ט"ו באב והיחסים בין הגוף לאהבה

ערות

יום שישי ה24 ביולי, סינמטק תל באיב, לאחר יותר משנה שלא הגעתי למקומות בילוי, ראיתי בפעם הראשונה את הסדרה, ערות, על מסך קולנוע גדול. ובכן, זה שונה, זה חזק זה חשוף עד כדי מביך. כמה תובנות אישיות מכל המהלך הזה, שהובילה תמר מור סלע וביימה עדי ארבל.

הקולנוע הדוקומנטרי בישראל חזק והולך ומתחזק ולומד לספר את הסיפור האישי והקולקטיבי כמעט כמו מסמך היסטורי. ובמקרה של "ערות". נוצר מסמך אישי, נשי ואנושי ,מאד ישראלי וגם מאד אוניברסלי.

אין חידוש במידע שנמסר על ידי נשים בעניין המיניות, במקרה זה, החידוש הוא בכך, שלפנינו נשים חשופות ומספרות. הנשים אינן עוסקות בקונטקסט, במקום ממנו הגיעו, בנסיבות, במלחמות או כל מידע אחר. לבני הזוג שלהן, מלבד מקרה אחד (בעלה של אהרונה, צביקה שכבר הלך לעולמו) לבעלים או לגברים, אין זהות, אין שם, מקצוע או מוצא . אין מידע על כמה ילדים או הריונות, אין שמות והתייחסות למבנה המשפחה וזהות האתנית שלה.

אלה לא הוראות שניתנו על ידי המנחה או על ידי הבימאית, אלה התשובות בהן נענו הנשים לשאלות המנחה. לסרטים אין הקדמה או אחרית דבר וגם לא Voice Over הנשים אינן נעות ולא מצולמות במטבח, בחדר השינה או בחדר מגורים שלהן, הן במקום בעל רקע ביתי יושבות ומדברות אל המצלמה ואל המנחה הבלתי נראית. העריכה של הסדרה על המסך, חלוקת המסך לדיוקנאות למבטים, לפרטים כמו עגיל בודד, שעון על אמת ניד, הטבעות על האצבעות, תנוך אוזן, תסרוקת. כל אלה הם סוג של התערבות קולו של המספר, הבמאי  בסיפורן של הנשים והאחדה שלהן אל הסדרה. המצלמה היא המקשיבה הטובה ביותר לסיפורים. בזמן שהגיבורה מספרת, היא מתבוננת ומתעדת זוכרת כל נים כל רטט כל עצב.

הסדרה "ערות" לא יכלה להיעשות לפני עשור או שנים. מאז שהפייסבוק יצא לעולם ואיתו שאר הרשתות, השפה ה"וידויית" וההכרה שלכל אדם יש סיפור. הסיפורים אינם עוד רק של בעלי מעמד או ייחודי סגולה. ואין חזק מ"אמת חשופה". "ערות" היא סוג של אנתולוגיה מצולמת על פי נושא ובאה בעקבות אנתולוגיה כתובה סביב נושא, כי לסדרה קדם הספר שהכיל וידויים סביב נושא המיניות של אישה בכתיבה ועריכה של תמר מור סלע והוצאת ידיעות אחרונות.

השתתפתי בפרק הראשון של הנשים הבוגרות מעל גיל 60. כולן התייחסו למיניות שלן, כמעט במנותק משאלת האהבה (למעט אהרונה), שאלת הרגש ואני קשרתי את אובדן הרגש והמיניות עם אובדן הנמען. אובדן המשפחה במלואה והחלטה על חיים שיש בהם חלקיות, מכאן שגם המיניות יכולה להיות מנותקת מהרגש ומההקשר של משפחה והמשכיות. התגלית הגדולה היא שאפשר לדבר על הצורך במיניות של אישה, מיניות מלאה עם או בלי אהבה. את המטאפורה החזקה ביותר מספקת דינה, ה"גיבורה" של הסדרה לטעמי, בחן ובהומור שלה ובשחרור שלה, כשהיא מראה ומדגימה את הויברטורים שמענגים אותה בהעדר גבר ולו מבחירה.

יצאתי לאחר הקרנת הפרק הראשון כי התקשתי להמשיך ולצפות. יותר מהכל חשתי את הכאב והבדידות שמאחורי החיפוש אחר העונג וההגשמה הגופנית. את המחיר שנשים משלמות בעבור המסע להכרות עם הגוף, הגוף שמוליד ילדים ומשפחה, הגוף שיוצא למסעות ומתנתק מנמל המשפחה והנישואין כדי לחפש את עצמו לעצמו ללא קונטקסט.

על עצמי אומר, שאיני חושבת שאני משוחררת בדיבור. אני משוחררת בכתיבה, שם אין לי מעצורים כי הקריטריון אינו ה"וידוי" ועוצמתו אלא, הקריטריון הוא האומנות. בכתיבה אין לי מסר. אלא, האיך והתוכן חבוקים זה בזה. היכולת שלהם לתמוך זה בזה ולהעמיד עולם היא המדד והמסר. צפיתי בעצמי מדברת וסבלתי מעצם הצפייה. ראיתי אישה מתבגרת שהזקנה מטפסת עליה להכלימה. ראיתי שהתלבשתי לקראת הצילומים בלבוש הכי לא נכון. התכסיתי עוד ועוד בז'קט צבעוני מיותר. ראיתי את הפנים העייפות מחוסר שינה. לא ישנתי לפחות שני לילות ממתח העמידה מול מצלמה. משיכה ודחיה מול הסיטואציה, מולי ידעתי שתשב אישה יפה בשיא מיניותה ופריחתה ואני בעיקר אדבר על מה שאני יכולה לדבר עליו, לא על מה שאיני יכולה והוא העיקר. איך אוכל להביא אל השיחה את התחושה האירוטית שלי המלווה אותי ומפעילה אותי כל חיי, היא היצר והיא היצירה. לא יכולתי ולכן, התכסיתי ועיני העייפות הסתירו שקים של דמעות ולא רגעים גדולים אינטימיות מינית ושמחת חיים. זה בלתי אפשרי לי עדיין. השירים והסיפורים עושים זאת בינתים טוב יותר עבורי. ובכל זאת, יש לי הרגשה שבמעט הדברים שאמרתי היתי שליחה לנשים שאיבדו את הנמען שבשלב מסויים בחייהן גם הגוף וגם הנשמה בחרו. את הבחירה בחיים חלקיים, של ניתוק המיניות מהמשפחתיות לטובת משפחתיות מלאה יותר. אני יכולה רק לדווח, ששנות הפריחה שיש הלימה בין חיצוניותו של הגוף לתחושה האירוטית שלו, הן קצרות ואולי קצרות מדי. שהגוף בוגד בבוגדים בו. ולאהבה אין גבולות של גיל או אסתטיקה היא גדולה מכל אלה.

בסוף האירוע , היו שאלות מהקהל, מישהי שאלה אותי למה "נשים חזקות" , צריכות להרגיש חסרות בלי הגבר, בלי הבעל… והתיחסה לביטוי שלי שאני מרגישה שאני והמשפחה שלי אנחנו שולחן עם שלוש רגליים, תמיד חסר, רועד, רעוע. ובכן, תשובתי לה ולעצמי שאין אישה "חזקה" שאין בה חולשה ואין אישה "חלשה" שאין בה תעצומות. המיניות יכולה להיות מקור לשמחה ותעצומה ועונג ויכולה להיות נקודת תורפה ואונס. הכל מצוי בנו ב"מקום ההוא" שקשה לדבר עליו. זה השיר שקראתי .

ציור שנמוג

בְּמִכְחוֹלִים. בְּמִכְחוֹלִים. בְּמִכְחוֹלִים. אָמַרְתָּ.

בְּמִכְחוֹלִים אֲעַנֵּג אוֹתָךְ, מִשָּׁם הֲרֵי אַתְּ בָּאָה

מֵהַמָּקוֹם בּוֹ מֵי הַיָּם הֵם צֶבַע, דַּוְקָא. בְּמִכְחוֹלִים.

בְּמִכְחוֹלִים אֲעַנֵּג אוֹתָךְ. בְּמִכְחוֹלִים אֶצְבַּע אֶת הַמָּקוֹם

הַמַּבְדִּיל בֵּין עֹנֶג לִכְאֵב עַל גּוּפֵךְ הֶעָרֹם.

בְּמִכְחוֹלִים אֶגַּע בְּמָקוֹם שָׁם לֹא אֵדַע

הַאִם אָמַרְתְּ דַּי. אוֹ שַׁדַּי

אוֹ מָתַי אֲדֹנָי.

וּבָחַרְתָּ מִתּוֹךְ הַכּוֹס בָּהּ מִכְחוֹלִים שׁוֹנִים

עָשׂוּ אֶת כָּל הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ כָּל חַיֵּינוּ.

מִכְחוֹלִים. וְהָלַכְתָּ מֵהַשָּׂעִיר מִכֻּלָּם

הָעוֹשֶׂה כְּתָמִים שֶׁל צְחוֹק

אֶל זֶה שֶׁהוּא שַׂעֲרַת סוּס אֶחָד

בִּדְהָרָה יָצָאנוּ שְׁנַיִם עַל סוּס בְּאָחוּ יָרֹק

שָׁם אַלּוֹנִים וּגְדֵרוֹת לְבָנִים

כָּמוֹהוּ רָאִינוּ כְּבָר פַּעַם בַּדֶּרֶךְ מִלּוּאִיוִיל לְטֶנֶסִי.

אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתָּ

מָצָאתִי מִתַּחַת לַמִּטָּה

מִכְחוֹל אֶחָד בֵּינוֹנִי אוֹתוֹ לֹא נִסִּיתָ אַף לֹא פַּעַם.