להדליק נרות בכל העולמות

מהי שפה של משורר עדות או מחקר

ככל שאדם כותב נכנס לתוך הטריטוריה של השירה, מוצא עצמו אחוז ונאחז במושג המשוררות, בשאלה, מאין באה השירה ובאיזה לבוש היא לבושה. מה משותף בין המשוררים ומה מפריד ומעניק "קול" מיוחד לכל אחד מהם.

ביאליק במאמריו מתחילת המאה, מנסה לברר מהן תשתיות העומק של התרבות היהודית ובמאמריו, "הלכה ואגדה", "גלוי וכיסוי בלשון" או "הספר העברי", הוא הולך וחושף את המהלך התרבותי הכללי וגם את המהלך האישי שלו בחיפוש אחר השפה הנכונה לשירה, לסיפורת ולשפת הדיבור העברית המודרנית. והוא פונה לעבר המשנה .

"כשאתם נכנסים למשנה אל נא תקמטו את מצחכם . עברו בין הפרקים בנחת כמי שעובר בין חרבות ערים עתיקות שוטו בין פסקי הההלכות הרצופים שם זה אצל זה כלבנים בנדבך ונראים בצמצומם כחצובי חלמיש. התבוננו בעין פקוחה אל כל הציורים הקטנים וקטני הקטנים , המפוזרים שם בעירבוביא לאלפים, ואמרו: האין אתם רואים לפניכם חיי מעשה של אומה שלמה, שנתאבנו לכל תגיהם ופרטיהם בתוך כדי מהלכם?"

ביאליק, רואה את המשנה, שממהותה היא הלכה וטיבה להיות קצרה ומדויקת כשמשקפת לא רק את אורח החיים היהודי, אלא גם את אופיו של העם היהודי

"לא המשנה כמסמך ספרותי הדומה לשכבה גאולוגית שהקפיאה את החיים במהלכם קטעי ורישומי חיים הוקפאו למשנה בהתאם לעריכה. הפרטים הקטנים של החיים על אורחותיהם יוצרים תמונה של חיי העם במאות שלאחר חתימת התנ"ך. בהמשך הוא מפרט ונוגע בעניין ה"מקום" שסדר "זרעים" מבטא אותו וביאליק נהנה לפרט בקטע יפהפה זה, בו הוא נסחף בתיאור את פרטי החיים החושניים , חיי עבודת אדמה בארץ, המחייבים עיסוק בקטנות כמו בגדולות על פי מצוות התלויות בארץ. בדבריו הוא מביע סוג של געגוע סמוי להוויה יהודית טבעית ו"נורמלית" של עם בארצו. אבל, ביאליק איש המילים והכינוס, המבין לליבם של רבי יהודה הנשיא ושותפיו לכינוס המשנה, עוסק גם בצד הארטפואטי והרפלקטיבי של הכתיבה. הוא רואה אותם בעיני רוחו, יושבים בבית המדרש וחווים דרך הכינוס, הכתיבה והמילים את החוויה המוחשית והחושנית של בני עמם, שם בשדה. הם מכנסים למילים את מה שמתקיים ומתרחש בחלק האחר של חייהם או של בני משפחותיהם, נשותיהם, ילדיהם.

"בקרוא איש מישראל בסדר זרעים , למשל, האין יש אשר יבואו אליו פתאום מתוך הדברים אויר של חיים וריח אדמה וריח עשב, ושכח פתאום כי בבית המדרש הוא יושב וכי לומד הוא, וראה את ה"עם" – "עם הארץ" – בכל עבודתו בשדה ובגנה ובכרם ובגורן, אותו ואת הכהן המחזר על הגרנות ואת העניים והנמושות המלקטים, שנופלים או פורשים טליתם על הפאה לזכות בה ושמכים איש את רעהו ובמגלות על הלקט, ואת השדה המנומר עם החיטין והזונין והירבוזין השוטים החלגלוגות, ואת הגפן המודלה על התאנה, ואת חורי הנמלים שבתוך הקמה, (האין ביאליק נהנה מהפרוט החושני של סוגי העשב השונים הצלילים והקולות שמשמיעים השמות ומפרט כאילו  הוא בורא מציאות באמצעות המילים ,חש את הספרות הריאליסטית הצומחת מתוך אוצר המילים והמראות של המשנה . ח.פ.כ) ואת הרוח שעלעלה את הגפנים, ואת המלקט עשבים לחים ואת המגבב ביבש, ואת הבוצר שעוקץ את האשכול – והוא הוסבך בעלים ונפל מידו לארץ ונפרט (שימו לב לפירוט המיותר מבחינת העניין ואינו אלא לטובת הציוריות החושנית והמפתה) ואת הכרי של חיטים עם החיטה האחת הפוטרת אותו …"

בסופו של הקטע המופלא הזה , בו ביאליק מכניס אותנו למעבדת המילים שלו הוא שוב נושא עיניים למימד הרפלקטיבי ורואה בעיניו את הספרות העברית הריאליסטית שתצמח על אדמת הארץ, ועל אדמת העברית אם רק יפתח הסופר את המשנה במסכת זרעים או מסכת נשים ומישהו כבר הכין לו את התחקיר התרבותי, החברתי והלשוני לקראת כתיבת רומן ארצישראלי. ביאליק, קורץ בדבריו, קריצה פנימית, באומרו ובתארו, אמן גדול שרוח הקודש שאוצר המילים לה כאן לקוח מתוך הנבואה, תיגע בו, ובעצם, הוא מחלן את רוח הקודש  ומתרגמה ככישרון היוצר, ואת ההלכה שהיא הליבה של אורח היהודי והמושגים המקודשים של החיים היהודים, תהפך באמצעות מטה האלוהים , הוא כח הכישרון (האנושי) ל"אפיקה" שהיא למעשה הספרות החילונית. הספרות המהווה אלטרנטיבה תרבותית לספרות הרבנית שהולכת ומאבדת מכוחה.

"ויש אשר ירגיש איש כזה , כי עוד מעט, בעוד רגע קטן, והנה אחד איש מופת, אמן גדול, בא ונגע במטה אלוהים אשר בידו – בכח הכשרון – אל החיים המאובנים האלה ושבו וחיו חיים שניים באחת מן היצירות הנפלאות. רק משהו קטן, קורטוב "רוח קודש" – וההלכה תהפך תחת ידו ל"אפיקה". 

מבלי שאתיימר להוכיח את טיבה של לשונו של ביאליק המשורר ולהוכיח מתוך שירתו, את שורשיו  הלשוניים והתרבותיים, הבאתי דברים אלה כפתיחה, משום שלדעתי, הוא מוכיח במאמריו את החיפוש אחר ה"שפה" שתהא שפת הדיבור ושפת הכתיבה, הוא כותב מתוך תחושה שהדברים אינם מובנים מאליהם.. מהו המאגר הלשוני שעומד לרשותו של סופר או משורר הכותב בעברית של תחילת המאה העשרים הוא מוביל את קוראיו לעבר המשנה ולעבר ארון הספרים היהודי. ביאליק מזמן את הכותב העברי לכתיבה מתוך מודעות לאינטרטכסטואליות להתכתבות עם המרחב הזמן והמיתוס היהודי. הוא התווה כוון לכותבי הספרות העברית שהווה בסיס ושביל מוצק לאה הקרובים לו בשורשי נשמתם, והיה לדמות ודרך להתנגד לו, ולחיפוש אחר הדרך ה"רזה".

עדות או לחם עוני

אל הדברים: מסע עם אילה, נהר, שכחה, משיח, גנן כלבתא ושרמוטה

נולדתי על הסף ואל הסף של כמה עולמות. נולדתי ביפו של שנות החמישים. עיר שהיא כרחם גדולה של החיים הישראליים. בת להורים שעלו כמעפילים כאנשים צעירים מבולגריה. נולדתי אל שנות החמישים, למדינה צעירה, לעולם של מהגרים. חיי דור ההורים שלנו היו חצויים בין העולם של "שם" , שם אבדו נעוריהם במלחמה, לבין העולם של "כאן" שמשמעותו אלם ועתיד חדש. גדלתי בשכונה בתל אביב, שכונה של עולים (מהגרים). שכונה בה יוצאי הדופן הם דוברי העברית. ובעיקר הצברים. שכונה שבה ההורים דוברים שפות שונות והילדים בינם לבין עצמם מדברים עברית.

העברית היתה שפת הרחוב, שפת גן הילדים ובית הספר. בשפה הזאת התחלנו לכתוב ולקרוא ובכך נפרדה משפות הבית.

בעובדות אלה, בילדות, מצוי עניין חשוב להבנת השפה של שפת השירה שלי ואולי של לא מעט מבני דורי, סופרים ומשוררים. שפת האם שלי מבחינת ההתכוונות ומבחינת המסר בבית ובסביבה היא עברית, אך בפועל, אני נעדרתי שפת אם אחת וברורה . מבחינת ההגדרה , שפת אם, זו שפה ראשונה וטבעית זו שפה המדוברת ואינה נלמדת אלא נרכשת באופן אוטומטי בלי מאמץ. נשאלת השאלה אם זו שפה שאינה קולחת עבור ההורים , האם היא טבעית לילדים? מבחינה אדיאולוגית זו היתה שפת אם ללא ספק. אך האם די בכך?

זו היתה תערובת של בולגרית, לאדינו ועברית שהאחרות נדחו עם הזמן לטובה שליטה מלאה של העברית. אבל, חווית היסוד שלי, היא של שפה חסרה. של שפה רעועה המבקשת להבנות.. שפה השולחת קנוקנות לכל הצדדים כדי להגיע למילים וליצור קרקע לשונית מוצקה. השאלה היא איך להגיע משפה יסודית, שימושית לשפה מתרחבת לשפה עשירה .ההתחלה היתה  בקריאה של ספרות ילדים ונוער, ספרות נוער מתורגמת. הגילוי של ספריות החלפה בבית הספר ובספריה העירונית, היה עניין מרכזי בילדותי.

הקריאה היתה עולם אלטרנטיבי בעבורי. שם אפשר היה לחלום ולחיות חיים של גיבורים אחרים.

הקריאה היתה ללא מיון ללא הכוונה, כל מה שנפל לידי, היה יקר מציאות וקראתי. אלה יכלו להיות ספרי הרפתקאות מתורגמים, או מלחמה ושלום בתרגום לאה גולדברג עם קטעים משולבים בשפה הצרפתית.

בין שתי ערים

ההרחבה הראשונה של השפה מעבר לגבולות הבית והרחוב  הייתה דרך ספרות הנוער המתורגמת, שלאהרון אמיר היה בה חלק גדול. שם יכולתי לקרוא על ערבות רחבות על עצים שמעולם לא ראיתי, על אשוחים וארזים , יערות עבותים ונהרות רחבים  שניתן לשוט בהם ימים רבים. שם למדתי ריח קטורת מהו ושמעתי צלצול פעמוני כנסיות ורחש גלימות כמרים על מרצפות אבן עתיקות או  קולות מזרקה בכיכר העיר  .שם ניתן היה לפגוש פוזמקאות, ושמלות קרנולינה, בתים עם כרכובים אח בוערת וארובה מעשנת. נוף תל אביב היה נוף אורבני מתהווה. בית אחר בית רחוב אחר שדרה. אך, אני היתי קשורה לשני מקומות ששכנו בקרבה, לאזור תעשיה קטן ממזרחה של השכונה ולחוף הירקון שעצי אקליפטוס ענקיים צמחו על חופיו וסוככו עליו. זה היה ממשק של עיר וטבע. ממשק אחר, בחינת קו התפר שבין העולמות היה הגבול הדק  מדרום לתל אביב, על יד הים, שם באים מכוון הים והטיילת לאזור בתי המלאכה וככר השעון.   יפו, היתה המקום המשפחתי, שם גרו סבי וסבתי ודודי ודודותי ובני דודי , זו היתה בבחינת רחם הארץ. שם התחיל הכל. שם הכרתי את קיומם של הערבים כשכנים. את הנמל שממנו יוצאות עם ערב סירות דיגים אל הים, תנועה קדמונית בה מנתקים את הסירה מהרציף, או מהחוף הרך עליו היא רובצת, גרירה קלה, חריקה, דחיפה ואז מתחילה התנועה החופשית על המים שכעבור כמה רגעים, אם לא יהיה קול המשוטים המכה במים, יתחיל קולו  של המנוע המקרקר לקראת המסע הלילי. התנועה הזאת, היתה תנועה שקראתי עליה בספרים ויכולתי לעקוב ולקרוא לה בשם רק ביפו. היה משהו מאד אינטנסיבי אפל ומואר ביפו. אפל כמו החצרות והמבואות והחומות הסוגרות על החצרות ומואר כמו האור הבא על הים וחוזר כמו ממראה אל הרחובות ונכנס בעד החלונות הגדולים והרחבים של בתי המידות הישנים. בתי מידות, כארמונות עותמניים חרבים.

כָּחֹל עַל עֵינֶיהָ וְצָהֹב עַל שְׁאָר שְׂעָרָהּ
הוֹלֶכֶת לְאָרְכּוֹ שֶׁל הַחוֹף בְּוָרֹד
לֶאֱסֹף צְדָפִים נְטוּשִׁים מִלִּבּוֹ שֶׁל הַיָּם
לְבָרֵךְ דַּיָּגִים בְּדַרְכָּם
הַזּוֹנָה הַזְּקֵנָה שֶׁל יָפוֹ 

הַדַּיָּג בַּיַּרְכָתַיִם מוֹשֵׁךְ בַּמְּשׁוֹטִים לְהַחֲלִיק אֶל הַפְּנִים
בְּעוֹד רְגָעִים יַכֶּה הַמָּנוֹעַ פְּעִימוֹת בַּגַּלִּים

"שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם דַּיִג טוֹב הַלַּיְלָה אִלְחַמְדִילְלַהּ
מְחַפֶּשֶׂת צְדָפִים וּמַפִישׁ
לְאָן הָלְכוּ הַצִּפֳּרִים"

(מתוך: הגנן, הכלבתא והשרמוטה 2007)

בשכונה שלנו שהייתה מעבר לירקון, לא ראינו ערבי, או זר שידענו לאפיין  אלא, כאשר בא לקרוא ביידיש "אלטע זאכן" ואסף לתוך שק גדול בגדים ישנים וחפצים שונים שסיימו תפקידם לעת עתה. או בימי הקיץ, היה ערבי , אומנם אחר, עובר ברחובות עם עגלת תלת אופן מתגלגלת שנעצרת על ידי משיכת מוט הנתקל בגלגל הקדמי ועליה ערמת אבטיחים , עובר וצועק : "אבטיח, אבטיח על הסכין מתוק ואדום" היה צועק במבטא שאהבתי לחקות. מעולם לא שאלו מאיפה בא ולאן הוא הולך, אלא נדמה היה שהדמויות החולפות על פנינו בזרותן הן חלק מהנוף והעונות.

אבל, ביפו, כשהלכנו לאיטנו בטיול של שבת לאורך שדרות ירושלים המוצלים, ראינו משפחות ערביות, יושבות בפתחי הבתים ושובתות גם הן בפיצוח גרעינים והמסגד הגדול שבלב הרחוב, היה חלק מהעיר, חלק מהנוף.  ואם פנינו שמאלה לכוון הים, דרך הסמטאות ורחובות השוק, הנו פוגשים את הכנסיה האורתודוכסית ואת ביתה הספר לבנות המוקף חומה לבנה ומגדל פעמונים יוצא מתוך החצר הסמויה. שוק הפשפשים, על הסמטאות מלאות ההפתעות על הצבעוניות, ההמולה והמוסיקה הערבית שבקעה בין החנויות ומתוך המסעדות היה פיתוי גדול ללכת בתוכו ולהיעצר ליד אמא העומדת וממששת אריג, או רוכנת לרהיט מיושן. לפעמים נעצרנו מול מדרכה עמוסת כסאות בסגנון צרפתי מהודר שלא ברור מאיזה אולם בורסאי הגיעו לכאן . שידות מצוירות ומקושטות, כיסויי מיטה ממשי  שהגיע מסין או טיבט.

 ככל שהתקרבנו לכיכר השעון העות'מני , עלה ריח מסעדות הבשר באפנו. בשר השווארמה הפתוח לעולם ובשר הנצלה על אסכלות ומפיץ ריח מזמין לכל עובר מהצהרים ועד הערב. מסעדות בתוך חצרות ומבואות בין הסמטאות המתחבאות מאחורי סמטאות השוק ועד ככר השעון.  כשחצינו את הכיכר לעבר  "השטח הגדול" , עלה ריח מסעדות הדגים הפתוחות. ומי שעבר על פניהן, יכול היה לראות את הסחורה שזה עתה הגיעה מהים ועודה מפרפרת בארגזים הפתוחים לראווה. דגים לבחירת העוברים ושבים. הדג שיבחר יגיע כעבור דקות מוגש על צלחת שטוחה עם צ'יפס וסלט. משם הלכנו לעבר הגן המשתרע על הגבעה מול הים. גן יפהפה שאהבנו לשבת על ספסל ולצפות אל הים, לראות את סירות הדייג היוצאות אל הערב. היינו

נשענים על המעקה ומתבוננים בדייגי החכה, היושבים על הסלעים של המזח, זורקים חכה שקרסה מלופפת בצק ומשליכים בסבלנות לים. סביב, בין הסלעים, המעקה והרציף היו חתולים משוטטים שמנים וחשדניים. לפעמים כחום היום היינו רואים משפחה ערבית יורדת עם מחצלת וצידנית לחוף, ובעוד האם טורחת על האוכל והאבא מלבה אש לבשר היו הילדים ונערות המכובים בלבוש מלא ובגלימות מוסלמיות נכנסים למים וטובלים תוך צעקות שמחה והפתעה . כל הפרטים נאספו למכלול מלא צבעוני ומלא חיים.

 לגן שבמורד הגבעה היו קשורים סיפורי מסתורין על מעשים לא כשרים ועל נשים שלא נאה לתאר את מעשיהן. ברבות הימים, לאחר שנים רבות כתבתי את מחזור שירי יפו, שמתוכם "השרמוטה" עוסק בדמות אישה יפואית , שבעיני כולם, היא שרמוטה, סמרטוט וזונה, ובעיני, היא אישה  ובעיקר אישה אמיצה.  אותה שפה שנזרעה בי באותן ישיבות על הגבול בין שתי הערים, בין שתי הוויות, בין המותר לאסור ובעיקר בקבלת הצד האנושי של ההוויה בין שתי הערים.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אוֹתָהּ אִשָּׁה: חַנָּה וְאָנָה מָתִילְדָה וְאִינְגָה אוֹ לֶנָה
וּמַלְכָּה אוֹ מָלִינָה וּמָרִיָה
אוֹתָהּ אִשָּׁה, אוֹתוֹ מֹתֶן אוֹתָהּ בֹּהֶן בְּצֶבַע אֲדָמָה
אוֹתוֹ שֵׂעָר וְאוֹתָם שָׁרָשִׁים מְרַצְּדִים לָבָן בְּאוֹר הַחִנָּה
שֶׁבֵּין הָאָדֹם לֶחָצִיל. 

וּלְכָל שֵׁם מִשְּׁמוֹת הָאִשָּׁה מֻתְאָם אִישׁ כְּמוֹ כּוֹבַע אוֹ כְּפָפָה
עִתִּים הוּא בָּשָׂר וּפֶצַע וּלְעִתִּים אוֹתִיּוֹת נָעוֹת מִתְמַלְּאוֹת
וּמִתְרוֹקְנוֹת נִכְתָּבוֹת וְנִמְחָקוֹת זֹאת הַמָּתִילְדָה הוֹלֶכֶת לְאִטָּהּ
בְּשׁוּלֵי הַמִּדְרָכָה וְסַל לִימוֹנִים בְּיָדָהּ
וְלִפְעָמִים זוֹ לֶנָה נוֹהֶגֶת כַּאֲדוֹנִית בִּמְכוֹנִית חֲבוּטָה
וְהִנֵּה הִיא מְנִיעָה בְּצַעֲדֵי יוֹנָה יְרֵכֶיהָ וּמָתְנֶיהָ עוֹלִים
וְיוֹרְדִים כְּיַרְכְּתֵי סִירַת דַּיָּגִים בַּגַּלִּים
אִשָּׁה לְכֻלָּם, קְדוֹשָׁה כְּמוֹ כִּיּוֹר
שֻׁלְחָן וְכִסֵּא בִּלְשׁוֹנָהּ וּשְׂפָתֶיהָ כְּמִזְבֵּחַ
שַׁרְמוּטָה קוֹרְאִים לָהּ
אֵם לַתַּחְתּוֹנִים 

(הגנן , הכלבתא והשרמוטה, 2007)

ויש מבט אחר, המבט של מי שבא אל יפו מכוון הטיילת של הרברט סמואל . מימין הים בטורקיז מלא אור, מנצנץ במלוא ההישתקפויות ולאחריו החוף הצהוב והמפתה ולאחריו המעקה המחליד. הלכתי לאורך החוף דרומה, ככה סתם בלי סיבה ובמרחק, שטות מפרשיות ובאופק, הגבעה המתנשאת של יפו, עם המגדלור ומגדל הכנסייה, משמאלי, נווה צדק הישנה ואני הרגשתי כאילו אני מטיילת בתוך אחד הציורים של נחום גוטמן. דווקא נופים אלה, שהם תשתיות חיי , ילדותי, החלו לקבל את מקומם בכתיבה ובשירה ככל שבגרתי. והחלו לצאת לאור דווקא בספר השישי לאחר שובי בשנת 2003 מחצי שנה באוקספורד. חזרתי והיה לי צורך דחוף, לחזור ולשוטט בין יפו לתל אביב. לגעת בתמונות ובמרקמים מתוך המרחק המקרב.

ההרחבה הנוספת התרחשה דרך השיעורים לספרות ולתנ"ך. כך לאט לאט, התרחב העולם והתרחבה השפה.  

עיניך בשדה

אבל, אי שם בגיל 16, פגשתי את ספר בראשית באופן אחר, יחד עם המקראות הגדולות , יחד עם ההגות היהודית המתלווה . יכולתי להזדהות עם אברם , המסע שלו, היה גם המסע שלי. ממקום לא יודע, לא מודע, ממקום של חיפוש אל זהות של נערה ישראלית מתבגרת ששומעת את ה"לך לך", כקריאה אישית, אך ללא הבטחה. כקריאה אישית שיש עימה הליכה לעבר עצמה, לעבר הארץ הלא ידועה. הן מבחינה גאוגרפית והן מבחינה לשונית , הייתה לי הרגשה שאני הולכת בעקבות אברהם האדם הבודד לגילוי עצמו, לגילוי אלוהיו על ידי נסיונות והתנסויות. ובתוך המסע הזה הלכתי אל השפה. כוחה של השפה בבריאת העולם, פעלה עלי את פעולתה, כמו שאלוהים קורא לדברים בשמות וכך הם מתקיימים, כך נגלה עולם, גם כאשר אתה קורא בשמות לעולם הפנימי, הוא מתחיל להראות. להתרחב, לדבר.

ההליכה פנימה אל תוכי והליכה החוצה אל הארץ והתנ"ך לידי , הביאה אותי להכרת המפגש המכונן בחיי. תחילתו של המפגש עם הארץ, היה דרך הטיולים בתנועת הצופים, בטיולים אלה הרחקנו אל מקומות ואל נופים שלא היה בכוחו של הבית של אז להעניק.

 אני זוכרת מסע  שבחלקו חצינו את עמק יזרעאל, בתקופה בה התבואה הייתה בשיאה, השיבולים הקיפו אותנו בגובה שהגיע עד חזינו. מסביב לשדה התבואה היתה חומת קוצים בשיא פריחתה, הסגולה וכחולה . ראש השבט, שהיה גדול מאיתנו והוביל את המסע, עצר לרגע, התבונן סביב, הוציא מכיסו אולר קטן, חתך גבעול של ברקן, זרק את ראשו והחל מקלף לאט לאט , לאחר שקילף היטב ונראה בשרו הלבן של הגבעול, חתך ממנו חתיכות בגודל של שני סנטימטר, הכניס אחת מהן לפיו ולעס בהנאה, ואז חילק לנו וטעמתי לראשונה טעמו המתוק של בשר של קוץ. הוא לא מיהר, הוא נהנה לראות את אותו ההשתאות על פנינו הילדותיים, והחל מפרט לנו את ההבדל בין הקוצים, מי הברקן ומי הגדילן ובמה נפרד דרדר החרחבינה מדרדר נאה או מדרדר מצוי  . שם למדתי ש"דר" יכול להיות גם מעגל, והקוצים מסודרים המעגלים, דר אחר דר, וברקן, לשון, ברק קוציו חדים כברקים בליל, ועל הקשר שבין הקיץ לקוץ. וכך, העולם החל לקבל סדר ומשמעות. עוד אנחנו בולעים את הרוק מטעם הקוץ, פתח אותו ראש שבט בעל הבלורית את התנ"ך וקרא לנו  פסוקים מתוך מגילת רות: וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים. וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים–אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.  ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ–חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.  ד וְהִנֵּה-בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, יְהוָה עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְהוָה.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים–וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.  ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי.  ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן–הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.

ימים רבים שמעתי בתוכי את הדיבור בשדה. דיבור שצמח מתוך טכסט קדמוני לכאורה , אך היה עבורי אינטימי וכאילו פנה רק אלי ועורר בי געגוע לדיבור של סבתי.

"לכי בתי"

"ה' עימכם"

"יברכך ה'"

"הלא שמעת בתי , אל תלכי ללקוט בשדה אחר.. עינייך בשדה אשר יקצורון"

השיחה נראתה ונשמעה לי כל כך עכשווית. כל כך מכאן. בלתי אמצעית באופייה. האינטונציה נשמעה לי מלאת דאגה וקרבה עד שבמוחי העתקתי לאינטונציה של סבתי סת'רינה שהייתה קוראת לי "קרידה מיה". אם הייתה בחיי אז אינטימיות וביטוי של קרבה וחום אנושי חסר חשבונות, כך הבנתי אותו , דרך קולו האבהי והמגן של בועז בשדה. מאוחר יותר, כאישה בוגרת ואם לילדים קטנים , נהגתי לקחת בחודשי הקיץ מעט זמן לעצמי ולצאת לכתוב בגליל התחתון באזור כפר תבור. שם נהגתי , לצאת בעת הקטיף לשדות ולמטעים ולהיות עם הקוטפים. להיות איתם בחייהם בשדה. באותם ימים נפגשו לי ימי הראשונים באחרונים ופגשתי גם את תורתו הנפלאה של רב נחמן מברסלב, תורה שקרא לה: "בועז"  וידעתי שגם הוא שמע את הקול האינטימי שבשיחה ומשם צמחה לו שירת העשבים .

"דע כי יש שדה. ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד. וגדול ויקר יופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר. אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ויש כמה וכמה נשמות ערומות שהם נעים ונדים מחוץ לשדה. וממתינים ומצפים על תיקון שיוכלו לשוב ולכנוס אל מקומם. וגם אפילו נשמה גדולה שבה תלויים כמה נשמות. לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ קשה לה לחזור לשם והם כולם מבקשים ומצפים על בעל השדה שיוכל להתעסק בצורך תיקונם".. (ליקוטי מוהר"ן , ויאמר בועז אל רות, תורה סה)

בנקודת המפגש בין השדה למטע בגליל התחתון, לפתע גם ראיתי לא רק את הטכסט המקראי, אלא, גם את הרובד האישי והמיסטי של רב נחמן, שלא היה איש שדה מובהק וודאי לא בארץ הזאת ויכול היה להעתיק את השפה על עולם הדימויים שלה והמטאפוריקה שלה, לשדה הנפש .

המפגש בהכרה שהארץ הזאת נושאת בתוכה כל רגע  מפגש בין המיתי לאישי ולאקטואלי. היא אוצרת בתוכה זיכרון בלתי נדלה שאני מנסה לרדת ולדלות ולהביאו אל ההכרה, אל חיי אל השפה שלי. המרחב שם מצוי המאגר במרחב בין הארץ לבין השפה והספרים.

עוֹד טֶרֶם הִתְחִיל הַיּוֹם לְהַכְבִּישׁ וְלַהְבִּיל                    וּמִי יֹאמַר לִי,

(וְאֵין מָקוֹם לַמִּלָּה "שַׁחַר" אוֹ "בֹּקֶר"

שֶׁהֵן רְחוּצוֹת וּמְקוֹמָן בְּדִבּוּר הַשִּׁיר)                          הֲלֹא שָׁמַעְתְּ בִּתִּי

טֶרֶם הֵחֵל אוֹתוֹ רַעַשׁ מְחֻיָּב

חִפַּשְׂתִּי בַּשָּׂדֶה דֶּרֶךְ לְנִשְׁמָתִי                                  קֶרִידָה מִיָה, אַל תֵּלְכִי

שֶׁבֵּין אִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים

תְּהֵא עֲרֻמָּה וְרַשָּׁאִית                                             לִלְקֹט

לָשֵׂאת בְּכִי מְשֻׁחְרָר

וְקָצוּב                                                                 בַּשָּׂדֶה. הֲלֹא שָׁמַעְתְּ

 

וּבַגָּדֵר שֶׁחָצְתָה בֵּינִי לְבֵינָהּ                                     אִיזִ'יקָה אַל תֵּלְכִי

(קטע דו קולי  מתוך : שירי שדה, נהר ושכחה, עמ 135 ב"שביעית")

בשורה, לידה, צליבה  וזר קוצים
או ביוגרפיה מיתולוגית לאורכה של הארץ

בו בזמן התחלתי להכיר בעובדה שאני חיה במזרח אבל, בפועל אני בת לתרבות המערב ואוצר הדימויים הויזואליים שלי מקורו ברובו הגדול מהמערב, מהתרבות הנוצרית. דימויים ויזואליים כמו הלידה בבית לחם, הדרשות בגליל בכפר נחום, חקק, טבריה, מגדל, הכנרת והר האושר, המפגש בגת שמנים, הסעודה האחרונה על הר ציון, הצליבה והפיאטה בירושלים, התחייה באמעוס. כל אלה מקומות הנעוצים היטב בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של ארץ ישראל. הביוגרפיה של ישו, היא ביוגרפיה מיתולוגית לכל תרבות המערב והיא פרושה על כל הארץ. היא חלק מהסיפור המקומי וחלק מהשפה שהארץ מדברת אותה. ההכרות עם הארץ מחייבת הכרות עם הברית החדשה וימי בית שני ומבחינתי, קיבלתי רובד נוסף לשפה שלי. בהבדל מהתרבות היהודית, התרבות הנוצרית הביעה עצמה לאורך כמעט אלפיים שנה באמצעות דימויים ויזואליים. מעין דרש ופרשנות על הטקסט הכתוב. אוצר הדימויים הויזואליים הוא רב עוצמה והחל מלווה אותי בדרכי. לא היה לי ספק שאחד מביטויי הסבל החזקים ביותר לאדם המערבי, הוא ישו על הצלב. ועבור היהודי, זהו אחד מביטוי הסבל האירוניים במיוחד.

ככל שהתבגרתי התחלתי להתהלך בארץ, לטייל בה, רציתי לדעת מי היא. מה היא, מהם שמותיה. וכמו האדם הראשון עם כל צעד בשבילים,, עם כל טיול בנופים חדשים ניכסתי לי שמות העצים והפרחים. והשמות האלה, אינם רק כינויים, יש להם שם ומרקם וריח וזיכרון וכך באו לעולמי : גרגיר הנחלים וגזר קיפח, זוטה לבננה וזמזומית מצויה, חבלבל השדה וילקוט הרועים, ספלילה מצויה, פואה מצויה, סחלב שלוש שיניים וסיפן התבואה. וכך עם כל טיול וסיור והכרת הארץ, מתרחבת השפה לעומקה ולרוחבה של הארץ. לימים למדתי שבבלי דעת הלכתי בעקבות גדולים ממני.

בין המשנה למטבח

כשהתחלתי בלימוד המשנה  גילית את מרחב השפה העברית המודרנית המשקף עומק היסטורי ולשוני  שחסר לי מאד , כמו משפטים: "ואלו מפסיקין לפאה, הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור , והניר, וזרע אחר.." (פאה פרק ב' משנה א) או "מלבנות התבואה שבין הזיתים.." (פאה פרק ג משנה א). מוכרחה להודות שלא השאלות ההלכתיות העסיקו  אותי, אלא, מרחבי השפה, העולמות החדשים שניגלו לי , הדרך בה השפה חושפת את קווי המתאר של הנוף. את יכולת התיאור של חכמים , את מאגר השפה שעמד לרשותם. לימים אמצא את דבריו של ביאליק בהקדמה למשנה במאמרו המפורסם "משנה לעם" את הדברים האלה :"עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא. " וכך מצאתי שמה שהיה תגלית וחידוש עבורי, היה בבחינת מוכר וידוע ומודע לביאליק שעמד על הסף שבין התרבות העברית המסורתית לבין המודרנה שהייתה אז בחיתוליה.

איני יכולה לתאר מסע מדוייק שהוא בבחינת "כיבוש" שכבה אחר "שכבה" כי , הדברים לא יהיו מדויקים. תהליך הגילוי והחיפוש מתקשר באופן מדוייק ביחסים שבין הביוגרפיה הפרטית לבין העולם האינטלקואלי העולם היהודי שרובץ לפתחי ואינו מרפה .

ואולי רגע לפני שאני נפרדת מהפרק הזה, מן הראוי להתיחס לצד אחר ולרובד אחר של השפה בצמיחתה  לצד הארצי, הפשוט שבה. צד ה"בשר" והמטבח. הגוף הנשי הנושא החש בעונות, במחזוריות הדמים בתוכו, הריונות המשנים יחסי חוץ ופנים בתוכו והחלל המרכזי של הבית, הוא ממלכת המטבח, שדרכם בשר בבשר נוגע. 

ערב חג

בַּחֲרִיקַת עֲצָמוֹת מִצַּוָּארָהּ הַמְעֻקָּם לְתַלְפִּיּוֹת
לְאֹרֶךְ שִׁדְרָתָהּ
סַכִּין מְשֻׁנֶּנֶת בַּעֲלַת לַהַב שָׁחוֹר
נָעַצְתִּי בֵּין יְרֵכֶיהָ בָּעוֹר הַלַּח הָרַךְ וְהַנִּמְתָּח
לְבֵין גּוּפָהּ. (מַעֲשֵׂה אָמָּן)
נִתַּקְתִּי אֶת רַגְלֶיהָ הָרַכּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ
אַחַר כָּךְ אֶת כְּנָפֶיהָ הַמְקֻפָּלוֹת
(לְצַד גּוּפָהּ הַלָּבָן, הַחִוֵּר מִתָּמִיד)
אַחַר כָּךְ רָחַצְתִּי יָדַי
מִתַּרְנְגֹלֶת הָעֲווֹנוֹת שֶׁלִּי
לְמָרָק שֶׁל חַג
וְרֵיחַ מְרַפֵּא שֶׁל גֶּזֶר, בָּצָל, סֶלֶרִי
תַּפּוּחַ-אֲדָמָה וּפֶּטְרוֹזִילְיָה וְתַבְלִינִים
עִם רַגְלֵי עוֹף מִלֵּא
אֶת הַחֲדָרִים

(מתוך: מסע אילה, 114, שביעית)

לא זכור לי שפגשתי לפני כן, שירה המכילה מרשמים או תפריטים של אוכל. והגילוי שניתן לעצב בשירה עולם דרך הפרטים הפשוטים של חיי יומיום. להביא עולם אישי מאד , עולם שאין  אינו  נמדד בכלים "רוחניים" או אינטלקטואלים. והוא לקוח מהשיח המתנהל בתוכי בין עולם החומרים  היומיומיים חסרי השגב, חסרי המיתוס לביני , בין מי שמנסה ליצור חיבור ושקט בין העולמות באמצעות התודעה, באמצעות השפה. כך מצאתי עצמי בשעת העבודה במטבח או בשעות הטיפול בילדים ובתינוקות , בחלל הבית שהוא חושני מאד ונדרשת בו נגיעה ישירה ב"חיים" . חלל הבית מזמן חיבור בין העולמות ומפגש בלתי אמצעי עם חלב היוצא מבשרי או בשר טחון שאני מעבדת ומטבלת ומכינה לארוחת צהרים.  לשירים חדר רפרטואר הבישול שלי כמו בשר טחון של קציצות בשר המהוה מטאפורה לחומר של הפסל, ולמעשה היה רגע להתמודד עם סוגיה ארטפואטית.. או הרכבו של מרק עוף עם גזר, בצל, תפוחי אדמה ופטרוזיליה. לדון בסוגיה של חיתוך גופה של תרנגולת לחג או במה דומה העיסוק בתערובת של בשר טחון לבחישה בחומר.

נהר ושכחה

בשנת 1995 , קיבלתי את פרס ראש הממשלה, ובפעם הראשונה בחיי  יכולת להקדיש זמן לכתיבה רצופה. לכתוב ספר שירה שהוא סביב נושא ומתוך רצף של זמן ומקום ותודעה. הייתה לי כוונה לצאת אל הארץ, לשוטט וללכת בה ולכתוב מתוך התבוננות את חווית ה"מקום" וה"זמן". היתה בי מחשבה תמימה שהדבר אפשרי , להתבונן ולחפש את השפה ההולמת בין הזמן והמקום. לחפש אותה, להגדיר את קווי המתאר שלה.  למצוא את הדרך בה השירה, קרי: "השפה" נבדלת מהעין של הצייר.

רציתי לחזור וללכת בנוף הרי ירושלים להתבונן בעצי הזית, בצל הסגול שהם מטילים באדמה ההפוכה, בשברי סלעים, בטרשים שלפעמים נדמים כמו חיות קדמויות בשדה. לצאת מהמטבח, מהכיתה, חזרה אל הנוף, אל השדה. לשדה בועז , לשדה של המדריך מהצופים, לפליאה הגדולה שהיתה בי כשראיתי בפעם הראשונה את הרי ירושלים  מכוסים בשלג וצבי רץ למרחקים בין העצים ששינו את מראם לקוים ברישום דיו יפני. חשבתי שניתן לחזור לראייה שיש בה מן הראשוניות . לראות כמו צייר , כמו צלם.

"והנה, האומנות ובמיוחד הציור ניזונים מאותה שכבת מובן גולמי שעליה האקטיביזם אינו מעוניין לדעת דבר. יתרה מזאת, האומנות והציור הם היחידים העושים זאת בתמימות גמורה. מן הסופר או מן הפילוסוף אנו מבקשים עצה או חוות דעת . אין אנו מסכימים שיותירו את העולם תלוי על בלימה, וברצוננו שינקטו עמדה. הסופר  והפילוסוף אינם יכולם להתנער מהאחריות שיש לאדם המדבר." 

"העין היא מכשיר המניע את עצמו, אמצעי הממציא לעצמו את תכליותיו: היא מה שהונע על ידי נגיעה מסוימת של העולם, ומשיב אותה לנראה דרך עקבות שמותירה היד. שונות ככל שיהיו התרבויות שבהן הציור נולד, האמונות, הסיבות והמחשבות שמתוכן הוא צומח : שונים ככל שיהיו  הטקסים שבהם הציור מוקף, ואף שנדמה שהוא מוקדש לדבר מה אחר, בין אם טהור ובין אם לאו – הרי שהציור, מימי מערת לסקו ועד היום, מהלל חידה אחת ויחידה: חידתה של הנראות3."(שם, עמ 40)  את הדברים שחשתי, את הקשר המחוייב שבין הנראות לשפה ואת ההבדל בין השניים

מצאתי לימים מנוסח היטב בספרו של מוריס מרלו-פונטי "העין והרוח" ניסוח של הדילמה הזאת, שבהחלט אני מסכמה איתה. מה מבדיל בין שפת המשורר לשפת הצייר, שעה ששניהם עסוקים בהתבוננות.

אולם, תוך זמן קצר מאד למדתי, שההליכה בארץ, אינה מאפשרת "התבוננות" נקיה מזיכרון, נקיה מקשב להווה המתפרץ במלוא עוצמתו הפוליטית והחברתית. נסעתי מרחובות לירושלים כמה פעמים באותה שנה , הלכתי ברחובות, התפניתי למפגשים בלתי צפויים ברחובות , בבתי הקפה, על התפר ביו העיר החדשה לעיר העתיקה. באתי זרה אל העיר ומתוך הזרות הזאת המעורבת בכמיהה גדולה ראיתי אותה, את העיר במורכבות האסתטית והאנושית שלה. את הרב שכבתיות שלה, את המיתוסים המהלכים בין השווקים בין הרחובות, מהבהבים בכל צורה  שהעין מוכנה להבחין. (אור לאדר עמ 36, בין כפות מנעולים, עמ  44 נעליים 67)

 בסוף אותה שנה, למדתי גם על עוצמתו להתפרץ אל החיים מכוחם של המחלה והמוות. ההתפרצות הזאת שינתה את השפה ומשלב השפה של השירה ב"נהר ושכחה". בספטמבר אותה שנה, התגלתה מחלה ממארת בגופו של אישי  ומאותו רגע עד מותו כעבור שלוש שנים ועוד חודשיים ניהלנו חיי משפחה במאבק ותחת איום המחלה והמוות.

 באותה שנה אומנם היה בכוונתי לעסוק בהתבוננות, בנוף, בתנועה בתוך הארץ, וקבעתי לי סדר זמנים וסדר עבודה לכתיבה, אך בכל פעם מצאתי עצמי מתמודדת עם "התפרצות" אחרת של המציאות אל חיי ואל ההתבוננות שלי. כך, פיגועים   התפרצו ונכנסו אל החיים והכתיבה. תחילה, לא יכלתי להדיר עצמי מהנושאים, אך בהמשך מצאתי עצמי מתמודדת עם השאלה מה עלי לעשות עם זה.

לאן עלי להוביל את המידע הזה שאין לי עניין בו באופן ז'ורנאליסטי ואין בו אסתטיקה של התבוננות והוא אלים והוא קשה ויכול להוביל את הכתיבה למקומות של זילות. יתכן שמקומה של השאלה הזאת הוא בין האתי לאסתטי, בין המוסר לאומנות. האם מותר לי לפקוח עיניים אל הנוף, אל  המראה, ולסגור עיניים מפני ההסטורי, מפני מאבקו של "האחר", בי. בעמי, בארצי. האם ניתן לראות שביל או כביש בו נסעה משפחה אמש ונמצאה ירויה, ככביש בלבד? האם אפשר לראות את הארץ הטעונה הזאת מבלי לראות בכל מימדי הראייה  כולל סבלו של העם האחר שהוא בן לארץ ולנופיה ונע בין שכן, לאויב.

שירי אורפאה

הדוגמא המובהקת ביותר עבורי , בחיפוש אחר שפה ההולמת ארוע נפשי או ביוגרפי  בעל ממדים החורג מהיומיום, היה, בזמן שכתבתי את "שירי אורפאה". מבחינה דוקומנטרית, הדברים נכתבו בתקופה שבין שלושת החודשים האחרונים לחייו של אישי לבין תום שלושה חודשים לאחר מותו. אבל, גם ניסוח זה אינו מדוייק, שכן הדברים נכתבו בפתקים ובניירות בשימוש משני, כמילים בודדות, משפטים בודדים. רישומי דברים. התפרצויות רגשיות .

כאשר ישבת עם עצמי ליד שולחן כתיבה מאולתר שהכנסתי לחדר שינה, לאחר כמה חודשים ואספתי את הפתקים השונים, ראיתי את החומר שלפני וידעתי, שאיני יכולה להשליכו. בלתי אפשרי לי לעבור על פני הר כזה, או תהום כזו בנוף הנפשי, הביוגרפי שלי מבלי שאנסה ללכוד אותו אל המילים.  . היה לי עניין  רב  להנכיח אותו ואת הפרדה ממנו, דרך עיני, אבל, להימנע מכל דבר שיכול להימסר מפיו, או בשמו מבלי שביקשתי את רשותו (מה שנעשה בלתי אפשרי). כל התהליך הזה היה מלווה בכאב ובגעגועים ובתחושת שבר גדול שאין לא מרפא. רציתי להתמודד עם הפרידה, המוות והאובדן וחסרה לי ה"שפה".  הסיבה הראשונה לכך היתה, המודעות הגבוהה שלי לעובדה שאלה נושאים גדולים וכבדים שמיטב היצירות העולמיות נכתבו עליהן. ואולי, אין מה להוסיף ובעיקר, אין טעם להוסיף אם חלילה, אין בדבר משהו מהחד פעמיות של האובדן ובו בזמן גם הממד האוניברסלי השאלה היתה איך אגיע מהחומר האותנטי שנאגר בכיסי, ליצירה שהיא שירה במהותה. ושירה, שתוכל לחצות את הזמן והמעמד האישי כל כך. חיפשתי "שפה" או לפחות משלב בשפה שלא יהיה בו חשש "זיוף". כלומר שתהיה הלימה מדויקת בין הכוונה לבין המילים. הייתה עלי אימת ה"זיוף" המתבקש מעצם העיסוק בנושא אישי ורגיש כל כך  שבו הנעדר, שהוא הנוכח, הוא הנמען והוא האוביקט, אינו יכול להגיב או להתגונן מפני המילים, הרגשות או דרך הצגת הדברים בעד עיני. הייתה עלי אימת דמותו המאופקת והנמנעת מכל חשיפה אישית ומכל דרמטיזציה בכל כוח מהעצמה  של המוות שכבר היה נוכח בחיינו. 

כך, שברור היה לי שמשלב השפה חייב להיות "בגובה העיניים". בגובה הדיבור ומכוח האינטימיות שבין איש לאשתו ומתוך המרחק המתהווה מכורח הנסיבות. מתח שבין חיבוק להעלמות.

ידעתי , שאירוע פרדה של אישה מבעלה של בת מאביה, הוא אירוע בעל כוח מיתי בחייה ובחיי המשפחה, לפיכך, כל נגיעה במיתי הייתה עבורי נכונה ומדויקת. ולעומת זאת\, לא יכולתי לקבל אפשרות שבה יהיה תיאור עובדתי ואובייקטיבי בלבד של המחלה והדעיכה אל המוות או הימים הקשים שבאו אחרי. מבחינתי היה בזה משהו פוגע ומעליב, שכן עוצמת הדברים היא מעבר למנייתם.

ידעתי גם שעלי להחזיק בידי שני חוטים ושני קצוות , האחד הקרוב לי מאד ולאירועים שהתרחשו בחיי לעיני, להשאר צמודה לריחות ולמראות לזיכרון ולכאב, לרגעי המעבר בין החיים לבין המוות.  ומצד שני, להרחיק נדוד אל מחוזות השפה ואל מחוזות החוויה  שמעבר לגבולות עולמי. לאלה, שיש בהם הכוח לגעת בליבת הדברים אך לא באוצר המילים המוכר לי. ללכת אל הזר שמעיד על הקרוב וכך מצאתי עצמי עסוקה בקריאת שירת הקינה השומרית העתיקה, ולמדתי על מנהגי האבל של המצרים הקדמונים והמיתוסים על המוות ותחייתו של אוזיריס. קראתי כמעט כל אגדת חז"ל שעסקה במוות ופרדה. רציתי ללמוד בכל מאודי , את הטכסים וההלכה והמנהגים שדרכם התרבות היהודית מעבירה מסרים דווקא ברגעים בהם האלם הוא גדול והשתיקה, הבכי והקינה והתנועה הם הכלים המידיים העומדים לרשותו של האבל. קראתי, למדתי והרחבתי את השפה האישית שלי. עד שחשתי שיש לי "שפה" להתחיל לדבר את אורפאה

"על דלת המתים אני דופקת/ הו, דלת המתים תרעד ממכותי/ אני רוצה לדעת שהמפריד/ נתן להשבר עד המחר/ שיש בזעזוע גל/ שיוביל את הקול לשלותך המדומה/ שמאחורי הדלת יש יד מונפת/ לשבור את המפלח את העולם/כמו תפוח על גרעיניו//" (שירי אורפאה, עמ 31)

רציתי לומר את הרגעים האחרונים בחדר, רגעים לפני שהגוף נפרד מהנשמה, רגעים שלא  היתי בוחרת בעדות מדויקת או באוצר מילים קליני כדי לתאר אותם. העדות הדוקומנטרית אולי חשובה לבני המשפחה, אך, העדות הפואטית, רואה מעבר לזמן ולמקום.

"ובא אותו מלאך שהיה תלוי מהמנורה ומעל הוילון ומתנדמד/ וראית אותו ורצית לומר לי שהוא פה/ שהוא אלינו כבר בא. ומים עלו מהתהום/ להציפך כמו גאותו של הים הבאה מתוכו/לאור לבנה הנשקף על פניו./"5 (שם,עמ 22)

במצבי קצה כאלה יש בהם תחושה שכל רגע הוא בעל ערך שאין לו שיעור. ובתוך כל רגע שוכנות מילים או תמונות הנתונות בתוך ההקשר של קצה החיים או קצה של "יחד" שממנו נפרדות הדרכים (ובעיני גם מוות הוא דרך) .  ודווקא ברגעים כאלה נאמרות מילים הפשוטות ביותר, הבנאליות ביותר, אך מעצם היותן נאמרות ברגעי קצה, הן מקבלות ממד מיתולוגי בעיני השותפים.  איך מוציאים את הבנאלי מהמילים ומעבירים את התחושה המיתולוגית של הרגע מבלי להעצים וליצור פער.

זו הייתה התחושה שלוותה אותי בזמן הכתיבה וכשחשבתי על המילים שאישי כתב בפנקס בשעותיו האחרונות כאשר לא היתה די נשימה באפו לדבר, בכתב יד רועד ורפה :"מים" "אויר" "לנשום". מה אעשה במילים שנשארו באוויר, שהלכו והתעצמו בתוכי , אבל, איש מחוצה לי אינו יכול להבין את ההקשר הדרמטי , תחושה שיש בכוחן של המילים לבגוד במי שנושא אותן ממקום למקום. שהן האמצעי היחיד שעומד לרשותך אך בו בזמן לא ניתן לסמוך עליהן, הן בוגדניות ובמיוחד ברגעים רגישים כל כך, רגעים של אמת אחת, אמת שהייתי עדה להתרחשותה.

 ההתמודדות עם המחלה והמוות בתוך המשפחה, העמיד אותי בפני ההבנה שחיי בכל רגע ורגע הם רגע של מפגש ונגיעה של בראשית, תחילת הדברים, אבל, כל רגע הוא גם הרגע האחרון. כל מילה שנאמרת או נכתבת, היא חלק ממהלך ובה בעת היא גם מילה אחרונה בחיי. מילה של קצה. לפיכך, רובצת עלי אחריות כלפי עצמי, לראות בהם חומר, להתבונן בהם ולפרש אותם. זו תחושה של חיים בתוך מציאות רפלקטיבית תובענית. חווית הכתיבה והיצירה היא ממד נוסף, ממד שותף לרצף הביוגרפי שחלקו בשליטתי וחלקו, נסתר מעיני ואין לי אלא, לנסות וללוות בהתבוננות ובשפה. היתי אומרת שזו השותפות שלי בהכרעות הגורליות של הקב"ה , בזמן כתיבת שירי אורפאה, ידעתי שאני מחויבת "לעשות ספרים הרבה אין קץ" כל רגע שחולף עלי ללא השהייה ושהייה מאיים על שלמותי הנפשית ועל מקומי בעולם. ולמעשה גברה בי ההכרה, שיהודים, באשר הם, מחויבים לכתיבה. מחויבים לחיפוש אחר משמעות מעצם היותם "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ". (ברכות נה)

המחויבות הזאת, הביאה אותי להבנה שכוחן של המלים גדול עלי, ולפעמים השימוש בהן, מביא אותי לערעור יחסי עימהן ולחיפוש מתחדש של שדות סמנטיים ותרבותיים שאוכל להישען עליהם ולבנות לי  מרחב חדש. התרחבות השדות הסמנטיים מהתנ"ך, למשנה, לגמרא ולארמית, לתרבות ימי הביניים הנוצרית או לפילוסופיה אפשרה לי להבין ולהגדיר עצמי מחדש שוב ושוב.

"כשרצה הקב"ה לברוא העולם היה מסתכל בה בתורה בכל מלה ומלה ועשה כנגדה אומנותו של העולם (…) כתוב בתורה בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, הסתכל במלה זו וברא את השמים ואת הארץ, הסתכל במלה זו וברא את השמים.  בתורה כתוב בה, ויאמר אלוהים יהי אור, הסתכל במלה זו וברא את האור, וכן בכל מלה ומלה שכתובה בה בתורה הסתכל הקב"ה ועשה אותו דבר".

 כלומר המסמן והמסומן מצויים באותו דבר, אותו דיבור או אותה מלה. תחושה זו הלכה והתעצמה בי והוותה דחף גדול לחיפוש שדות לשוניים שלא הכרתי. לראות במילה כמי שמנסחת את הנראה ולפעמים מעלה מן הסמוי את המתגלה. אך לכל זה מתלווה ריקוד הטנגו המופלא בקשר שבין המסע הביוגרפי לזמן ההיסטורי ולמקום הנורא והמופלא הזה.  במילים של בורחס, מצאתי משהו מההד לזה:

"משבגרתי הגעתי למסקנה (ומסקנה זו עלולה להישמע עצובה) ששוב איני מאמין במבע: אני מאמין רק באילוזיה. אחרי הכל, מהן מילים? מלים הן סמלים לזיכרונות משותפים. אם אני משתמש במלה, מן ההכרח שיהיה לכם נסיון שאותה המלה מייצגת. אחרת למלה לא תהיה כל משמעות בעבורכם. אני חושב שאיננו יכולים אלא לרמוז, לנסות לגרום לקורא לדמיין. אם הקורא ערני די הצורך , די לו ברמז". (חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר , מספרדית: פאביאנה חפץ  ויורם נסלבסקי, עמ 102)

מה דעתך?

הזמינו הרצאות

חוה פנחס-כהן מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים שונים ועל יצירתה

צילום: בר גורדון 

עדיין צבע תכלת- הולחן על ידי חגי נחתומי

להאזנה עדיין צבע תכלת אִם תָּבוֹא הַיּוֹם אַחַר עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים, שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים וְיוֹמָיִם תִּלְחַץ עַל פִּטְמַת הַדֶּלֶת וְתִשְׁלַח יָדְךָ בְּעַד הַמַּנְעוּל, אֶצְלִי, עָדִין צֶבַע

קרא עוד »

גשם בשפה זרה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email