מתי התחלפו המלכויות בגבהים עיון משווה בין שירת זלדה לשירתה של חוה פנחס-כהן / דרור אֵידָר

הבודק את תולדותיה של השירה העברית הדתית במאה העשרים, מבחין בשתי תקופות עיקריות: האחת נמשכה למעלה משלושת רבעי מאה, ורעותה בעשרים השנים האחרונות. בתקופה הראשונה ניתן לסמן שני משוררים בולטים בקרב
הציבור הדתי: יוסף צבי רימון, שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים; וזלדה שניאורסון (מישקובסקי) שעיקר פרסומיה ראה אור בשנות השישים והשבעים ותחילת שנות השמונים. עשייה ספרותית נוספת בקרב הציבור הדתי
הייתה שולית ולא הותירה רושם על עולם הספרות הארצישראלי כפי שעשו זאת רימון וזלדה.

מציאות זו של עשייה ספרותית דלה השתנתה לבלי היכר בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים. גל רחב של משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות, החל לתפוס את מקומו בשדה הספרות בארץ, וכמה מהם אף תפשו מקום של כבוד בכותל המזרח של הספרות העברית הנוכחית. בין המשוררים הבולטים נזכיר שניים: האחד הוא אדמיאל קוסמן, שהחל לפרסם שירים עוד בסוף שנות השבעים, והשניה היא חוה פנחס-כהן, ששירים מפרי עטה התפרסמו בבימות שונות החל מאמצע שנות השמונים .

התסיסה האמנותית בציבור הדתי, בעיקר בעשור האחרון של המאה העשרים, הביאה בכנפיה היצף גדול של ספרים, כתבי- עת ופרסומים יחידים, בצד ערבים ספרותיים והקראות פומביות. העיסוק באמנות בכלל ובשירה בפרט חדר אל שכבת העילית של החברה הדתית ועקבותיו מצויים בישיבות הדגל של הציונות הדתית במידה כזו, המאלצת רבנים להתייחס אל התופעה בשאלות ותשובות שמפנים אליהם תלמידים ותלמידות, וכן כחלק ממערך התמודדות חינוכי מקיף המנסה לפתח כלים הלכתיים להתמודדות עם האמנות בעולם אמוּנִי.

מערך השו"ת (שאלות ותשובות) שימש מאז ומתמיד מדד לבחינת תהליכים בחברה הדתית: הופעתן של שורת תקנות התוקפות נושא זה או אחר, לימדה, לעיתים, על התפשטות 'בעיה' מסוימת בחברה היהודית- דתית בממדים שדרשו תגובה הולמת מצד חכמי ההלכה. גם ריבוין של שאלות באותה סוגיה העיד על תופעה חברתית רחבה שהעיקה על ציבור השואלים וסביבתם; אֵלו ביקשו מורי דרך בסבך הרעיונות של התקופה. מבחינה זו ניתן להתרשם מאופייה הציבורי של הסוגיה האמנותית בקרב הציבור הדתי על פי כמות השאלות חסרת התקדים הנוגעות בסוגיות שבתחום האמנות – מכתיבת שירה ופרוזה (בחירת המילים, לשון נקיה, תיאור דמויות, לשון-הרע א, רוטיקה ומיניות ועוד) ועד לאומנויות ויזואליות כציור, פיסול, דרמה וקולנוע. די לציין את העובדה, שבתי הספר לקולנוע ולתיאטרון, הקשורים למערכת החינוך הדתית, מעסיקים רב המתמודד בכלים הלכתיים מסורתיים עם המציאות החדשה, כדי להבין שאין זו אפיזודה אופנתית חולפת; האמנות על ענפיה השונים הופכת יותר ויותר לחלק בלתי נפרד של השיח בחברה הדתית. אין זה שיח 'דתי' במובנים המקובלים, ואף לא שיח 'תרבותי'; חלקים רחבים בחברה הדתית כיום מתייחסים אל השירה, הספרות, התיאטרון והקולנוע במסגרת הרגילה של שיגרת חייהם; מושגים תרבותיים, שהיו פעם נחלתם של צבורים לא דתיים מ, שמשים כיום מטבע עובר לסוחר בפגישות חברתיות בחוגים דתיים; יתרה מזאת, הם מהווים חלק מהשיח הרבני הנוכח בשיעורים, בדרשות וכאמור, בשקלא וטריא ההלכתית.

על רקע התפתחות מרשימה זאת, שהחלה בצעדים מהוססים בראשית שנות השמונים וקיבלה תנופה גדולה בעשור האחרון של המאה העשרים, נראות שמונים השנים הראשונות כשנים דלות ורזות מבחינת היבול הספרותי שצמח בערוגות הציבור הדתי. היו ניסיונות ספורים להוציא אנתולוגיות של משוררים דתיים, אולם היה זה יוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל. המשוררים הדתיים דשדשו בשוליה של הרפובליקה הספרותית הארצישראלית ולא הגיעו בדרך כלל לתודעת הקוראים למעט שניים: יוסף-צבי רימון וזלדה .

במאמר זה אנסה לבדוק מספר שירים משתי הקבוצות ההיסטוריות שהוזכרו לעיל, להבחין באמצעותם בין הפואטיקות השונות של מחבריהם, ולחלץ מן הטקסטים הכללות מסוימות על התקופה שבה התפרסמו השירים. בהשוואתי אתייחס בעיקר אל זלדה וחווה פנחס כהן.יצוין כי אין בכוונתי להיכנס בסבך ההגדרות של השירה הדתית, אלא לעסוק בשירה הדתית כפנומן תרבותי וחברתי קיים, שיש לחקור את משמעותו.

לקריאת המאמר לחצו כאן

מה דעתך?