W.B. Yeats

עצב האהבה/ ייטס

בערבים המולת הדרורים
כל השמים חלב וירח מלבין מעל,
בכל היופי הידוע הזה של פרידות
דמות האדם ובכיו נמחקה לעד

קמה נערה בעלת שפתים אדומות ועצבות (שפתי עצב אדומות לנערה שקמה)
והיתה לעולם ביופיו בהיותו בדמעות
נגזר גורלה כאודיסאוס וספינות המשא
וגאה כמו פריאמוס שנרצח על ידי בני דורו

קמה, וברגע של המולת ערבים
ירח עולה לעבר שמים ריקים,
וכל ההספד הזה על פרידות
יכול את דמות האדם ובכיו, להלחין.

המעיל

את שירי עטפתי במעיל
מסיפורי מיתולוגיה עתיקים
ארוג ברקמות וקישוטים
מעקב ועד חוט שערה
אך, הטפשים מבינים שירה
כאילו הם עיבדו אותה
ולובשים שירי לעיני כולם.
תן להם לקחת אותך, שירי,

יש בך העזה רבה
גם בלכתך ערום ברחוב.

כאשר תהיי זקנה

כאשר תהיי זקנה, לאה, ושערך שיבה
מנמנמת ליד האח, קחי ליד את השיר הזה
וקראי לאט, ותראי שוב את המבט ההוזה
שפעם מתוך צלליות עמוקות מעיניך בער.

כה רבים אהבו את החסד הרך,
אהבו יופיך בו אהבה כוזבת, או, אמיתית,
אך רק אחד אהב את נשמתך הצליינית,
ואהב מאד את העצב בפנייך המשתנים.

והתכופפי מטה ליד קורות לוהטים
ותמלמלי, בעצב מה, איך האהבה פנתה
ובמהירות הלכה מעבר להרים
ותכסי ראשך בתוך כתר כוכבים.

הפלגה לביזנטיון

1.

זו אינה ארץ לזקנים. צעירים
אלה בזרועות אלו וציפורים בראשי עצים,
- אלה הדורות המתים- באמצע שירתם,
מפלי דג הסלומון, וסרדינים צפופים בימות,
דגים, בשרים או עופות, הופקדו פה כל הקיץ
כל שהתחיל, נולד וגם נפטר.
נתפס במנגינה חושנית ונשכחת
זכר לכשרון הבלתי מזדקן.

2.

אדם זקן אינו אלא חפץ חסר ערך,
מעיל מרופט מעל מקל, אלא אם כן,
נשמתו מוחאת כפיים ושרה, בקול רם היא שרה,
עבור כל טלאי בלבושו הארעי
לא, אין שם אסכולת שירה רק מצבות
לימוד של נפלאותיו.
ומשום כך, הפלגתי לימים ובאתי
לעיר הקדושה של ביזנטיון.

3.

או, זקני כהונה העומדים ליד אש האלוהים הבוערת
כמו הפסיפס המוזהב על הקיר,
בואו מהאש הקדושה, ליד המעגל
היו אדוני השירה של נשמתי,
אכלו את ליבי, חולה מתשוקה
וקשור לחיה העומדת למות
אינו יודע מה הדבר, ואוסף אותי
אל תוך תחבולה של הנצח.

4.

פעם מתוך הטבע, לעולם לא אקח
את צורת גופי משום דבר שהוא טבעי,
אבל צורה כזאת כעבודתו של צורף יווני
של זהב מוכה וזהב מצופה
כדי לשמור את מתאר הקיסר ער.
או להתקיף בענף מוזהב כדי לשיר
על שהיה על ההווה או על העתיד לבוא
לפני אצילות ואצילים של ביזנטיון.

מה דעתך?