בקרב קהל הקוראים החילוני ?
חוה: אני לא מבחינה בין קהל חילוני וקהל דתי, ואיני בטוחה שיש קהל כזה או כזה. אם אני קוראת את סילביה פלאת', איני שואלת אם היא נוצרייה קתולית או נוצרייה פרוטסטנטית, ואם אני קוראת את אדריאן ריץ' (חוקרת משוררת יהודיה אמריקאית השייכת לקהילה הלסבית), אני לא שואלת איפה הסמלים היהודיים שלה. זה לא חשוב ולא משנה, השירה צריכה להיות שירה טובה, ולא חשוב מה צבע המשורר. יש משוררים ששואבים את העוצמה שלהם מהאמונה הדתית שלהם, ובשורשים של השירה מאז ימי קדם, השירה היא כלי פולחני כמעט, היא באה ממקום דתי פולחני, ספר תהלים הוא דוגמא לשירה אישית שהיא תפילה ממצוקה וגם  תהילה לאל. השורשים של השירה הם ממילא עמוקים ובשורש של מקומות אמוניים.
באותה מידה, לשירה בעידן המודרני יש מקורות של כתיבה על מנת לחלל את הקדוש, זה המקור לשירה החילונית, היא "רבה" עם המקורות הדתיים של השירה הקלאסית, מעמידה יותר את האישי, האינדיבידואלי, ולכן נוצר דימוי של הדורות האחרונים, של ניתוק השירה מהעולם היהודי, בעיקר בשירה העברית החדשה, בגלל הניתוק מהמקורות היהודים.   הכלל שבשירה, שהיא שירה "חילונית". אבל אלו ערכים דיכוטומיים חדשים ושקריים. אדם מכיל הכל כיוצר, והוא בוחר.

שאלה: מה דעתך על שירה פוליטית, ו/או על מעורבות פוליטית כאמנית שמעוניינת שהאמנות שלה תגיע לספריה בסלון של כ"א שאוהב שירה.
חוה: יש אנשים פוליטיים שכותבים שירה פוליטית. יש שירה פוליטית בעולם, למשל גינצבורג כתב שירה פוליטית טובה, תומס סטרנס אליוט גם כתב שירה פוליטית טובה, ברטולד ברכט, חנוך לוין משלנו ועוד. בשום תרבות  אחרת לא היו שואלים את השאלה הזו, רק בתרבות העברית, משום שאנחנו חיים בחברה שהפוליטיקה היא התרבות. לפעמים יש זיהוי בין העמדות הפוליטיות לבין העמדות התרבותיות. למשל, שמות הוצאות הספרים הגדולות: "עם עובד", "ספריית הפועלים", "הקבוץ המאוחד", הם שמות פוליטיים והם שירתו את הצרכים האידיאולוגיים של תנועת העבודה, והדבר החשוב בזה שתנועות פוליטיות הבינו את הכח של התרבות ושל המילה הכתובה.  כך היו גם העיתונים: "דבר", "הארץ", "על המשמר", "למרחב", "קול העם", "הצופה". התופעה המעניינת היא, שתנועות השמאל הקדישו לנושא התרבותי תקציב, כבוד ותשומת לב. בחברה ובתרבות הרוסית "הסופר" וה"משורר" תפסו את מקומו של איש הדת, של מורה רוחני ואנחנו ממשיכים את הגישה הזאת , כאילו לכל סופר יש יכולת של מנהיגות רוחנית פוליטית, כאילו התובנות שלו נכונות יותר. ראי מקרה של א.ב. יהושע ועמוס עוז.
מסיבות היסטוריות שונות, חרות, התנועה הרביזיוניסטית לא פיתחה את הצד הזה .
העולם הזה החל לקבל תפנית, הקודים החלו להשתנות באמצע שנות ה-80 שזה מאד מאוחר, וכך קרה שבאופן "טבעי" נוצרה זהות בין להיות שמאלני לבין להיות תרבותי. החברה הדתית למשל, נמנעה בכלל מלהיכנס לתרבות הישראלית משום שזיהתה אותה כחילונית להכעיס, ולמעשה התרבות העברית מאז ימי ההשכלה, היא אלטרנטיבה רוחנית לדת, והרבנים זיהו את ביאליק, אח"כ את ברנר, גורדון וברל כצנלסון כסוג של רבנים חילוניים, ואת האמירה שלהם כאמירה של מנהיגות רוחנית אלטרנטיבית, ולכן נלחמו בהם, יצרו את החיץ. וכך במשך 5-6 דורות היה קשה למצוא זהות בין משורר רוחני דתי/ימני לבין כתיבתו, לבין היותו משורר/סופר; למשורר הדתי לא היה בית תרבותי והוא סרב למרוד ברבנים.
נוצר דימוי שקרי, כאילו כל האנרגיה הרוחנית ימנית/דתית הולכת לכוון כתיבה דתית, הלכתית, ולא לכוון  של יצירה אישית, נוצרה הפרדה נוחה מאד של המנהיגות הפוליטית. כאילו באופן סימטרי "רוח" והכישרון תמיד לצידו של השמאל. ולא ארחיב על המורשת האירופית בעניין זה.  תנועת העבודה השכילה לאמץ אל חיקה את רחל המשוררת ונתנו לה מקום של כבוד בתנועה, בהתקבלות שלה. היא ביטאה בערכי הכתיבה שלה את ערכי התנועה, למשל הקירבה שלה לגורדון, להתיישבות העובדת. עובדה היא שיש הרבה אזכורים מהתנ"ך בכתיבתה וזה מזוהה עם התנועה הציונית, אבל אין תלמוד, מדרש וכדומה, כי לא הייתה לה השכלה רלוונטית.
וכך התחילה להיווצר שרשרת של זהויות. היה למשל משורר בשם צבי רימון שהיה אדם דתי מאד, רק לאחרונה "גילו" אותו. הוא היה אחד מתלמידיו של הרב קוק, ועד לאחרונה לא שמעו עליו. גם לזלדה לקח 20 שנה עד שהכירו בה, למרות שהיא פרסמה כמה משיריה בעיתון לנשים "דבר הפועלת", היו מפרסמים את שיריה ללא ניקוד, כמו רצו לומר שזה מעניין, אבל לא ממש שיר.  ועוד דוגמא, אצ"ג, במשך שנים ארוכות לא הדפיסו אותו, הוא לא הוזמן ולא פורסם, הוא נוּדה בגלל דעותיו הפוליטיות. דעותיו היו באמת על-זמניות ולא התאימו לרוח התקופה, לממסד התרבותי, וספריו לא יצאו לאור.  אני זוכרת שבנעורי רציתי לקרוא אותו, כי המרצים שלי דיברו עליו, אבל לא ניתן היה להשיג את ספריו, אלא רק בהשאלה בספריה.  עד היום לא הספיקו  להדפיס את כל יצירותיו.  לאחרונה יצאה סדרת ספרים שלו ב"הוצאת ביאליק"  ובעריכת דן מירון ועליזה טור-מלכא, אשתו, זו סדרה נפלאה שלדעתי כ"א צריך שתהייה בכל ספריה, כל פרק עוסקת בנושא אחר. מאותו הרגע שהתחילו ספריו לצאת לאור, לומדים אותו וחוקרים אותו, כמו הוא חי מחדש.
יש כאן בעיה היסטורית שאנחנו חווים אותה ומשלמים עליה מחיר אישי. אני גדלתי במשפחה קומוניסטית, שבה אלכסנדר פן היה משורר נערץ, אבל כולם ידעו שהוא דחוי ולא מקובל, בגלל שייכותו לתנועה הקומוניסטית, ושוב, זו הדרה פוליטית, אם כי מהכיוון ההפוך.

שאלה: מה דעתך על ביקורת בכלל. האם היא ממלאת את תפקידה או שכבר מזמן היא לא נשארה נאמנה לתפקידה.
חוה: האמת היא שאין היום ביקורת בארץ וחסרות מאד דמויות של מנהיגים תרבותיים, סמכותיים שיש לדבריהם משקל. יש כתיבה ברמה של רצנזיה, חסרה כתיבה ביקורתית ברמה של מסה, כבר שנים חסרים מבקרים שהם בעלי ידיעה. וכמו שצריך שיהיה מדריך טבע כשאנחנו הולכים בשדה של פרחים , שיאמר איזה פרח שייך למשפחת המורכבים, מה שייך למשפחת המצליבים, מהו פרח ומהו עשב, כך צריך מישהו שיבוא ויעשה סדר בין העיקר לטפֵל, מה שייך לשירה הקלאסית ומה שייך למקומי ועוד. במובן זה, זה דור יתום.
בצורה כזו קשה מאד לזהות גוונים וקשה מאד לאדם שאוהב שירה או אמנות להבין יצירה שמתהווה, הוא עובר על פניה ולא יודע מה היא עושה ולמה היא פה, ואינו מבחין בין ספר שני של משורר צעיר לבין ספר שני של משורר בוגר, וחוסר ההבחנה הזו יוצר בלבול, פוגם בקריאה,  קשה להבין את הקונטקסט. היום  ההבחנה בין הספרים נעשית לפי המחיר, לפי צבע העטיפה ולפי הוצאת הספרים.  הקריטריונים לקריאה ולהערכה חסרים, וקשה מאד להתפתח בתוך אמירה כזו. האדם צריך עולם רוחני מאד ועשיר, כדי להתפתח.

שאלה: דעתך על הפוסט מודרניזם, שבירת הערכים בתחום האמנות ובכתיבה בעיקר.
חוה: אני חושבת שאנחנו כבר מזמן מעבר לפוסט מודרניזם. התקופה הפוסט מודרנית עשתה דבר חשוב מאד. היא שברה מסגרות, שברה מרכזים, שברה דרכים שהיו ידועות ופתחה אפשרויות חדשות. התנפצות כזאת אפשרה לפתוח מסגרות נוקשות, להתחיל דרכים חדשות, לשבור היררכיות ישנות ואפשרה לפורומים להתקיים, כי המחשב שבר את ההיררכיות הקיימות.  את למשל אינך דן מירון, ובכל זאת את היררכיה בפורום שלך.
לחברה יש חושים בריאים והיא מתקנת את עצמה. גם לאמנות יש, למרות שיש בה כוחות אנרכיסטיים שרוצים לשבור גבולות, ולשם זה יש את העורכים שתפקידם להעריך נכונה.
למשל בכתב העת שאי עורכת, "דימוי,", בגלל הבינוניות וריבוי הבמות, אני יכולה לא לאפשר לשום דבר נמוך להיכנס.

שאלה: מה לדעתך מצב הכתיבה היום בארץ. גל גדול שוטף, והרבה מאד פורומים נפתחים ויש תחושה שכולם כותבים שירה, האם זו שירה ?  כעורכת כתב העת דימוי, יש לך פרופיל של מצב השירה הצעירה בארץ  ?
חוה: להיקרא משורר או להיחשב משורר זה לא פשוט. יש איזו בדידות אנושית מאד גדולה, ובאופן פרדוכסלי בגלל עוצמת התקשורת והפרסום,  האדם מרגיש חובה  שהוא צריך להגיע למצב פרסומי, אחרת הוא לא קיים, ואחת הדרכים היא דרך השירה. הצורך להתבטא זו דרך חברתית, אבל יש להפריד בין הדרך החברתית לבין ההישג האמנותי. בד"כ משוררים הם זאבים בודדים, הם לא זאבים של חבורות. חבורה יכולה לעזור, לעודד, הם משמשים אקו, הד, יש לפני מי לקרוא, יש מי שקורא, אבל זו לא שאלה חברתית. לדוגמא: חבורת "עכשיו" שהקיפה בשנות השמונים את המשורר דויד אבידן, כל מה שנותר מהם, הוא משורר מרכזי אחד או שניים, כל השאר נעלמו ואינם חשובים, הם היו שם לצורך החברתי של המשורר ושלהם.
אני ממליצה שאם יש צורך להתבטא טוב יותר לנסות באמצעות מצלמה, זה נכון יותר וקל יותר ומיידי יותר, או אפשר לנהל יומן, עפ"י זה אפשר לראות איפה עומדים.
שירה זו מלאכה בפני עצמה, שירה היא לא רק כלי ביטוי, היא חייבת לעבור ולהיות אמנות.

שאלה: באחד מהדיונים שהשתתפת אמרת את המשפט הבא: "אני רואה את עצמי כאמן, כאדם כותב, אני יודעת שהמחיקה הרבה יותר חשובה מהכתיבה".
חוה: המחיקה משמעותה ביקורת, קודם כל ביקורת עצמית. בלי ביקורת אין אמנות, אחרת זה הופך להיות תשפוכת, ואין לאף אחד את הסבלנות להשתפכויות של האחרים, מקסימום האדם שומע את עצמו. חייבת להיות ביקורת, יד אחת כותבת ויד שנייה מוחקת, עין אחת קולטת ועין שנייה מוחקת.
הביקורת היא מנקה, מגיעים למקום המדויק של המילה, של הריתמוס, של ההתכוונות שבין הנשימה למקצב, למילה. למקום שבו האדם מברר טוב, טוב איך הוא מדייק את המילה שלו, לא פולט אותה, שתהייה צלולה, נקייה, בלי כל מיני שבבים מסביב.  ככל שהכתיבה יותר נקייה ומדויקת היא יותר איכותית וזה חייב לבוא עם ביקורת עצמית.  חוסר הסיפוק בעבודה האמנותית הוא, שרוב הזמן הדברים אינם מספקים ושואפים לטוב יותר.
צריך לקרוא יותר מאשר לכתוב, על כל עמוד שכותבים צריך לקרוא חמישה עמודים, כי הקריאה היא זאת שמשמשת מנוף, מאגר, רף גבוה אליו האדם רוצה להגיע, מי המשורר הגדול אליו הוא רוצה להגיע, ללמוד ממנו, להידמות לו. צריך להפריד בין סיפוק מיידי, לבין ריצה למרחקים ארוכים, ושירה היא ריצה למרחקים ארוכים, והתוצאות לא יכולות להיות מיידיות.

שאלה: כאמנית, כאשה, מה דעתך על  התנהגותה הצנזורית של עיריית ת"א, כשהורידה את "שירי שרמוטה" מעל הקיר החיצוני של בית האמנים ברח' אלחריזי, ואת ציורי "נערות לוח שנה" של חוה ראוכר.  האין זה מקומם, כאשר תמונות חצי עירום מתנוססות לצרכי פרסום , ואינן יכולות להיות חלק מעבודת אמנות.
חוה: השיר והעבודות האלה הן חשובות מאד מבחינת ביקורת חברתית ותרבותית. עיריית ת"א, הוכיחה שאם מדובר בדוגמנית בלונדינית עם גוף אנורקטי, מפרסמת בגד או חזייה תמורת כסף גדול, זה לגיטימי, ואילו מודל של אשה מבוגרת עם גוף בשל ורפה כמו שאשה נראית בגילאים בוגרים, אין לזה תוצר כלכלי, לא מדובר ברווח כספי, המוסכמות של החברה התל-אביבית לא מוכנה לקבל את זה. כלומר, הקפיטליזם הוא טוטאלי ואין מקום להתמודדות עם ערכים, עם דימויים ויזואליים של נשים. האשה טובה רק אם היא אובייקט מיני או צרכני וזה חמור מאד בעיניי. הצנזורה האמנותית אינה קריטית בעיניי, בכל זאת הם השאירו את השירה והציור במשך 3 חודשים, אבל המאבק הוא כלפי הטענה שאין זה אסתטי מבחינת העיר. זה שבחוצות ת"א יכולות להתפרסם רק  פרסומות של ישבנים טריים השווים  עשרות אלפי דולר פרסום, ואין מקום לאמנות כאמנות חוצות, חמור בעיני מאד.

שאלה: האם שמעת על המיזם של עיריית ת"א, "שירה על הדרך", שבו מודפס ומוצג מבחר מן השירה העברית במקומות ציבוריים ברחבי העיר, כמו תחנות אוטובוס ומשאיות אשפה. אין בזו זילות השירה ?
חוה: כן שמעתי, לדעתי אין כאן זילות.   השירה יכולה לקדש את הנמוך ולהפוך אותו לגבוה. גם אם מישהו יקמט את ספר תהילים ויזרוק אותו, הוא לא פוגע בספר, אלא רק בעצמו. אבל אם הוא יתלה אותו על גדר אפורה באזור תעשייה, אני אעצור ואקרא אותו.

שאלה: מאיזה גיל את כותבת, לאילו משוררים, אנשי ספר הייתה השפעה עלייך בילדותך או בתחילת דרכך ככותבת. ומי הם המשוררים המוערכים בעינייך בעת הזו ?
חוה: קראתי וכתבתי בלי סוף כבר מגיל אפס, היה לי צורך להביע את עצמי. השאלה היא האם זה בעל ערך?  לדעתי זה לא. ככל שקראתי יותר למדתי שאם אני רוצה להגיע לליגה הזו של המשוררים שקראתי, צריך לעבוד, ולעבוד קשה, לקרוא המון. הרבה פעמים לא הבנתי את מה שקראתי, אבל המשכתי וקראתי.
ביאליק השפיע עלי, בהתחלה למדתי אותו באופן פורמאלי ויותר מאוחר הייתה לי מורה לספרות שפתחה בפני את הדרך לקרוא אותו נכון ולהבין את המעשה האמנותי הגדול שלו. זה דבר חשוב בפני עצמו.
אהבתי מאד את אמיר גלבוע, לאה גולדברג, אסתר ראב, בגיל יותר מבוגר אהבתי את נתן זך. קראתי הרבה את צ'סלב מילוש, את רילקה, כל מה שתורגם לעברית מכתובי רילקה קראתי, ולדעתי זו צֵידה הכרחית למשורר בדרך. אהבתי גם ט.ס.אליוט, עזרא פאונד שהוא אחד המשוררים, המודרניסטים החשובים במאה העשרים. את אלזה לסקר שילר שתורגמה לעברית ע"י יהודה עמיחי ומאוחר יותר גם ע"י נתן זך. קראתי גם הרבה משוררים אירופיים כמו טְרַקְל  שפורסמו בכתבי עת ספרותיים שתורגמו לעברית בשנות ה-70 וה-80.

שאלה: איך את מתמודדת עם נדנוד של כותבים;  "למה לא מפרסמים אותי ולמה מפרסמים את ההוא, וזה לא בסדר וכולי".
חוה: אני לא מתמודדת ולא חייבת להתמודד. אני קוראת את מה שאני מקבלת, אם אני עולה על משהו טוב, אני פונה במכתב ומבקשת לראות עוד חומר, אם לא אני שולחת מכתב.  תפקידו של הכותב לנסות, ותפקידו של העורך, להעריך.

שאלה: איזו עצה את יכולה לתת לכותבים הצעירים, שמעוניינים להשתפר ועיניהם נשואות להוציא ספר שירה. וגם דעתך לגבי התופעה של "שיר ליום".
חוה: שירה אינה פליטת קולמוס, אם אדם רוצה להתאמן בשיר ליום, שלא יצפה שזה יהיה בעל ערך. יכול להיות שאנשים עושים תרגילים, ולא כל תרגיל צריך לחשוף ולהראות לציבור הקוראים ולייגע אותם בקריאת התרגילים שלהם. כמו למשל בציור,  למשל, יש שרטוטים רבים בדרך לציור, ליצירה המוגמרת, אבל לא מציגים בתערוכה את כל השרטוטים.

אני מקשה ושואלת:  אבל הפורום שלנו מוגדר כסדנא, ושכזה, האנשים רוצים ללמוד ולהשתפר, אז אם לא יפרסמו את התרגילים בפורום, איך ילמדו?
חוה: אז תעשי להם תרגיל שבועי. תבחרי נושא או רעיון ומסגרת לכתיבת השיר. אז יהיו כאלה שיפרצו את הגבולות, וכל אחד יכתוב על הנושא שבחרת ממקום אחר, ואח"כ תוכלו להשוות ותראו מי הצליח להתבטא נכון יותר, מי ענה על התרגיל נכון יותר ואפשר ללמוד מזה. ובעיקר, ללמוד למחוק, לזרוק, לוותר.

שאלה: לסיום חוה יש איזה ציטוט שאת אוהבת במיוחד. יכול להיות משיר שלך, או שיר שלך, אולי שיר של משורר אחר, מהמקורות או כל ציטוט אחר.

חוה: הבחירה שלי היא, השיר "נובמבר בתפוחים" מתוך הספר הגנן, הכלבתא והשרמוטה.

נובמבר בתפוחים

נוֹבֶמֱבֶּר הִפִּיל אֶת הַתַּפּוּחִים הָאַחֲרוֹנִים מֵהָעֵץ
וְעָשָׁן רַךְ כְּמוֹ רֵיחַ מִקְטַרְתּוֹ שֶׁל אֲהוּבִי בָּא

מֵאֵשׁ בַּעֲרֵמֵת זְרָדִים וּמֵעָלִים יְבֵשִים שֶׁהַגַּנָּן
שָׁלַח אֵלַי מִכְתָּב חָרוּךְ
לְכִי לְהִתְהַלֵּךְ בִּשְׁנָתֵךְ
בּוֹאִי לְפִנַּת הַגָּן

אֵשׁ מִבֵּיתִי יָצְאָה מִחוּץ לַזְּמַן שֶׁמִּחוּץ לַזְּמַן

הוֹשַׁטְתִּי יָד אֵלֶיהָ בְּגֹבַהּ לִבִּי
לְחַמֵּם פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹתַי הַקְּפוּאִים

תְּנוּעָה שֶלָּמַדְתִּי מֵהָעִוְרִים
וְהַשָּׁבִים