5 שירים של Robert Pinsky במוסף “ישראל היום”

פורסם ב1.4.2021

לקריאה באתר

בִּיּוֹגְרַפְיָה
אֶבֶן גַּלְגַּל אֲשֶׁר מַשְׁחִיזָה אֶת הַלַּהַב הַקּוֹצֵר אֶת הַתְּבוּאָה

גַּלְגַּל: חַמָּנִיּת, מִסְתּוֹבֵב, גַּלְגַּל הַמְּסוֹבֵב

אֶת צִיר הַלַּחַץ שֶׁסּוֹחֵט אֶת הַשֶּׁמֶן הַנּוֹבֵעַ

מִתְּבוּאָה אוֹ זֵיתִים. חֶלְקִיקִים שֶׁהָפְכוּ לְבֹץ

עַל אָבְנַיִם מִסְתַּחְרְרִים לִיצִירַת הַכְּלִי

שֶׁיִּתְמַלֵּא בַּשֶּׁמֶן הַמְּטַפְטֵף לְצִנּוּן הַלַּהַב.

הַנְּפִילָה הָאֲיֻמָּה שֶׁל אִמִּי. הָאֵימָה שֶׁל אִמָּהּ

מִכָּל הַדְּבָרִים: מָוֶת, חַיִּים, לֵדָה. הַלֵּדָה שֶׁל אָחִי

רֶגַע לִפְנֵי הַנְּפִילָה. לֵדָתוֹ שׁוּב בְּיֵשׁוּ.

נִעְנוּעַ עִרְפּוּל נִשְׁמָתִי, נוֹלָד רַק פַּעַם אַחַת,

שֶׁנִּצְמְדָה לְמַעְגָּלִים. הַלְּבָנָה, הָעַיִן, הַשָּׁנָה,

מַעְגָּלִים שֶׁל סִבּוֹת אוֹ תֹּהוּ אוֹ תַּפְנִיּוֹת מִקְרִיּוֹת סִכּוּי.

תָּו שֶׁל נִגּוּן הַסַּב לְשָׁרְשׁוֹ.

קֶשֶׁת שִׁנּוּיִים. קַו הַדִּבּוּר שֶׁל אֶלֶן

מִשָּׁם לְכָאן. חוּט שֶׁל מַעְגַּל חֲבֵרִי.

אָמָּנוּת הַקַּוִּים, מֵיתַר מַעְגַּל עֲבוֹדָה.

רַדְיוּס. חַיֵּי יְלָדִים הַצּוֹמְחִים מִכָּאן.

הַצֶּמַח הַמַּבְרִיק בָּאֲוִיר, שָׁרְשׁוֹ בָּאֲפֵלָה.

 

שִׁיר סָמוּרָאִי

 

כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה גַּג עָשִׂיתִי

אֶת הַחֻצְפָּה לַגַּג שֶׁלִּי. כַּאֲשֶׁר לֹא

הָיְתָה לִי אֲרוּחָה, אָכְלוּ עֵינַי.

כַּאֲשֶׁר לֹא הָיוּ לִי עֵינַיִם הִקְשַׁבְתִּי.

כַּאֲשֶׁר לֹא הָיוּ לִי אָזְנַיִם, הִרְהַרְתִּי.

כַּאֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לִי מַחְשָׁבָה, חִכִּיתִי.

כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה לִי אַבָּא עָשִׂיתִי

אֶת הַדְּאָגָה לְאָב. כַּאֲשֶׁר לֹא

הָיְתָה לִי אֵם, חִבַּקְתִּי סֵדֶר.

כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה לִי חָבֵר עָשִׂיתִי

אֶת הַשֶּׁקֶט חָבֵר. כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה לִי

אוֹיֵב, הִתְנַגַּדְתִּי לְגוּפִי.

כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה לִי מִקְדָּשׁ עָשִׂיתִי

אֶת קוֹלִי מִקְדָּשִׁי. אֵין לִי

כֹּהֵן, לְשׁוֹנִי הִיא הַמַּקְהֵלָה שֶׁלִּי.

כַּאֲשֶׁר אֵין לִי אֶמְצָעִים, גּוֹרָלִי

הוּא הָאֶמְצָעִי שֶׁלִּי. כַּאֲשֶׁר אֵין

לִי דָּבָר, מָוֶת יִהְיֶה אָשְׁרִי.

צֹרֶךְ הוּא הַטַּקְטִיקָה שֶׁלִּי, נִתּוּק

הוּא הָאַסְטְרָטֶגְיָה שֶׁלִּי. כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה לִי

אָהוּב, חִזַּרְתִּי אַחַר שְׁנָתִי.

 

הַבְּקָרִים הָרִאשׁוֹנִים בְּיַחַד 

מֵעַל חֲנוּת הַמַּמְתַּקִּים מִתְעוֹרְרִים יַחַד

תַּחַת הָאֶדֶן אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַצִּפֳּרִים מִתְעוֹרְרוֹת

וּלְאַט מְזַהִים עַצְמֵנוּ, הַשָּׁעָה

מֶזֶג הָאֲוִיר, שָׁם הַצִּפֳּרִים מְרַשְׁרְשׁוֹת עַד

אֲשֶׁר עֲרָפֶל וְשֶׁקֶט עוֹלִים מֵהָרְחוֹב

הַיּוֹנִים מְרַפְרְפוֹת מַטָּה מֵהַגַּגּוֹן הַמְּקֻמָּט

לְסַיֵּר, לִרְטֹן, לִבְהוֹת וּלְהָזִיז

מְנַקְּרוֹת בְּזוּגוֹת אוֹ יְחִידוֹת אֶת הַקֶּשֶׁת

בִּשְׁלוּלִית תְּעָלַת הָרְחוֹב.

 

רוח רפאים

 

כַּאֲשֶׁר הֵם מֵתִים אֲנִי נֶהֱפַךְ לְרוּחַ

אֲנִי צָף עַרְפִלִּי מֵחֶדֶר לַחֶדֶר בְּצַעַר

הַדּוֹמֶה לִרְגָעִים בָּהֶם, אֵינִי מוֹצֵא אֶת מַפְתְּחוֹתַי.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזּוֹמְבִּים נַעֲשׂוּ פּוֹפּוּלָרִים

כַּאֲשֶׁר טֵלֵפוֹנִים נַעֲשׂוּ כֹּה חֲכָמִים, הִתְחַלְנוּ

לִבְהוֹת וְלִנְעֹץ מַבָּטִים לְעֶבְרָם, מְכֻשָּׁפִים

לְבַד, לְלֹא מֵתַי לְטַלְפֵּן אֲלֵיהֶם

נוֹתַרְתִּי אוֹבֵד עֵצוֹת כְּמוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינִי יָכוֹל

לְהִזָּכֵר בְּשֵׁם שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ,

צְלָלִים נֶחְרְדוּ נִבְעֲתוּ מִצּוּרַת חֲשִׁיבָה שֶׁל רוּחַ רְפָאִים

בַּקָּהָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּנְטְשׁוּ  חַיִּים

הַחוֹף מְחַכֶּה לְסִירַת הַצְּלָלִים שֶׁלִּי.

 

פְּרָטִיּוֹת

 

בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִגְמְרָה

הוּא חִכָּה לָרַכֶּבֶת שֶׁלּוֹ. הָיָה קוֹר מֵהַגֵּיהִנּוֹם.

הָרָצִיף הָיָה צָפוּף מַצְחִין וּמְטַרְטֵר

כָּל שָׁבוּעַ, חֹק חָדָשׁ לְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת הֶהָמוֹן

(“מֵעַתָּה אָסוּר לַיְּהוּדִים לְהַחֲזִיק חֲתוּלִים”))

בְּמַדְרֵגוֹת הַשַּׁיִשׁ, מוֹשָׁבָה שֶׁל קַבְּצָנִים

הוּא תָּהָה מָה הִיא הַמִּלָּה לְמָה שֶׁהוּא רָאָה,

שֶׁנִּנְעַץ כְּמוֹ גַּרְגִּיר אָבָק קָרוּשׁ בְּעֵינוֹ:

מִשְׁפַּחַת אִכָּרִים : הַמַּפָּה שֶׁלָּהֶם פְּרוּשָׂה עַל הָרִצְפָּה.

כְּלֵי הַחֶרֶס הַפִּרְחוֹנִיִּים אֵינָם תּוֹאֲמִים. לֶחֶם וְתֶה.

רַמְקוֹלִים מֵהַתִּקְרָה שׁוֹאֲגִים תַּעֲמוּלָה

לְהוֹשִׁיט לַיֶּלֶד כּוֹס, הוּא תַּחְבִּיר שֶׁל מֶחְווֹת.

הוּא תָּהָה מַהִי הַמִּלָּה לְמָה שֶׁרָאָה, מִן הַסְּתָם הֵם אָנָאלְפַבָּתִים

נוֹדְדִים עֲדַיִן כְּאָדָם זָקֵן בְּאָמֵרִיקָה,

פַּעַם זֶה הָיָה נֶגֶד הַחֹק לְלַמֵּד עֶבֶד לִקְרֹא

בְּכָל זֹאת לִפְעָמִים זֶה קָרָה, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בְּהֶסְתֵּר

הַאִם יֵשׁ בָּרֶשֶׁת טְפָסִים כְּמוֹ טֹפֶס עַל צְפִיפוּת יֶתֶר?

חֵלֶק מֵאִתָּנוּ מַקְלִיד עַל הַמַּקָּשׁ: “מְסָרֵב לַעֲנוֹת”

הוּא חוֹשֵׁב עַל שְׂפַת אִמּוֹ וְנִזְכַּר בִּקְצִיץ בָּשָׂר

הֵם חָרְטוּ אֶת אוֹתִיּוֹת האלפבת הָרִשְׁמִיּוֹת מֻתְאָמוֹת

בַּתַּחֲנָה הַמְּלֻכְלֶכֶת, צִבּוּרִית אַךְ בְּאֹפֶן מְסֻיָּם, פְּרָטִית

***

רוברט פינסקי (נולד 1940), הוא מחשובי משוררי אמריקה. לפני כשבועיים התארח ב”מקום לשירה” פסטיבל בינלאומי מקוון לשירה, שבו בכל ערב נפגשו משוררים ישראלים עם משוררים בשפות שונות, לשיחות על שירה. את פינסקי פגשתי לראשונה בשנת 2015, כשהיה אורח כבוד בכנס “כיסופים” לסופרים ומשוררים יהודים. כבר אז תרגמתי מיצירתו והתרשמתי מעוצמת השירה, מרוחב הראיה ומהרגישות החברתית הבאה לביטוי בכתיבתו.

פינסקי נולד בלונג בראנץ’, ניו ג’רזי, למשפחה יהודית אורתודוקסית. בארה”ב הוא מוכר גם כמבקר שירה, כמסאי וכמתרגם. הוא בוגר תואר שני ושלישי בכתיבה יוצרת באוניברסיטת סטנפורד, שימש שלוש פעמים כ-Poet Laureate  וכיועץ בנושא השירה לספריית הקונגרס בוושינגטון.

פינסקי היה מהראשונים שהבינו את השפעתו של האינטרנט על היצירה הפואטית, זיהה את הדלתות החדשות שנפתחות והגשרים שניתן לייצר וכך הוא חיבר את הטכנולוגיה לשירה.  המניע שלו הוא לשמור על מקומה וכוח משיכתה של השירה לאורך זמן. לגרום לה להיות נוכחת אצל כל אדם. לשם כך, הוא הקים את אחד ממפעלי השירה המוכרים ביותר בארה”ב – www.favoritepoem.org, אתר שבו כל אמריקני מוזמן לבחור את השיר האהוב עליו ולקרוא אותו בקולו מול מצלמה. אלפי השירים ששותפו נאספים לאתר עשיר ביותר, המציג את הגיוון והרב-קוליות של השירה האמריקנית.

שני שירים המצורפים כאן, “רוח רפאים” ופרטיות” , מהאחרונים שפינסקי כתב, מעידים על תשומת הלב שהוא נותן למקומה של הטכנולוגיה בחייו. ב”רוח רפאים” הוא רואה עצמו הופך לרוח בעקבות מותם של חבריו ובני משפחתו, ההיוותרות שלו אחריה משנה אותו. בשיר “פרטיות”, זה ניכר בנקודות המבט של האדם מבוגר, שחזה בתהליך שבו נכנסה הבירוקרטיה לחיי האדם לאחר המלחמה, תחילה עם טפסים תמימים ובהמשך בחדירה לכל נושא ותחום. פינסקי מורד באמצעות השיר בטכנולוגיה, המעלימה את דמות האדם והופכת אותו לנתון סטטיסטי.

פינסקי פרסם עד כה 19 ספרים. יחד עם רוברט האס הוא תירגם מפולנית את שיריו של צ’סלב מילוש ומאיטלקית את התופת של דנטה אליגיירי. בקרוב עתידה לראות אור אוטוביוגרפיה שלו.

אחת התופעות המזוהות עם שירתו של פינסקי, ובולטת בעולם שבו השירה ה”וידויית” תופסת מקום פופולרי, היא ההתבוננות שלו בזולת: במהגרים, בנשים קשות יום, בעולם ה”שקופים”. פינסקי מעמיד דמויות אלה במרכז שירתו, ומעניק להם נראות. התיאור כמעט קולנועי באופיו, וכך באחד השירים המכוננים שלו, “חולצה”:

הַחֵפֶת שֶׁאֲנִי מְכַפְתֵּר /עַל פֶּרֶק כַּף יָדִי. הַמַּגְהֵץ, הַגּוֹזֵר,/ הַמַּסְחֵטָה, הַמַּעְגִּילָה, הַמַּחַט, הָאִגּוּד,/ הַדַּוְשָׁה, הַסְּלִיל. הַחֹק. הַשְּׂרֵפָה הָאֲרוּרָה //..

ואז מגיע תיאור מדויק ורגיש באסון, המתרחש באותה מתפרת מהגרים, סצנה קולנועית המתארת את קפיצתם אל מותם של פועלים מהגרים כי איש לא חשב על מדרגות מילוט מבניין המתפרה:

הָעֵד בַּבִּנְיָן שֶׁמֵּעֵבֶר לָרְחוֹב/ שֶׁצָּפָה אֵיךְ אִישׁ צָעִיר עָזַר לְנַעֲרָה לְטַפֵּס/ אֶל אֶדֶן הַחַלּוֹן, /הוֹשִׁיט אוֹתָהּ הַרְחֵק מִחוּץ // לְקִיר לְבֵנִים שָׁמַט אוֹתָהּ מַטָּה./ וְאַחַר כָּךְ עוֹד אַחַת. כְּאִלּוּ הָיָה עוֹזֵר לָהֶן / לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ קְרוֹן חַשְׁמַלִּית וְלֹא לְעֵבֶר הַנֶּצַח.

בשיר “אוכל”, פינסקי חודר לתודעת העניים ולזיכרונות האוכל של אמו דרך החומריות, המראה והזהות של המזון. לאחר לידת אחיו הצעיר, אמו של פינסקי חוותה טראומה שפגעה בנפשה. החסר של אימו חושף את ההווי היהודי המשפחתי בשירתו של פינסקי, ואת הרגישות שפיתח כלפי החריגים:

מַהוּת שֶׁל קִרְבָה חֹמֶר שֶׁל מַחְסוֹר/ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי יֶלֶד הַמִּשְׁפָּחָה נִלְחֲמָה עָלָיו/ כִּמְעַט כְּמוֹ עַל כֶּסֶף: אֹכֶל אֹכֶל אֹכֶל./ אִמִּי שֶׁסֵּרְבָה לְבַשֵּׁל, נֶאֶבְקָה/ בִּמְרִירוּת עִם אִמָּהּ, סָבָתִי, / שֶׁגָּרָה בְּמֶרְחַק אַרְבַּע דְּלָתוֹת – אֲנִי הַיֶּלֶד / הַמְּבֻיָּשׁ שָׁלִיחַ הַמַּעֲבִיר בְּפַּיְרֶקְס / בֵּין שְׁתֵּי נָשִׁים סוֹעֲרוֹת, לוֹקְשֶׁן קוּגֶל.

בכתיבתו ובדרך בה הוא חי וחווה את השירה, פינסקי אינו עוסק באידאולוגיות ובהגדרות מלומדות על השירה. הוא חווה עצמו כמי שגופו מיילד מילים ותנועות, על פי מה שעיניו רואות ונפשו בוחרת. הוא יוצר שירה גדולה, מתוך התבוננות בפרטים הקטנים, המקומיים, מתוך חושים פתוחים לאדם ולעולם.

אולי יעניין אותך גם

כתיבת תגובה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email