זמן מקום מגדר: מבט פמיניסטי על תהליך גיבוש הזהות בשירת נשים עברית / יעל רוטנברג

חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה"

זמן מקום מגדר:
מבט פמיניסטי על תהליך גיבוש הזהות בשירת נשים עברית

מאת
יעל רוטנברג

המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר-אילן

בהדרכת
פרופטובה כהן

המחלקה לספרות עם ישראל של אוניברסיטת בר-אילן

יוני, 2005

 

תקציר

במחקר זה נבחנו תהליכי גיבוש הזהות העצמית בשירת נשים עברית, מנקודת מבט של ביקורת ספרות פמיניסטית, תוך יישום תיאוריות פסיכולוגיות פמיניסטיות. המחקר התמקד במאפיינים האישיים הנשיים והפואטיים של עיצוב הזהות בכתיבתן של המשוררות לאה גולדברג וחוה פנחס כהן, ועמד על התפתחותם האישית והבין-דורית של מאפיינים אלה. שתי המשוררות נבחרו לא רק בשל איכותה של כתיבתן ומשמעותה לעניינו המרכזי של המחקר, אלא גם בשל היותן מייצגות תמורות והתפתחות של תהליכי גיבוש הזהות ושל עיצוב האני הנשי בשירת נשים, על הרצף הסוציו-תרבותי-היסטורי במאה העשרים.

הבסיס התיאורטי של הדיון מקורו בתחום הספרות ובתחום הפסיכולוגיה, והוא מורכב מתפיסות הקשורות לתהליכי גיבוש העצמי של נשים בכלל ונשים כותבות בפרט. התיאוריות המרכזיות מתחום הספרות עליהן התבסס המחקר הן של שוולטר (Showalter, 1985, 1986), גילברט וגובר (Gilbert &Gubar, 1979, 1988), ריץ' (Rich, 1971), אוסטריקר (Ostriker, 1985) וכהן (1966); התיאוריות הפסיכולוגיות העיקריות הן של צ'ודורו (Chodorow, 1978), מרסיה (Marcia, 1966)וג'וסלסון (Josselson, 1992).

על פי השערת המחקר, מעוצבת זהות האני בשירתה של המשוררת לאה גולדברג, ללא זיקה מודעת להבחנות מגדרית הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה פואטית. האני מוגדר בשיריה מתוך הפנמה של ערכים פטריארכליים הקשורים לדמות האישה בכלל ולאישה הכותבת בפרט, ללא בדיקה וחיפוש אלטרנטיבות ההולמות את צורכי האישה. זהו מצב המוגדר בתיאוריה הפסיכולוגית כמצב "זהות נעולה" (Marcia, 1966), ובביקורת הספרות כשלב הכתיבה בסגנון feminine (Showalter, 1985c).

לעומת זאת מבטאת כתיבתה של המשוררת חוה פנחס-כהן מודעות נשית אוטונומית, ועיצוב פואטי נשי ייחודי. הזהות העצמית בשיריה מתפתחת מתוך תהליכים של אינטרוספקציה וחיפוש המובילים לגיבוש אוטונומי של מרכיבי הזהות, מתוך עצמה ועולמה. מצב זה הוא המוגדר כמצב "השגת זהות" (Marcia, 1966), וכשלב של סגנון כתיבה female מבחינת התפתחות כתיבת הנשים (Showalter, 1985c). כתיבתן של שתי המשוררות משקפת את ההתפתחות והשינויים שחלו בעיצוב הזהות בשירת נשים ואת מאפייניהם הפסיכו-פואטיים. ההשערה נבדקה לגבי שלושה ממדים מכונני זהות: זמן, מקום ומגדר.

א. עיצוב הזהות מתוך ממד הזמן נבדק לאור הזיקה שבין עולמה הביוגרפי של המשוררת בכלל וחוויית האובדן המכוננת בפרט, ובין תהליך עיצוב הזהות העצמית בכתיבתה. מתוך הדיון עולה כי עיצוב הזהות מתוך ממד הזמן בשיריה של לאה גולדברג מאופיין בהינתקות והימנעות. בשיריה של חוה פנחס-כהן לעומת זאת, מהווה ממד הזמן מנוף לגיבוש האני ולהגדרתו.

הגישה המתנתקת-מכסה המאפיינת את כתיבתה של לאה גולדברג, נובעת מהמודעות הגבוהה שלה לקונבנציות הכתיבה של זמנה והרצון החזק להתקבלות מחד גיסא; ומהקושי האישי לטפל בשבר הפנימי האישי-ביוגרפי, שמקורו בחרדה מפני התפרצות פנימית וחשיפת העולם הרגשי-ביוגרפי מאידך גיסא. דרך כתיבתה היא בבחינת היענות לקונבנציות הספרותיות של זמנה, וביטוי לקושי האישי של המשוררת להתמודד עם הטראומה של ילדותה. כתוצאה מכך, נשאר האובדן האישי כחוויה קיומית מתמשכת בלתי פתורה, מנוכרת לעולמה הפנימי, ופועל כחוויה מכוננת להינתקות ולהדחקה. מנגנון ההינתקות מכניס את האישה למעגל פנימי שבו ההימנעות מעיבוד פסיכו-פואטי של הטראומה אינה מאפשרת קתרזיס ו"ריפוי", עובדה המעצימה את הצורך בניתוק, וחוזר חלילה. השתבללות פנימית זו בולמת את התפתחות כוחות האני ואת גיבוש הזהות, ומביאה את הדוברת לתחושת דכדוך, מלנכוליה וריקנות.

יחד עם זאת נמצאו בשיריה של גולדברג ביטויים למתח בין הצורך הפנימי לעבד את עולם החוויות האישי הטעון ובין גישתה הפואטית. מתח זה מפעיל אמצעים שיריים המאפשרים לעולם הפנימי-ביוגרפי לבצבץ ולקבל ביטוי, תוך שמירה על מרחק שליטה וכיסוי. ביצירת הפרוזה של המשוררת, ז'אנר המאפשר ריחוק אישי, מתאפשר עיבודה של החוויה הביוגרפית המכוננת בדרך גלוייה וישירה יותר.

לעומת זאת מגולמת בשירתה של חוה פנחס-כהן מגמה קוטבית באשר להטמעת העולם הביוגרפי בשירה – עיבוד החווייה הביוגרפית מתוך מודעות ובחירה. שיריה של פנחס-כהן מהווים תהליך מודע של גיבוש האני, גדילה והתפתחות, הנובעים ישירות מעיבוד האובדן והחוויה הביוגרפית. האובדן פועל כחוויה מכוננת, הן ביחס להתפתחות הזהות והן לגבי היצירה השירית. המשוררת מחפשת את המשמעות הרוחנית ו/או הרגשית המלווה את האובדן, ובודקת דרכי ההתמודדות עימו. המדיום הפואטי הופך להיות ערוץ לעיבוד הביוגרפיה. השירה עבור פנחס-כהן היא אמצעי מאחה ומרפא לאובדן האישי והכללי.

ב. ממד המקום כחווייה מכוננת נבחן לאור ייצוגיו המטונימים: "חדר", "בית" ו"מרחב". מתוך הדיון עולה כי עיצוב הזהות מתוך ממד המקום בשיריה של לאה גולדברג, מאופיין בהסתגרות ובלימה של האני, ואילו בשיריה של חוה פנחס-כהן מהווה ממד המקום מנוף להרחבת גבולות האני ולהתפתחות העצמי.

מושג המפתח של החשיבה הפמיניסטית – "חדר משלך" שמשמעותו מייצגת, על פי תפיסתה של ווירג'יניה וולף (1929), מרחב המאפשר לאישה יצירה אוטונומית, מתקשר בשירת גולדברג דווקא לבלימה, סגירה ודיכוי של התפתחות זהותה העצמית של האישה והאישה הכותבת. חוויית הקיום בחדר הסגור, מעוצבת כחווייה המתקשרת לחוסר שליטה, פאסיביות ומלנכוליה, ולא כתחושת אוטונומיה וביטוי עצמי של האישה. ההתכנסות בחדר בעל גבולות נוקשים שאינו מאפשר חדירה הדדית של הפנים והחוץ, מחזקת את התפיסה הבינארית הגברית ואת ההדרה הסוציו-תרבותית של האישה, ואינו מאפשר את חווית ה- being in relation, החיונית לגיבוש זהותה של האישה. חווייה זו בולמת את התפתחות זהותה של האישה בכלל ושל האישה הכותבת בפרט, ואילו ניסיונות הפריצה מן החדר נבלמים על ידי העולם הפטריארכלי, ומעוררים תחושת איום, חרדה ו"חרדת כתיבה" המחזירים את האישה לתוך החדר הסגור, ולכתיבה על פי הסטריאוטיפים הגבריים לכתיבה נשית, וחוזר חלילה. יחד עם זאת נמצאו בכתיבתה המאוחרת, ביטויים למודעות הכותבת למגבלותיו של החדר הסגור כייצוג לממד המקום כחווייה מכוננת זהות, ולהתנגדותה לדחיקתה לתוכו.

לעומת זאת, מעוצבת זהות האישה בשיריה של חוה פנחס-כהן מתוך חווייה שונה של ממד המקום, מחוץ לחדר הסגור הבולם. האישה בשירים אלה, מגדירה את זהותה ב"בית" המעוצב כ"מרחב שלישי", כ"איזור גבול" בין החלל הסגור (השוליים) ובין המרחב הפתוח (המרכז), וכן במרחב שמחוץ ל"בית". היציאה מגבולות ה"חדר" אל ה"בית", היא ביטוי לפריצת הבינאריות מרכז –שוליים, גבריות-נשיות, המאפשרת ביטוי לזהותה העצמית של האישה ושל האישה הכותבת. זאת, באמצעות קיום בו-זמני בעולמה ה"שולי" של האישה ובעולם התרבות המרכזי-ההגמוני הגברי.

דימוי ה"בית", הגם שהוא מייצג את טשטוש הדיכוטומיה הפטריארכלית המסורתית, יש בו משום ביטוי להדרתה של האישה ולמעמדה הנחות בחברה הגברית. האישה בשירתה של פנחס-כהן, מחפשת להרחיב את זהותה באמצעות דימוי של ממד המקום, המייצג את הספֵרה המרכזית. היא שואפת לכן, להגדיר את עצמה גם באמצעות פריצת תחום הבית וחדירה אל המרכז, אל המרחב הגברי. זאת, לא רק באמצעות ניכוסו של העולם הגברי והחדרתו לתוך הבית, אלא גם באמצעות השתייכות אקטיבית של האישה במרחב זה והשתלבותה בו, תוך הגדלת החפיפה בין העולם הגברי והנשי. המודעות המגדרית מובילה את הדוברת בשירי פנחס-כהן לא רק לפרוץ את החלל הסגור שהעולם הגברי הגדיר עבור האישה, אל חלל ביניים שהיא מעצבת לעצמה על פי צרכיה, אלא דוחפת אותה לחדור גם אל המרחב, שהחברה הגברית מנסה להדירה ממנו.

ג. הממד המגדרי כחווייה מכוננת, מגולם בתחום הבין-אישי – במערכות יחסים וקשר – הוא התחום המעניק לזהות האישה את סגוליותה. בדקנו את מאפייני התחום הבין-אישי ואת ממדי הקשר המבנים אותו, ואת השפעתו על עיצוב הזהות בכתיבה. עיצוב הזהות בשיריה של לאה גולדברג מאופיין בסטריאוטיפיזציה פטריארכלית והתכחשות לעולם הנשי האותנטי, ואילו שיריה של חוה פנחס-כהן משקפים מודעות פמיניסטית.

הדיון בשיריה של לאה גולדברג מגלה כי מתוך התכחשות מוצהרת לזהותה הנשית, ובהשפעת התכתיבים של הנורמות הסוציו-תרבותיות הפטריארכליות של תקופתה, מובנית הזהות הנשית בשירים על בסיס מערכות יחסים המאופיינים בממדי קשר גבריים. זהות האישה מתפתחת בהשפעת העמדה הדומיננטית שמקורה בסטריאוטיפים פטריארכליים, המגדירים את מהות הזהות הנשית על בסיס מיניותה ואימהוּתה. למרות זאת, עולה מתוך השירים, המאוחרים בדרך כלל, מתח דיאלקטי פנימי בין העמדות המרכזיות-גבריות, ובין ביטויין של תובנות פמיניסטיות, הקרובות לעמדות הפמיניסטיות שלאחר זמנה של המשוררת. הכוונה להכרה בתפיסה המגדירה מערכות יחסים במשמעותן הרחבה והמגוונת, כמקור לגיבוש הזהות הנשית. הכרה זו באה לביטוי על דרך השלילה, בעיצוב תהליכי בלימה של הזהות במצבי בדידות והעדר יחסים.

בשונה מזאת, מעצבת שירתה של חוה פנחס-כהן תהליך אוטונומי מודע של הגדרה עצמית מגדרית, המתפתחת מתוך רשת קשרים ויחסים, ונשענת, בו זמנית, גם על מאפייני תרבות גברית העונים לצרכיה. מערכות היחסים המהוות תשתית להגדרת האני, מובנות באמצעות ממדי קשר רבים ושונים, והן מתקיימות עם מגוון דמויות משמעותיות (הורים, בן זוג, ילדים, נשים, עולם הגברים), בתחום הפרטי ובתחום הציבורי בו-זמנית, בחוויות מחייהן של הנשים ובאירועים מחיי התרבות הכללית ההגמונית.

מחקר זה התמקד אפוא בתהליכי גיבוש העצמי בשירת נשים, לאור שלושה ממדים מכונני זהות. מסקנות המחקר משקפות התפתחות בין-דורית של זהות האישה, הנעה מהתכחשות למודעות, מפאסיביות לאקטיביות, מקונפורמיות לאוטונומיה.

זהות האישה בשירתה של לאה גולדברג מעוצבת בהשראת ערכים פטריארכליים של תקופתה, המובילים לחיץ בין עולמה הפנימי האותנטי של הכותבת, לבין הדוברת השירית. זהות האני בשירתה, מאופיינת בהינתקות מהחוויות הביוגרפיות המכוננות, בהסתגרות בחלל פנימי סגור, ובקיום מערכות יחסים מצומצמות, על פי הדפוס הגברי. כתיבתה של גולדברג מושתתת על הפנמה ללא בדיקה ובחירה אוטונומית, של קונבנציות גבריות הגמוניות, גם אם אינן הולמות את עולמה הפנימי של האישה וצרכיה, ואינן נותנות להם ביטוי אותנטי. בעיקבות תהליכים אלה מתפתחת זהות האישה למצב "זהות נעולה"(Marcia, 1966), ומתגבשת כתיבה בסגנון feminine (Showalter, 1985c).

לעומת זאת, נתפסים ממדי הזמן, המקום והמיגדר בשיריה של חוה פנחס-כהן, כמרכיבים דומיננטיים בעיצוב זהות האני של האישה והאישה הכותבת, ומוכללים באופן מודע בשירתה. החווייה הביוגרפית מהווה מניע לתהליכי אינטרוספקציה וגיבוש זהות, המקום מהווה תשתית להגדרה עצמית ולהרחבת האני, ומערכות יחסים מגוונות מעצבות את זהות האישה והכותבת. כתיבתה של חוה פנחס-כהן מאופיינת בתהליכי חיפוש ובדיקה, המובילים למצב השגת זהות על הדיאלקטיקה והקונפליקט הפנימי המלווה אותה, ולכתיבה בסגנון female.

 

סיכום

אם איננו משתפים את עצמנו בעולמו הרוחני של השיר ואיננו מעלים בו אותם סימני היכר, שהם עדות לראיית-עולם מיוחדת במינה המוצדקת בתוך היצירה והמצדיקה את קיומה, לא יועיל לנו הניתוח ולא כלום (גולדברג, 1966, עמ' ז').

 

כך מתארת המשוררת לאה גולדברג תהליך קריאה שבו מושתתת הבנת משמעותה של היצירה הספרותית, על הדהוד פנימי של הלך הרוח העולה מתוך הטקסט – בעולמו הפנימי של הקורא. גישה זו מצטרפת במהותה לתיאוריות מאוחרות יותר של פרשנות הספרות, המתמקדות בתפקידו של הקורא, בקשר שנוצר בינו ובין הטקסט, בהדהוד של הטקסט בעולמו הפנימי של הקורא – ומייחסות לכל אלה מעמד מרכזי בהבנת משמעותה של יצירת הספרות. על פי תיאוריות אלה (שהצגנו במבוא התיאורטי), קריאת ספרות המכונה "קריאה אמפתית", נתפסת כמפגש בין שני סובייקטים. הקורא מתייחס לטקסט הספרותי כאל סובייקט, מתבונן בו מתוך אמפתיה לעולם הרוחני והריגשי העולה ממנו, מעניק לו משמעות על בסיס תהליך של אינטרוספקציה ומבעד לפריזמה של זהותו שלו, וחווה את העולם השירי מתוך הדהוד לעולמו. ה"קריאה האמפתית" נותנת תוקף לקיומו של הטקסט השירי ומעשירה את משמעותו, מחד גיסא, ומרחיבה את עולמו הפנימי של הקורא ואת תובנותיו הפנימיות, מאידך גיסא (ראו למשל,

(Bouson, 1989; Berman, 1990; Rudnytsky, 1993; Schapiro, 1994.

גישה זו משמעותית במיוחד לגבי קריאה של נשים בטקסטים שנכתבו על ידי נשים. היכולת האמפתית והאינטראקציה של הדדיות והדהוד – הן ממגדירי הזהות הנשית, ולכן מהווה הקריאה האמפתית אמצעי נשי המעשיר, הן את הפרשנות הספרותית הנשית, והן את עולמה של הקוראת. קריאה המבוססת רק על נקודות מבט תיאורטיות-מוּבנוֹת, נוקשות (גם אם פמיניסטיות), הולמת לא אחת, את מה שגולדברג תארה: "ככל שהיצירה חיה וחיונית יותר, כן מגדילה הביקורת לעשות בה כבניתוח אנאטומי של גווייה" (1962, עמ' 42). קריאה כזו מחמיצה לעיתים, את האמת הפנימית הסובייקטיבית, האותנטית, העולה מתוך הטקסט, ופוגעת ביכולת של הקורא להתבונן התבוננות אמפתית ביצירה, וללכוד באמצעות עולמו החווייתי הסובייקטיבי, את הלך הרוח הפנימי המבוטא בשיר.

מתוך הזדהות עם עמדות אלה נכתבה עבודה זו, ששמה לה למטרה לעמוד על ייחודה של הזהות הנשית ועל אופיו של תהליך גיבושה – בשירת נשים. ההתבוננות בעיצוב הזהות בשירתן של המשוררות לאה גולדברג וחוה פנחס-כהן, נשענה על תפיסות תיאורטיות מתחום הפסיכולוגיה והספרות, אך הייתה מבוססת על קריאה אמפתית כפי שתארה גולדברג. מבלי לוותר על נקודות מבט תיאורטיות שהוו מסגרת קונספטואלית להבנת הטקסט ולמסקנות הדיון, התבססה קריאת השירים על השתתפות בעולמו הפנימי-ריגשי של הטקסט, או ליתר דיוק על "השתתפות" בזהותו של האני השירי המשתקף מתוך "עולמו הרוחני של השיר". הקריאה האמפתית הודרכה וכוונה על ידי הארות, תובנות והבנות שמקורן בתיאוריות פמיניסטיות פסיכולוגיות וספרותיות, שבמרכזן הגדרת התהליך הסגולי של גיבוש זהות האישה והאישה הכותבת. תהליך הלמידה של התיאוריות הפמיניסטיות התבסס אף הוא על הדהוד של החשיבה ושל העמדות שבבסיסן – בעולמה הפנימי של כותבת המחקר (התיאוריות המרכזיות עליהן התבססה כתיבתה של עבודה זו, רובן ככולן, העניקו לי חווייה סובייקטיבית פנימית, אינטלקטואלית ורגשית, של תובנות אישיות הקשורות לתהליך גיבוש זהות האישה והאישה הכותבת בחברה גברית. הן נבחרו כתוקף תיאורטי לקריאה ולגיבוש המסקנות, ולמען העשרת הדיון [כך למשל ליבליך, 2001 אב; כהן, 1996; Marcia, 1966; Chodorow, 1978; Gardiner, 1982; Showalter, 1985abc; Josselson, 1989,1982]).

התמקדות המחקר בשאלת גיבוש הזהות והבחירה בכלים תיאורטיים – פסיכולוגים וספרותיים – התורמים הגדרות והבחנות פמיניסטיות, העשירו את הדיון בשאלת גיבוש הזהות הנשית ובזיהוי המאפיינים המייחדים את עיצוב הזהות בכתיבתן של שתי המשוררות. כלים תיאורטיים אלה העצימו את "תיבת התהודה" הפנימית האישית והנשית של הכותבת, הטעִינו וחיזקו אותה בחשיבה ובתפיסה פמיניסטית תיאורטית. ההתמקדות בעולמו הפנימי של האני השירי, על כל מורכבותו, גווניו ורבדיו – מתוך ראייה תיאורטית המתמקדת בתהליכי עיצוב הזהות העצמית בכתיבת נשים – הניבה את המחקר ואת מסקנותיו, והעניקה לכתיבה ממד חווייתי-אינטרוספקטיבי משמעותי, בנוסף לתובנות מעשירות הקשורות לשירים ולמשמעותם.

הפעלת הרזוננס הפנימי המבוסס על חשיבה תיאורטית, בקריאת שיריהן של שתי המשוררות לאה גולדברג וחוה פנחס-כהן מהווה אתגר בעל אופי שונה לגבי כל אחת מהשתיים. היא פועלת כקריאה חתרנית (לובין, 1993, 2003) לגבי שיריה של גולדברג, ומאפשרת קריאה מזדהה (לובין, 1993, 2003) ביחס לשירתה של פנחס-כהן.

היכולת "לחדור" אל האמת הפנימית בשירתה של לאה גולדברג, נבלמת בשל תהליכי ההסתרה וההדחקה של העולם האישי-פנימי, המאפיינים את שירתה. למרות זאת מצליחה התבוננות אמפתית – הפועלת כקריאה חתרנית – לחשוף תובנות נשיות-פמיניסטיות חמקמקות, נסתרות, המוצנעות בין שורות השיר. התבוננות זו מאפשרת לזהות את העולם הפנימי המבצבץ ועולה מבעד למסווה של קונבנציות שירה גבריות-קאנוניות של התקופה, ומוצא לעצמו סדקים דרכם הוא מתפרץ ומערער על המוסכמות הגבריות שעל פיהן נכתבו השירים. הרזוננס הפנימי שמפעיל השיר, מאיר את ההיבטים הנשיים המוכחשים, השבויים באמיתות חיצוניות חקיינייות – בשירתה של גולדברג, ומאפשר לזהותם ולהגדירם.

השאיפה לחקור את העולם הפנימי העולה משיריה של חוה פנחס-כהן, מובילה את הקוראת לתהליך שונה, שמקורו באופיים ה"סתום" המורכב ורב-הפנים של השירים, אופי הקשור לתפיסות ועמדות פמיניסטיות המתנערות מהקונבנציות הגבריות. הסתכלות אמפתית, המלווה בתהליכים אינטרוספקטיביים-תיאורטיים של הקוראת – הפועלת כקריאה מזדהה – מאפשרת להבחין בייחודו ובמורכבותו המרובדת של העולם הנשי כפי שבא לביטוי בשיריה של המשוררת. ההדהוד הפנימי מחדד, מדגיש ומבחין באספקטים המגוּוונים של המודעות הנשית הקשורה לתחומי חיים שונים, פורש את כל היריעה העשירה של העולם הנשי האותנטי, על המתחים והדיאלקטיקה הפנימית המאפיינת אותו, ואף מצליח להעניק משמעות פרשנית ליסודות סתומים בשירה.

ההאזנה לדברי השיר מתוך "תיבת התהודה" הפנימית מעלה כדברי גולדברג "סימני היכר, שהם עדות לראיית עולם מיוחדת במינה" – "ראיית עולם" שבניגוד למצופה משותפת לשתי המשוררות שבמרכזה של עבודה זו. "ראיית העולם" המיוחדת המהדהדת מתוך השירים של משוררות ששירתן נכתבה בהקשרים היסטוריים-סוציו-תרבותיים נפרדים לחלוטין, והן שונות מאד זו מזו מבחינה תמטית פואטית ואישית – משקפת תובנות פמיניסטיות בעלות קוים דומים, גם אם מידת חשיפתן ודרך הביטוי והעיצוב שלהן שונים לחלוטין.

הדבר נכון לגבי שלושת הממדים מעצבי הזהות, זמן מקום ומגדר, שהתייחסנו אליהם בעבודה. הקריאה בשיריה של לאה גולדברג חושפת תובנות המפתיעות בדימיונן התמטי לאלה העולות בגלוי בכתיבתה של חוה פנחס-כהן. שירתה של גולדברג משקפת על דרך השלילה, או באופן אגבי-אינטואיטיבי-חריג, או בכתיבתה המאוחרת, את משמעותם של שלושת הממדים כחווייה מכוננת – משמעות שליבַּתָה אינה שונה במהותה מזו המעוצבת בגלוי באופן ישיר ואקטיבי בשירי פנחס-כהן.

קריאה אמפתית-תיאורטית איפשרה לעמוד על משמעותו של ממד הזמן בעיצוב הזהות בשיריה של לאה גולדברג, למרות גישתה המתנתקת והמכסה בכל הקשור לעולמה הביוגרפי. אמצעים אבוקטיביים, המעוררים הן את עולם הרגשות ואת הלך הרוח הקשורים לחווייה הביוגרפית על רצף הזמן, והן את מתח החשיפה האישית והדיאלקטיקה הפנימית המלווה אותו, מגלים באמצעות רזוננס פנימי את משמעותו של הזמן כחווייה מכוננת בשירת גולדברג. זאת בנוסף לסדיקה של השירים במנגנוני הכיסוי וההדחקה ולהתפרצות פואטית של העולם הביוגרפי המבקש ביטוי. כך מתפרש האובדן האישי בשירי גולדברג, כחוויה קיומית מתמשכת בלתי פתורה, הבולמת את התפתחות הזהות האישית והשירית של האישה, והכאב מעוצב כסובסטנציה מנוכרת, שאינה מצליחה להפוך למנוף לגדילה להתפתחות לכוחות אני. החווייה הביוגרפית מהווה בשירי גולדברג, תשתית פסיכולוגית להסתגרות והפנמה, שהובילו למצב "זהות נעולה" ולכתיבה בסגנון feminine.

התבוננות אמפתית מזדהה חושפת גישה הפוכה המגולמת בשיריה של חוה פנחס-כהן, משוררת המעבדת את עולמה הביוגרפי בשיריה מתוך מודעות ובחירה. שיריה מעצבים תהליך מודע של גיבוש האני, גדילה והתפתחות, הנובעים ישירות מעיבוד החוויה הביוגרפית בכלל וחוויית האובדן בפרט. האובדן פועל כחוויה מכוננת לעיצוב הזהות וליצירה. המדיום הפואטי של פנחס-כהן הופך להיות ערוץ לעיבוד הביוגרפיה הפרטית והכללית על רצף הזמן, וכן אמצעי מאחה ומרפא לאובדן האישי וההיסטורי. כתיבתה של חוה פנחס-כהן כמו גם הביוגרפיה האישית שלה, מאופיינות בתהליכי אקספלורציה, אינטרוספקציה, חיפוש ובדיקה המובילים למצב "השגת זהות" על הדיאלקטיקה והקונפליקט הפנימי המלווה אותה, ולכתיבה בסגנון female. השתתפות אמפתית בעולמו של השיר מאפשרת לעמוד על כל אלה.

קריאה כזו מעלה גם את משמעותו של ממד המקום כחוייה מכוננת בשירתן של שתי המשוררות. הפריזמה האישית מאפשרת לעמוד על כך כי מושג המפתח של החשיבה הפמיניסטית – "חדר משלך", מתקשר דווקא לבלימה, סגירה ודיכוי של ההתפתחות זהותה העצמית של האישה. חוויית הקיום בחדר הסגור אינה מבטאת בשירת גולדברג, תחושת אוטונומיה וביטוי עצמי של האישה, אלא דווקא חווייה המתקשרת לחוסר שליטה, פאסיביות ומלנכוליה. חווייה זו מחזקת את ההדרה הסוציו-תרבותית של האישה, ואינה מאפשרת את חווית ה- being in relations, החיונית לגיבוש זהותה. ההתכנסות בחדר הסגור בולמת את התפתחות זהותה של האישה בכלל ושל האישה הכותבת בפרט, ואילו ניסיונות הפריצה ממנו נבלמים על ידי העולם הפטריארכלי, ומעוררים תחושת איום חרדה ו"חרדת כתיבה" המחזירים את האישה לתוך החדר הסגור, ולכתיבה על פי הסטריאוטיפים הגבריים לכתיבה נשית, וחוזר חלילה. "חדר משלך" הופך אפוא למילכוד עבור האישה השואפת להגדרת זהותה הנשית. "חדר משלך" הוא דימוי לסגנון הכתיבה feminine, המאופיין באימוץ סגנון הכתיבה הגברי, ו/או הסטריאוטיפ הגברי לכתיבה נשית, ולגיבוש זהות במצב "זהות נעולה" שבבסיסו. הבנה זו מסייעת להסביר את הדכדוך, הריקנות, הייאוש, והעולם הרגשי המלנכולי, המאפיין את החוויה של האישה בחדר הסגור, העולה בשירי גולדברג. הקריאה האמפתית מזהה בשיריה המאוחרים של גולדברג ניסיונות לפרוץ את גבולות החדר הסגור, את סגנון הכתיבה feminine, ואת מצב "הזהות הנעולה".

עיון אינטרוספקטיבי מקביל בשיריה של חוה פנחס כהן, מעלה מודעות ברורה למשמעותו הבולמת של המושג "חדר משלך" כייצוג לממד המקום כחוויה מעצבת זהות נשים, כבר בשיריה המוקדמים, מודעות שהמשוררת לאה גולדברג הגיעה אליה רק בשירתה המאוחרת על סף מותה. ה"מקום" של חוויית הקיום הנשית בשיריה הוא מחוץ ל"חדר" – ב"בית" כולו על מכלול "חדריו", כ"חלל שלישי" המאפשר ביטוי לזהותה העצמית של האישה וכאישה כותבת מחד גיסא, אך אינו מונע את ההרגשה כי גבולותיו מהווים עדיין ביטוי להדרתה של האישה ולמעמדה הנחות בחברה הגברית, מאידך גיסא. עובדה זו באה לביטוי בשירים בצורך לפרוץ גם את גבולות הבית וכיבוש הספֵרה הרוחנית-תרבותית, לא רק באמצעות ניכוסה והחדרתה לתוך גבולות הבית, אלא גם באמצעות השתייכות אקטיבית של האישה במרחב זה והשתלבותה בו תוך הגדלת החפיפה בין העולם הגברי והנשי. מודעותה המגדרית כאישה וככותבת מצעידים איפוא את המשוררת חוה פנחס-כהן לא רק מחוץ לחלל שהעולם הגברי הגדיר עבור האישה אל חלל שהיא מעצבת לעצמה על פי צרכיה, אלא גם אל המרחב שהחברה הגברית מנסה להדירה ממנו בקביעות.

באמצעות תהליך קריאה דומה עמדנו גם על ההבדלים בין התובנות העולות משירי שתי המשוררות ביחס למשמעותו של המגדר כחוויה מכוננת. כך מצאנו כי גישתה של המשוררת לאה גולדברג לסוגיה זו מתאפיינת במתח דיאלקטי פנימי בין העמדות ההגמוניות-הגבריות, ובין ביטויין של תובנות פמיניסטיות המתעוררות ועולות בהקשרים שונים בתוך שירתה. בצד העמדה הדומיננטית המפנימה את הנורמות הפטריארכליות באשר לאישה ולנשיות, עולות בשירי גולדברג גם תפיסות הקרובות לעמדות הפמיניסטיות שלאחר זמנה. הכוונה להכרה בתפיסה המגדירה מערכות יחסים במשמעותן הרחבה והמגוונת כמקור לגיבוש הזהות הנשית. מורכבות זו מעניקה לשירי גולדברג תחושת מתח דיאלקטי ושניות המעשירים ומגוונים את דרכי הביטוי ועיצוב השירים.

עיון בשירתה של חוה פנחס-כהן חושף לעומת זאת, תהליך אוטונומי של הגדרה עצמית מתוך מודעות נשית, המתפתחת מתוך מערכות קשרים רבות ומגוּוונות, ונשענת בו זמנית גם על מאפייני תרבות גברית העונים לצרכיה. גישה זאת אופיינית למצב "השגת זהות" כפי שהוגדר על ידי מרסיה, ומקבילה לשלב ה-female של תודעת הנשים הכותבות, על פי הגדרתה של שוולטר: זהות המתפתחת מתוך בחירה עצמאית ונשענת על העולם הנשי והגברי בו-זמנית. מערכות היחסים המהווים את הממד המגדרי כחוויה מכוננת, מוצאות ביטוי בשירתה, בממדי קשר רבים ושונים. בחינת דרכה של חוה פנחס-כהן בעיצוב התחום הבין-אישי בשירתה חושפת את עושר המשמעויות של שיריה על כל רבדיו ומורכבותו. ממדי הקשר כמכונני זהות שזורים בשירתה באופן עקבי ואינטגרלי, ובאים לביטוי עשיר ומגוון בכל יצירתה.

ההבדלים בעצוב הפואטי של משמעותם של הממדים מכונני הזהות – מייצגים את הציר עליו מתפתחת הזהות הנשית בשירה על הרצף ההיסטורי-חברתי במאה העשרים: מקוטב של פאסיביות, התכנסות פנימית והינתקות, מתפתחת הזהות הנשית בשירה לכוון אקטיביות, פריצה ואוטונומיה. זהו התהליך המאפיין את עיבוד חוויית הזמן הביוגרפי – האישי והכללי, את עיצוב ממד המקום כחוויה מכוננת, ואת ראיית המגדר כחוויה מעצבת זהות – בכתיבתן של שתי המשוררות. שיריה של לאה גולדברג מבטאים גישה מתנתקת, סבילה, זהירה ומצניעה, ואילו שיריה של חוה פנחס-כהן מביעים ישירוּת, עצמאות, אקטיביות ונחישות לגבי שלושת הממדים. רצף זה מייצג את התפתחות הזהות הנשית בכלל ובכתיבת הנשים בפרט, בקונטקסט של חדירת המודעות הפמיניסטית לחברה ולעולם התרבות והיצירה.

מאז כתיבתה של גולדברג שעיקרה בשליש השני של המאה העשרים ועד לפנחס-כהן שהחלה בכתיבתה בשנות התשעים, ידעה המודעות הפמיניסטית בישראל התפתחות משמעותית. כתיבתה של גולדברג נעשתה טרם פריצת הפמיניזם המודע לסדר היום בישראל, באקלים חברתי-תרבותי ציוני שהתייחס לרעיונות הפמיניסטים מתוך גישה שנעה בין סקפטיות וזלזול, לבין תחושה חסרת בסיס של שיוויון חברתי והישגים בתחום מעמד האישה (ראו למשל פלדמן, 1999; ברלוביץ, 2001, 2003). לעומתה החלה פנחס-כהן בכתיבתה לאחר פריצת המודעות הפמיניסטית לסדר היום הציבורי בישראל, בשנות השמונים, באווירה המתייחסת אל הפמיניזם בִּשְנִיוּת הנעה בין הזדהות והפנמה לבין התנגדות ועוינות (ראו למשל רתוק, 1988; עצמון, 2001; כהן, 2001; אורן, 2001א,ב; איידר 2002). תמורות אלה השפיעו, בנוסף על האיפיונים המייחדים כל משוררת לכשעצמה, על אופי הכתיבה ועל זיקתן של המשוררות כנשים לתרבות הגברית ההגמונית. גולדברג מעצבת את האישה ואת האישה הכותבת מתוך הפנמת היחס הממעיט-מבטל לפמיניזם, כבעלת זהות פאסיבית, מתנתקת. למרות זאת פורץ לעיתים עולמה הנשי האותנטי באופן אינטואיטיבי, ומקבל ביטוי פואטי הנחשף בקריאה חתרנית מודעת. פנחס-כהן, לעומת זאת, מעצבת את זהות האישה והאישה הכותבת על רקע וויכוח ציבורי אינטנסיבי וסוער ביחס לפמיניזם, מתוך מודעות, אקטיביות ואוטונומיה נשית.

ציר זה של פסיביות והסתגרות לעומת אקטיביות ופריצת דרך בא לידי ביטוי בתחומים תמטיים נוספים של הכתיבה. דוגמה בולטת היא גישתן של שתי המשוררות לכתיבה פוליטית. לאה גולדברג יצאה נגד המשוררים בני דורה שתפסו את השירה כערוץ שתפקידו להגיב לאירועי השעה ההיסטוריים המרכזיים. היא עמדה במוקד וויכוח עם עמיתיה המשוררים כשהצהירה על התנגדותה לתת בשיריה ביטוי לחוויות מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור, והייתה נחרצת שלא להיכנע לתכתיבים ולציפיות הגבריות ההגמוניות. סוגייה זו היא היחידה בה העזה גולדברג להתעמת בגלוי עם הביקורת בת זמנה, תוך הדגשת עמדתה הייחודית, שהייתה עקבית לגישתה האופיינית שמקורה דווקא באימוץ התכתיבים ההגמונים: הינתקות והימנעות. לעומת זאת מגלמת חוה פנחס-כהן גישה מנוגדת, ומכלילה כתיבה פוליטית בשיריה מתוך מודעות ובחירה, כחלק מהתפתחות הכתיבה הנשית והתייחסותה לנושאים שאינם "נשיים". העובדה שהמשוררת לאה גולדברג בוחרת לבטא גישה אוטונומית דווקא באמצעות הימנעות (גם אם הדבר עונה גם לצרכיה האישיים), ואילו המשוררת חוה פנחס-כהן עושה זאת באמצעות פעולה אקטיבית (האופיינית אמנם לכתיבתה כולה, ולא רק לסוגיית הכתיבה הפוליטית), מייצגת את הרצף ההיסטורי של זהות האישה הכותבת בישראל.

דוגמה נוספת לרצף זה של יחס לעולם החברתי-תרבותי המרכזי ולמודעות המגדרית-פמיניסטית היא הדרך בה מוטמע העולם היהודי-רוחני-תרבותי במרכיבי זהותה של האישה בשיריהן של שתי המשוררות. שילוב עולם המקורות היהודי בכתיבת נשים עברית מהווה אחד ממאפייניה של המסורת הנשית העברית, ברוח מסורת הכתיבה הנשית הכללית. המסורת הנשית רואה בניכוס טקסטים מתוך עולם התרבות הקאנוני הגברי – אמצעי מרכזי ואופייני המאפשר ביטוי אותנטי לעולמה של האישה. בכתיבה העברית כותבות נשים מחדש טקסטים קאנוניים מתוך התרבות היהודית כערוץ לביטוי נשי אותנטי. המשוררות לאה גולדברג וחוה פנחס-כהן, פונות שתיהן אל עולם התרבות היהודי כחלק מתהליך של שינוי פנימי, התחדשות וגיבוש זהות עצמית כאישה וכאישה כותבת, אך ביטוייה השיריים של מגמה זו שונים ברוח הזמן.

המשוררת לאה גולדברג, בת לאב "יידישיסט", שגדלה במשפחה בעלת זיקה עמוקה לתרבות האירופאית הכללית, מבטאת את זיקתה לעולם היהדות ולמקורותיו, על ידי הצטרפותה לזרם המרכזי הספרותי העברי-ציוני-חילוני של זמנה. ההחלטה המודעת לכתוב עברית ברוח התקופה – שפה שאינה עבורה לא "שפת אם" אינטימית-ביתית, ולא "שפת אב" של מורשת תרבותית, מעניקה לזהותה את אחד ממאפייניה הסגוליים. הכתיבה העברית ו"ניכוס שפת אב" היא עבור לאה גולדברג בבחינת אימוץ קונבנציה ספרותית גברית. עולם היהדות על רבדיו התרבותיים-רוחניים-היסטוריים לא היה חלק אינטגרלי מחינוכה ומעולמה הפנימי, בשונה מהמשוררים בזרם המרכזי של זמנה (קבוצת "יחדיו"). לאה גולדברג הכירה את העברית כשפת תנ"ך מתחדשת, והשתמשה בה בעיקר ברובד הציוני-חילוני שלה כשפת דיבור מנותקת מעברה, וכשפה המציינת את היותה חלק של הקאנון הספרותי בן זמנה. יחד עם זאת משתקפת בכתיבתה המאוחרת מודעות גוברת לעולמה הנשי, תהליך המלווה מודעות גם לניתוק מעולם התרבות-היהודי-מסורתי ותחושת החמצה קשורים בו. במיעוט שיריה מנוכסים טקסטים תנ"כיים כאמצעי המבטא שאיפה מודעת לקשר עם עולם היהדות, וניסיון לתת ביטוי אוטונומי לזהות הנשית בו-זמנית. שיריה של לאה גולדברג מעלים אפוא הקבלה מעניינת וייחודית בין זיקתה של האישה לעולמה היהודי ובין זיקתה לעולמה הנשי.

חוה פנחס-כהן גדלה בבית ציוני-סוציליסטי-חילוני, התחנכה בארץ בשנות המדינה, בסביבה תרבותית עברית-ישראלית-חילונית. כבת לעולים לא הייתה השפה העברית עבורה שפת אם, היא הייתה השפה השלטת בחברה וייצגה עבורה את עולם התרבות הקאנוני של התקופה ("משוררי דור המדינה"). בגיל צעיר חשה המשוררת בחלל תרבותי-יהודי שאפיין את החינוך שקבלה, ועמדה על האופי השטוח של העברית המנותקת מרבדיה העמוקים ההיסטוריים-דתיים שאפיין את השירה הקאנונית של התקופה. היא החלה ללמוד את מקורות היהדות השונים כחלק מתהליך של התפתחות וגיבוש זהותה העצמית כאישה וככותבת.

כתיבתה רווּייה מטען עמוק של מסורת התרבות היהודית על רבדיה השונים, ומאופיינת בדרכים רבות שונות ויצירתיות בהן משולבים מקורות יהודיים בבחינת "ניכוס שפת אב". בשיריה מנוכסים טקסטים מקראיים, טקסטים ממדרשי אגדה והלכה, טקסטים מן התפילה וטקסטים "בלתי כתובים" מהווי החיים היהודי, ובכלל זה טיפוגרפיה ייחודית בסגנון של טקסטים יהודיים קאנוניים. שיריה של חוה פנחס-כהן מנכסים את הטקסטים הקאנוניים באופן המבטא בו-זמנית הזדהות וערעור, שייכות ומחאה, קיום בפנים ומחוץ לעולם היהדות, ובכך נותנים ביטוי רב עוצמה לעולמה הפנימי האותנטי והאוטונומי של האישה וזהותה. עמדות נשיות, תפיסות ארס-פואטיות וגיבוש זהות האני – כל אלה באים לביטוי באמצעות עולם היהדות ועיבודו המנוכס באופן ייחודי למשוררת.

תחום נוסף המשקף את ההתפתחות הדורית של שתי המשוררות ואת התמורות וההתפתחות של הזהות הנשית על רצף הזמן במאה האחרונה, הנחשף מתוך תהליך של קריאה אמפתית חתרנית או מזדהה הוא תחושות ותובנות העולות מהשירים לגבי הקשר קוראת-כותבת. הקריאה בשיריה של לאה גולדברג מעוררת בקורא תחושת שנייוּת ביחס לזהות האישה בשיריה, שנייוּת המאפיינת את הקשר אם-בת בתרבות הפטריארכלית. מצד אחד מעוררת הקריאה מידה רבה של אמפתיה (והזדהות) עם זהותה ועולמה של הכותבת כאישה וכמשוררת, ולעולמה הפנימי העשיר העולה מתוך הכתיבה. מצד שני מתעוררת בקוראת התנגדות לזהותה ה"קורבנית" ול"מצבה" החברתי של הכותבת, כאישה הנכנעת לנורמות החברתיות-תרבותיות הפטריארכליות, ואינה מגלה כוחות לצאת נגדן בגלוי ולא לתת ביטוי ישיר לעולמה הנשי.

הקריאה בשיריה של חוה פנחס-כהן, לעומת זאת, מעוררת אמפתיה מלאה (והזדהות גבוהה) עם הזהות הנשית האוטונומית, הסגולית, המעוצבת בשירים, ועם הקשיים והמתחים המלווים את ביטויה של הזהות הנשית האותנטית בעולם החברתי-תרבותי הגברי. הקריאה בשירים מעוררת הדהוד של הקונפליקטים הפנימיים המובנים בתרבותנו, בין צרכיה האותנטיים של האישה ובין תפקידיה כאישה וכאם; בין עולמה הפנימי המבקש ביטוי, ובין הנורמות הגבריות הדומיננטיות בעולמנו התרבותי.

בעבודה זו עמדנו אפוא על דרכים פואטיות שונות, מחד גיסא, ועל קווים תמטיים ורטוריים מקבילים, מאידך גיסא, המאפיינים את עיצוב זהות האישה והאישה הכותבת, על רצף הדורות של כתיבת נשים עברית בישראל. קווי הדימיון מעידים על עולם נשי אותנטי המוצא ביטוי – ישיר או מובלע, גלוי או מודחק, מודע או אינטואיטיבי – בהקשרים היסטוריים חברתיים ותרבותיים שונים. המאפיינים הייחודיים לכל משוררת מקורם בהבניה של הקונטקסט האישי-אינדיבידואלי, ושל ההקשר הכללי בהם נכתבת השירה.

 

מה דעתך?

הזמינו הרצאות

חוה פנחס-כהן מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים שונים ועל יצירתה

צילום: בר גורדון 

גשם בשפה זרה