צפת- הרימון המדמם

לרובע האמנים של צפת מלאו שישים וארבע שנים והוא כבר חי-מת.

מתח של אוהבים

היו שנים בהן כל ביקור בגליל או סביב הכנרת כלל גם עלייה לצפת . ועלייה לצפת פירושה טיול רגלי בהרים סביב לה, ואחר כך בסימטאות ובבתי הכנסיות הפתוחים לה ואחר כך ברובע האמנים שבדרך כלל נקלעתי אליו ללא תוכנית מוקדמת. הלכתי בסימטאות והן הזמינו אותי אל הגלריות ואל הדמויות . שם הכרתי את הציור הנאיבי ואת ציורי ההרים המעורפלים, כחול מעורפל על גבול האפור ועצי הזית המכסיפים. ציורי דמויות חסידים מרקדים ועוד מיני ציורי סימטאות ומקומיות צפתית. למעשה, בתודעתי אין צייר מיוחד לצפת, ישנם ציורים המתארים את הרי צפת ואת הנופים סביב לה, את הסימטאות והדמויות, אך האם גדל צייר גדול בצפת? צייר שהשאיר את רישומו על האומנות הישראלית בתחילת דרכה או בהמשכה כמו ציירי ירושלים . אבל, ללא ספק כמה אמנים גדולים עברו בצפת, כמו יוסל ברגנר, ציונה תאג'ר שלום מושקוביץ וגם רחל המשוררת או א.ד. גורדון, כל אחד בנסיבות משלו.

כצידה לדרך, לקחתי איתי את ספרו של גדעון עפרת  "על הארץ" שעל כריכתו הציור של ראובן רובין משנת 1923 "קבלת שבת" ובו בחזית התמונה אישה צעירה מכוסת ראש ובידיה מגש עם שתי חלות. מאחוריה ההרים , שתילי זיתים, ובתים לבנים קטנים.

שם, בפרק "יהודה והגליל" מפרט עפרת את מקומה של צפת בציור הארצישראלי. הספר קטן, גודלו כשל ספר תפילה וניתן לנשיאה ולקריאה בכל רגע.  "בתודעתי נשאתי את המאבק ההיסטורי בין הציור הירושלמי (מורי "בצלאל" הראשונים) לבין "הציור הגלילי" של התלמידים המודרניסטים . זכור זכרתי היטב את "השמימיות" הירושלמית של ש"ץ. הירשנברג, א. פן וחבריהם – שיצרו אמנות עברית במונחים של תוגת גלות ונביאים מקוננים. לעומתם, זכרתי היטב את מנחם שמי , משה קסטל, ישראל פלדי, נחום גוטמן, ראובן, אריה לובין, אברהם מלניקוב ועוד – שיצרו אומנות ארצישראלית במונחים של "עבודת אדמה": אמנות מוצקת, מונומנטלית. נפחית. " (שם. עמ 502)

"לא, ירושלים והגליל לא כל כך השלימו עם הניגוד התהומי שביניהם . השניים קיימו מתח של אוהבים, או קונפליקט של קרובי-משפחה. שיאו במתח האמנותי שבין יצוג ירושלים לבין יצוג צפת. בציור הישראלי לדורותיו מקיימת צפת מאבק סמוי עם ירושלים . המאבק על עטרת הרוחניות. אך, עיון משווה בין ציורי ירושלים לציורי צפת יסגיר את ההבדל המהותי שבין ההקשרים הרוחניים של שתי הערים הללו: ירושלים היא מקום המקדש, צפת היא מולדת הקבלה, עיר המסתורין. בירושלים מתגלה האל במלוא זוהר כבודו, ואילו בצפת חבויה הקדושה בסמלים. ירושלים היא משכן התפארת והממלכתיות בעוד צפת היא מחוז הפיוט והסמל. .." עפרת, שם 503-4.

הקטע הזה, נתן לי מפתחות זיכרון ומפתחות ראיייה לרובע האומנים שגבל ברובע היהודי ההסטורי של צפת . במלחמת השחרור ברחו רוב ערביי צפת , אחד הרבעים חארת אל-וטאה שהפכה ל"רובע האמנים" והמסגד הגדול של חארת אל ואטה, הפך באופן אירוני לגלריה המרכזית של רובע האמנים.

שפה מקומית

ההזמנה לבוא אל רובע האמנים, היתה לי  כמו להעיר מקום שנשכח.  בבוקר תמוז יצאתי עם ג'קי קומפורטי, צלם ובמאי שלקח על עצמו את תפקיד ומקום הנהג ויצאנו לצפת.

הפסקה הבאה, תראה לכם כאינה שייכת לסיפור רובע האומנים, אבל, היא הכרחית, כי כל המוטיבים שראינו בכניסה התפרשו והתפענחו בהמשך הסיור כמי או מה שיש לו הד ומשמעות.

עוד אני יוצאת מהמכונית לכדה את עיני פרסומת גדולה על גדר ועל פחי אשפה של מתווך מקומי המפרסם עצמו בדרך מקורית. תיווך יעקב:  "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" וחשבתי לעצמי על אותו מתווך מגלומן המתיימר לספק דירות להשכרה גם בקהיר וגם בבגדד ובודאי בצפת. אותו מתווך ודאי מכיר את שפת לקוחותיו , שפה בה מדברים על עניני דיומא, כמו שכר דירה בשפה מיתית יהודית. ומה אם בא לחפש דירה מישהו שאינו בטווח השפה המיתית היהודית, האם יבין שמדובר במתווך ולא בבית מדרש ללימוד גבולות ארץ ישראל? שאלתי את עצמי האם מדובר בשפה מקומית, שפת תמימים. הרמתי עיני אנה ואנה וראיתי על הקיר מולי שלט עצום וגדול באותיות קידוש לבנה מעוצבות: צפת-  הבירה העולמית לרוחניות ותרבות יהודית, שוב הרגשתי מתוך האותיות והשלטים משב רוח זר. ממתי זקוקה צפת העיר ששמה מזוהה כעירו של האר"י הקדוש ושל רבי יוסף קארו הרי כל יום שישי אני מקבלת דרישת שלום מצפת של המאה השש עשרה שחיה וקיימת בפיוט "לכה דודי " של רבי שלמה אלקבץ וכאששר אנו שרים אותו, אני רואה איך השמש שוקעת ואור אחרון, אור גנוז ואדום נוגה ומאיר את ההרים לפני כניסת שבת המלכה. מדוע צריך להכריז ולשווק כמו פרסומת לאבקת כביסה על מה שמובן מאליו.

הימים ימי תמוז והשעה כמעט שעת צהרים, החלטנו להשיב את רוחנו בחומוס גלילי ומשקה לימונדה קריר. נכנסנו למסעדה קטנה שהשלט עליה הכריז על חומוס אמיתי בעתיקא.. הסתכלנו זה על זו ואמרנו: מתאים.

בפנים חלל נעים של מסעדה גבוהת תקרה ואיש צעיר בפאות ארוכות ורכות, כיפה ברסלבית גדולה ועיניים מאירות הציע לנו לשבת. והסביר שבתפריט יש או חומוס עם פול או חומוס עם גרגרים ואני ביקשתי גם סלט. מעבר לזה.. אין מה לבקש. אבל כנראה שתפריט יסוד זה מספיק לאנשי צפת. מצידה השני ישב זוג היא אישה בסוף שנות השלושים, בלונדינית דקת גו עיניה כחולות להכאיב ושערה אסוף לתוך מטפחת שהיא גם סרט. אסוף אבל גם פרוע. מולה יושב איש נאה, דק וגבוה ושערו ארוך ולבן ללא כיפה או כל כיסוי ראש אחר, עיניו ירוקות והם מדברים מתוך קשב רב ונתונים בשיחה זה לזו. כמעט אפשר היה לקנא בחום המקיף אותם. מאוחר יותר, אפגוש את מרים האמנית, ואת הסיפור שלה בין עבודותיה  בסטודיו שלה ואת בן זוגה הוא האחראי על התחזוקה ובניית מסגרות חרוטות מעץ לעבודות הציור שלה. בין לבין נכנסו קבוצות קטנות של תיירים דוברי אנגלית התיישבו בקולניות רבה והבחור הצעיר והמחייך, משרת אותם ללא מאמץ מיוחד. עוד אנו מחכים למנת החומוס וגרגרים עם הסלט בצד.

התבוננתי סביב ומראה יחידאי התגלה לעיני, המסעדה היא למעשה גם גלריה , גלריה עתיקא אולי לא מוצהרת אבל זוהי ללא ספק גלריה למודליסטים מיוחדים. סביב סביב לנו מגובה הישיבה ועד התקרה הגבוהה תלויים דיוקנאות של רבנים מכל הדורות. כולם בעלי זקנים כולם עטורים בכיסויי ראש מיוחדים, והם מתבוננים אל תוך המסעדה אל קהל האוכלים כדמויות קדושים מתים המציצים אל מנעמי החיים. יכולתי לזהות שחלק מהדיוקנאות אלה ציורי שמן על פי צילום , חלק אחר של הדיוקנאות הם העתקי צילומים אך רובם מכונסים בתוך מסגרות מעוצבות ביד אמן. מסגרות צבעוניות מושקעות בצבע ובחומר ובמיני אבנים נוצצות. הנה כל רבני ישראל על זמניהם וזרמיהם חיים בשלום על קירות החומוס-פול או גרגרים מתבוננים מתוך דיוקנותיהם הנצחיים. מיני דימויים שנתקבעו בתודעה: הנה הרבי מלובביץ' ופנין היפות מנפנף בידו לקהל לא נראה, הרב עובדיה יוסף כאיש צעיר שזקנו עדיין שחור והוא עילוי מבטיח. הנה דיוקן משותף, בחינת מפגש צמרת של הרב עובדיה והרב כדורי ז"ל והנה שוב הרב עובדיה מבוגר יותר בגלימת הראשון מציון וכובע עגול על ראשו ומסגרת מעוטרת לתפארת על ראשו. והנה הר"צ דב קוק שליטא צילום בו הוא מחייך בחיוך טבעי, שאינו מסוג דיוקנאות פנתאון ואולי משום מותו הטראגי כאיש צעיר. ועוד ציור שמן בו הרב כדורי תומך ראשו ב"פוזה" של האיש החושב. ותמונה מפתיעה של הרב צבי יהודה קוק בצעירותו, אולי עוד בגולה כשכובע פרווה על ראשו ועיניו עדיין רכות. וציור דגם בית המקדש בשעת שקיעה , והנה קרוב לתקרה ממרומי המסעדה דיוקן של רבי יוסף קארו ועוד ועוד וכך כתוב בצד: "שלשלת גדולי התורה ומורי הוראה דיינים ורבנים מימי הזוהר של תור הזהב לימינו".

יצאנו מהחומוס בעתיקא , עודי חושבת על המסעדה ועל שמה, שם שאינו מעורר רצון לאכול שמא דבקה עתיקות גם בחומוס ובפול ובגרגיריו. אבל, כנראה שגלריית הרבנים שעל הקירות היא סגולה לשם טוב ולפרנסה טובה ואין למה לחשוש. לצפת , יש שפה מקומית מיוחדת , שפה שבה המיתי ,המקודש מתערב בהווית החולין היומיומית . כמו פסוקי בראשית על צפרדע זבל ירוקה המודיעים על מתווך נדל"ן בצפת הקדושה או חומוס בעתיקא ואני מייד נמשכת ל"עתיקא קדישא" של הזוהר. ותערובת של קדושה וחול הנכנסים אלה באלה ואין לדעת מה הגבולות. תערובת של ספרות ומונחים קבליים עם מושגי יומיום. אפשר אולי לתת שם לחיתולים: ינוקא קדישא. אולי, לאיש אין כוונה ליחס לצפת חיים של רגילות.

אבל היו גם ימים אחרים בצפת. צפת היתה העיר של הישוב הישן. של הזמן הישן ואילו למטה, בעמק, התחילה הסטוריה חדשה. למטה בעמק, החלו הקיבוצים והקבוצות הראשונים עם החלום של היהודי החדש החלוץ. ואלה שעלו אל ההר, עלו כדי להתרפא מאויר ההרים ומהטיפול בבית החולים. כך הגיעה רחל בחלותה בשחפת מדגניה ב לבית החולים בצפת. משם בבדידותה כתבה לחבריה שנשארו בעמק הירדן, בדגניה מכתבים ובאחד מהם היא מספרת:

"כמה יפה המקום! ללכת יחידה באחד השבילים  המלבינים על צלעי ההרים. כשרוח פסגות נושבת בפנייך –אח דבורה דבורה לי היו רחבים החיים בלי גבול , כל החיים בלי חוף ולפתע מאן דהואושמו הגורל אמר: עד כאן ועג עוגה סביבי.. ומוזר הדבר שגם מחשבת אין אונים, להתפרץ אל מעבר מזה. .." (רחל, מוקי צור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ 62)

ובהמשך: "אגב, אין צפת מעלה על הזיכרון מדבר כל עיקר, הריה מוריקים עדין והשבילים שגם אני אעבור בהם יום אחד מלבינים יפה על גביהם. ההית פה? אם לא היית – השבעתיך בת דגניה, מה תחכי ומה תמתיני ! " (שם, עמ 64). היא מעבירה במכתביה מאותם ימים, חווית בדידות ואין אונים מלווה בתשומת לב ליופי העוטף.

"יש עיר נדחת בגליל, ולרופא אותה העיר
חלוק עם כיס זעיר.
האין פלא בדבר עד כאן:
חלוק רופאים עם כיס קטן
חזון גדול רגיל"…
לאחר זמן מה הצטרף לבית החולים א.ד. גורדון שחלה בסרטן. והעיר השאירה רישומה בכתביהם והם נשאוה בזכרונותיהם.

מיכאל מסגרות וחסידים רוקדי על הגגות

יצאנו לרחוב והלכתי לעברה של חנות וגלריה של מיכאל מסגרות. ההנחה שלי היתה שאם מסגרות, אז ודאי זה מפגש אמנים הנזקקים לשרות הזה לצורך תצוגת עבודות. ואכן בעל גלריה ומסגרות פגש אותנו בפתח והוביל אותנו במבטא רוסי פנימה. העבודות על הקירות והתקרה הן למכירה, עבודותיו של מיכאל בנו של בעל הגלריה. על שולחן העבודה של המסגרות, עמדו שתי עבודות שהן בין אומנות לאומנות , למסגור. דימויים מקרטון של העיר העתיקה ,עבודה היוצרת אשליה של תלת מימד באמצעות הדבקות קרטון. חשבתי לי בהתנשאות מסויימת שמדובר בקיטש מכיר. מיכאל מסגרות הפנה אותנו ל"גלריה יהודית" זו גלריה רצינית, לטענתו. פנינו במעלה הרחוב ולא קשה היה לראות את על גג הגלריה של ג'ודית, דמויות חסידים מרקדים בתנועות אקסטטיות , צלליות מתכת דו ממדיות . בחדר הכניסה של הגלריה ניתן למצוא את התערובת המקומית, גלריה לאומנות שבמרכזה ארון זכוכית ובו תשמישי קדושה מכסף ותכשיטים. שוב הגבולות מטשטשים בין אומנות לאומנות בין קיטש צבעוני לבין אומנות הבאה מהתבוננות ומחשבה. כמעט עמדתי לסגת ולחזור לרחוב ולהתגלגל הלאה בחיפוש אחר הסיפור המקומי וראובן בעל הגלריה משך אותנו פנימה לעבר חדר הציירים המתיולוגיים של צפת. חדר פנימי, מבואה בין שני עולמות שאפשר לעבור על פניו מבלי להעצר אבל שם נעצרתי  שם נעצר גם הזמן.

בחדר הקטן יכולתי לזהות ציור של ציונה תאג'ר  והנה ראובן, מצביע בגאווה על סדרת ציורים משל א. גלעדי מראשיתה של "אופקים חדשים". וקוסונוג'י ודוד גלבוע עם "זקני צפת". ובקיר ממול מספר מכובד של ציורים של "שלום מצפת" הוא שלום מושקוביץ מתקן השעונים שחי כאן ואחראי על קיומו של הציור הנאיבי . צייר ציורי תנ"ך על דפים המחולקים לרצועות רצועות בדו מימד כציור המתנהל ככתב. יוסל ברגנר שעבר בצפת באותם ימים, גילה אותו ושלום מצפת קיבל מקום בפנתאון הציור הישראלי. וממול, תלויים שני הדפסים של שאגאל "משה לפני הסנה הבוער" ו"משה מוריד את לוחות הברית".  אבל, לדעתו, של ראובן, לצפת יש שאגאל מקומי, צייר שמעולם לא שמעתי עליו :בן אברהם נחמני. המצייר ציורים מנוף צפת, דמויות מרחפות מעל ההרים  והרבה הרבה דימויים בהם ירושלים מככבת על כיפותיה וחתנים וכלות מרחפים על שמיה וירושלים שבליבה יונה גדולה ולבנה ושער הרחמים ודמויות כליזמרים. ומהדימויים שלו מייצרים לוחות שנה מיוחדים ואגרות ברכה לשנה החדשה ולארועים מיוחדים. כל אלה הזכירו לי את דבריו של גדעון עפרת "זכרתי כי האחרונים הלכו רבות אל הגליל , כמו להזדהות עם חלוצי הקבוצות הראשונות וא.ד. גורדון, העושים ב"הגלילה הגלילה הגלילה הגליל" וכי הערבי המוצק , הארצי והעליז שלהם הוא, לפיכך, מוצר "גלילי" (גם כשהוא יפואי..) . כאמור , בשנות העשרים והשלושים "ציור אדמה"  הוא בהכרח  – כמעט ציור גלילי כי "אדמה" זה חלוציות, וחלוציות זה עמק וכנרת. "

מתבוננים בהרי צפת אך רואים את הרי ירושלים .

זר וקרוב אך לא מכאן

רגע לפני שסגרתי את הגולל על המקום חיכתה לנו הפתעה כאשר בעל הגלרה הצביע לעבר פסלי  ברונזה מפוזרים בחלל "אלה פסלים מבוקשים" ציין. הפסל הוא ניקי אמבר, כן , אד מצאצאיו של נפתלי אימבר מחבר "התקווה". אמבר הוא ניצול דאכאו בפתח דבריו לאתר שלו הוא כותב: " לפני שנים רבות כאשר ברחתי מדכאו הבטחתי לעצמי שאם אצליח לשרוד אקדיש את חיי להנציח את השואה.. לזיכרון אלה שנספו ואלו ששרדו ואלו שבאו אחרי כן ". לו לא שמעתי וקראתי את הדברים איני בטוחה שזה הרושם שהיתי מקבלת מהפיסול של אמבר. מדובר בפיסול פיגורטיבי מודרני, עתיר תנועה והמשתמש במסה ובחלל שנפתח בתוך מסת החומר באופן מפתיע. ניקו הגיע לארץ במבצע בריחה וההעפלה והמשיך מכאן לאפריקה ולדרום אמריקה והקים גני פסלים ופרויקטים גדולים.בינהם הפארק בכרמיאל בו פסלים לזכר דמויות שנספו בשואה, לזכר העלייה והתקווה.  פסלי דמויות מפולין שלפני המלחמה או אם צעירה מניפה תינוק בידיה. ניתן לראות דרך הפסלים את אהבת האדם והזהות היהודית. אבל, ניקי אמבר, לא חי מעולם בצפת. הוא נוכח בעבודותיו אך לא בחייו.

כך מסתבר שאין קשר בין איכות לבין מחיר או פרנסה ועוד מגלה לנו בעל הגלריה שסמוך לחניון האוטובוסים יש גלריות המביאות את "ציורי אמני צפת" מסין. זה צבעוני יותר, רווי רימונים אדומים , זרי פרחים אקספרסיוניסטים ונשים יושבות בחלון. אלה  זולים יותר ונמכרים היטב. אז איך אפשר להתחרות בהם, הוא שואל.

קובי וסיגל, סימיון סלוצקין ומרים
או הרימון כמטאפורה לגסיסה מדממת של מקום

אבל, אני היתי רוצה להתרכז בשלוש דמויות שפגשנו שהן בעיני סוג של מטאפורה למקום . בקובי וסיגל אבני , בסמיון  סלוצקין ומרים . אם תרצו: החוזרים בתשובה, הרוסים והחילונים האבודים.

הלכנו בעיקבות המוסיקה לגלריה נמוכה מגובה הרחוב, לגלריה אבני. שם פגשנו שוב את הרובד המיתי , את מפגש הפסגה של שתי הערים ירושלים וצפת  על הכן, מונחת תמונת שמן בה נראה בית המקדש על חצרותיו ובחצרות נראות דמויות קטנות מהלכות  ויונה גדולה מרחפת על החצר, יונה חצויה מוארת באור הבא מאחוריה. ציורים בשפה של סמלים קבליים ומיתיים עשויים על ידי סיגל שניכר שלמדה ציור .

באמצע הסטודיו בין כנים למערכת תופים ישב קובי, עם זקן ופאות ומוסיקת כליזמר עוטפת אותו וחיוך חם מתפשט על פניו. הוא מוסיקאי המופיע עם להקה ששמה "הוקמה שכינתה מעפרה" שאלתי אותו איזה מן שם זה ללהקה שמשווקת מוסיקה והוא  ענה לי בשפה המקומית המדלגת על ההווה העכשיו ומדברת מיתית , כאילו היה לו קשר אישי לבכייה של השכינה "כשחרב בית המקדש השכינה חרבה איתו ואנחנו רוצים להחזיר את השכינה למקדש"  .

מהקירות נשקפו סימטאות ירושלים והרים גדולים שאין לדעת אם מכאן או משם. מבחינה מסויימת אפשר להתקנא בזוג, הם ילידי רחובות, היא למדה ציור  הוא מוסיקאי שנמשכו ל"שם", לעיר ההררית עיר המקובלים והקדושה , הקימו פה בית וגלריה שהיא סטודיו ללמוד ציור ומוסיקה ועוסקים במה שחשקה נפשם. על הפרנסה כבר לא דיברנו.

סמוך אליו פגשנו בגלריה השייכת לאילנה צימחוני הפועלת בציור מופשט בחיפה, והיא בעלת הגלריה המציגה בה ומשכירה לסלוצקינים. אמא של סימון סלוצקין היתה הראשונה שפגשנו והיא קראה לבנה שהגיח מאחד החדרים הפנימיים גבר גבוה, ששערו אסוף מאחור לקוקו, עיניו גדולות ופתוחות להתבוננות שיש בה גם אירוניה, הקירות עמוסים ציורים שניתן לשייך אותם לסגנון ריאליסטי עם נוקשות גיאומטרית. מודרניזם של תחילת המאה העשרים. על השולחן בכניסה ליד קטלוגים בשפה הרוסית מתערכות ישנות שהתקיימו בחיפה, פתוח בעמוד מסויים ספר שירה בשפה הרוסית.

שאלתי אותו, האם אתה גם משורר?
אני משורר , תיקן אותי. כשאני כותב שירה אני משורר.
מהיכן עלית?
מלנינגרד.
וכמה שנים בארץ?
משנת אלף תשע מאות ותשעים.
מאיפה באת לצפת?
גרתי הרבה שנים בחיפה ואחר כך עברתי לצפת.
ויש לך תרגומים לעברית?
לא. ענה בחדות ובפליאה על עצם השאלה.
סביב בגלריות, לכולם יש "נושאים יהודיים" או מוטיבים מהקבלה. או ציורים המתארים את הרי צפת. ואתה? לא מצייר ציורים אלה?
אני צריך את ההבדל בין הגלריה שלי לגלריות של אחרים. אמר וחייך.
ואחר כך הוסיף: אבל יש לי תמונות על נושאים יהודיים , הנה: עקדת יצחק והנה תמונה שאני מאד אוהב: מלאך של שבת.
אתה מצליח להתפרנס ממכירת אומנות?
הוא חייך חיוך אירוני. עיריית צפת לא עושה שום דבר לקריית האמנים או בשביל האמנים. בעיר יש נטייה גדולה לכוון הקבלה . אם אתה לא בכוון, אתה לא קיים. יש להם כסף רק לפתוח הנושאים הקבליים, לקריית האמנים לא קיבלו כסף.
שתק רגע והוסיף: עוד שנה אני עובר לחיפה.
על איזה נושאים אתה כותב בשירתך, שאלתי.
הוא חייך וענה לי ספק התחכמות ספק בתמיהה על עצם השאלה: העולם גדול, אני כותב מה שאני רואה.
חשתי שהוא מדבר אלי מתוך עצב גדול וסוג של בדידות. אמן המבקש שיראו את הסלוצקיניזם , את האיש מאחרוי העבודות התלויות בדממה על הקיר.
מתחת לגלריה של סלוצקין ליד בית הקפה איזידורה מתחת לעץ התות רחב הצמרת ועמוס בתותים לבנים גדולים ומתוקים מדבש המשמיעים מדי רגע קולות נקישה בנפלם בשלים ומתנפצים  לריצפת החצר. הצטרפתי לציפורים וטיפסתי על ספסל כדי לטעום איך חברו אויר ההרים ומתיקות הקבלה לטעם העדן של התות הלבן. בעל בית הקפה, חמוץ הפנים מעמוקה, נראה שונה. הוא חסר את המראה המקומי של המוכר מחומוס עמיקתא, פאות וכיפה ברסלבית גדולה. הוא גלוי ראש ועמד על כך ש"עמוקה" זה ישוב לעצמו ללא קשר לקברי צדיקים וגרים בו אנשים חילוניים. הוא עמד על כך בעיקשות של שליח ציבור.

קשה היה להחמיץ את הגלריה של יעקובסון מתחת לסלוצקין,גם  הוא הגיע באלף תשע מאות ותשעים ואחת מטביליסי לאחר שסיים לימודי אקדמיה לאומנות שם. אצל יעקובסון טבענו ברימונים אדומים ועסיסיים שהלכו והתבררו כחלק מסמלי המקום,כמו חתונה יהודית שבשמיה מרחף לו כנר , חבורה של גברים יהודיים בטליתות , ושוב רימונים אבל אני נמשכתי לחלונות הפונים להרים ולא ראיתי אותם מצויירים כמו שראובן רובין סיפר את צלליהם ועגילותם גילה את הארוס החבוי ביניהם. אין טבע מקומי בציור המקומי סיכמתי לעצמי. המתח בין טבע לתרבות, לא הגיע לחלונות הגלריות של צפת. ובאופן תמוה עד כה לא נתקלתי בציורי עירום, או בכל ציור שיש בו מגילויי הארוס של המקום למרות שמלונות צפת מלאים יחידים המבקשים אהבה ונישואין.
את הארוס פגשתי בצבעוניות רבה מרוסן ומאופק בגלריה של מרים .

מרים, האישה היפה שראיתי עם בן זוגה בחומוס עמיקתא מתחת לגלריית דיוקנאות הרבנים. עמדה בחלל הגלריה המכוסה בדמויות נשים בנות דמותה, יפות ונוגות עיניים בלבוש אוריינטלי לפעמים עם כד על ראשה, המזכירה במשהו את ציורי בצלאל של תחילת המאה שעברה, שני טווסים צבעוניים מחובקים זה בזה משולבי צבע וצורה. משהו שבין ציור נאיבי לדקורטיבי המזמין לאוירת אגדה ופנטזיה, השולמית של שיר השירים  מחובקת ולפופה בחיק אהובה בצבעוניות עשירה ביותר ובצבעים חמים. פניתי אליה בשאלה מתענינת ומייד התפרץ מונולוג:
" אנחנו כאן רק 13 שנים. רצינו לגור בצפון ולצפת יש שם לאומנות. זה נראה לנו מקום נכון, אבל, בתור לא דתיה, זה לא פשוט לגור פה. יש לנו ילד ואמהות של חברים בני גילו לא מרשות לילדים שלהן לשחק עם הבן שלי. בשבת אנחנו יוצאים לטייל בטבע בשבת אני חייבת לברוח מפה או שאני מסתגרת בתוך הבית או שאני בורחת מפה. אני מרגישה זרה ואין אפשרות לצאת אפילו לבית קפה בשבת. זה נעשה קשה  זרקו אבנים על האוטו שלנו ." מרים מספרת את הדברים תוך שבידה אחוז המכחול והיא ממשיכה לעבוד על העבודה הבלתי גמורה על הכן. קולה רך והיא מדברת תוך ברירת המילים בקפידה.

"כל התיירים הולכים לצד האחר של הרובע , הם כבר לא מגיעים לכאן. כאן קריית האומנים האורגינלית אבל הם הולכים לגלריות המסחריות כי שם מדריכי התיירים מקבלים אחוזים. קשה לחיות כאן, צפת היא לא עיר ברמה גבוהה. הפקידים בעירייה, הם לא ברמה , זה נעשה מקום קטן כזה שהכל כאן אינטרסים וקומבינות.אם לא היתי אמנית , היתי כבר בורחת" ואני חשבתי לעצמי, איך תראה צפת ביום שלא יהיו בה אמנים צבעוניים כו מרים. "פשוט עיר קשה" היא נאנחת " אני אולי לא דתיה אבל אני אישה מאמינה בדרכי הפשוטה. וזה קשה פה להיות מאמינה. "הם" לא חושבים שככה צריך להיות. כאשר באתי לצפת האזור הזה היה אחר. מלא אמנים וחיים. עכשיו, בכל פעם שמתפנה פה בית לא נכנסים אמנים חדשים אלא, נכנסות משפחות דתיות , חבדיות. בשבילי זה כואב. עליתי לארץ מהולנד, אני נשואה לאיש ממוצא פרסי . באתי מאד נאיבית חשבתי שאנשים יכולים לחיות ביחד .אבל במציאות זה לא ככה.יש לי אכזבה מהדת. לי קשה עם כל החוקים האלה, לא גדלתי עליהם. ואילו אותם יותר מעניין החוקים והמצוות ומתעסקים בדרך שאני מתלבשת . בעיני, זה לא העניין האמיתי."אני לא רואה אצלך, ציורי עירום הערתי. "כאן אני לא יכולה לצייר עירום. אני לא מפחדת. אבל אני לא מי שאני. אני מרגישה סוג של איום באויר. יש כאן המון אנשים דתיים נחמדים אבל, יש גם סוג של ריחוק ואני מרגישה קצת עייפה מהסיפור הזה. יש כאן פרדוכס. צפת זה מקום של אויר חופשי ולמעשה זה המקום שחסר לי בו אויר.התיירים מביאים איתם קצת אויר. אין כאן אפשרות לצמוח ולפרוח. אבל הצד המיוחד של צפת שיש בה הרבה הסטוריה ומרגישים זאת אפילו באבן. זה משפיע עלי בצורה טובה. יש כאן משהו מיוחד אבל, זה הולך לאיבוד"

יצאתי משם והמשכתי בחוסר חשק הלאה. בצפת התייצבו שומרי הסף של הממסד הדתי, מול האומנות והאומנים, לא במתח של כבוד מפרה לא מתוך כבוד משותף להרים ולמסורת המקומית לאותיות העבריות

לדמויות המיוחדות ולתערובת הקודש והחול אלא מתוך קרב שיש בו מנצח אחד, אותו ממסד רבני נסתר מהעין שהיהודים שלו צבועים בצבע אפור, מונוכרומי כמו דיוקנאות הרבנים בחומוס עתיקא ואין לו יכולת הכלה של ציוריה של מרים, או את הזרות הנצחית של הסלוצקינים הבאים בעקבות דורות שלחלוצי העמק. נדמה לי שהיינו עדים לרגעי הגסיסה כמו התותים המתוקים שנופלים בקול נקישה לריצפה של איזידורה מול חאן החמור הלבן של רובע האמנים שבימים אלה מלאו לו שישים וארבע שנים.

סיימנו את הביקור שלנו בגלריה המרכזית במסגד הגדול , הישן של העיר. תחושה של עליבות ומשהו מעופש עטפה אותנו. צירוף אקלקטי של עבודות מתקופות שונות, קטלוגים ישנים מתקופות יפות יותר.

היה עצב גדול לראות את בניין המסגד משנה תיפקודו מעולם דתי לחלל המבטא עולם תרבותי שבא להחליף אותו אבל, גם הוא שוקע ומתרוקן מתוכנו, אבל הפעם לעולם חרדי בעל גוון קבלי. עולם עטוף בעליבות ועוני חיצוני. איפה יוסל ברגנר, איפה ציונה תרג'ר איפה שלום מושקוביץ ואיפה יהושוע בר ייוסף. מי אלה שיחליפו אותם בימים ההם ובזמן הזה.