בראיונות ובשיחות המקדמות את הספר גרוסמן חזר ואמר שעבור בשורה צריכים שניים, מי שמוסר ומי שמקבל. והבריחה של אורה, האם מבשורת המוות של בנה, היא הימנעות מאפשרות מפגש של המבשר והמקבל. אבל, אצל גרוסמן כמו אצל גרוסמן, יש להקשיב לא רק לנאמר, אלא לחלל הגדול המקיף את המשפט, המילה או הכותרת. החלל שאליו מוטל הצל לאחר שהואר.
"אישה בורחת מבשורה" , נשאלת השאלה, מדוע בחר במילה "אישה" ולא במילה "אם".והרי מדובר באמו של חייל החרדה לקבלת הבשורה על מותו. והמילה "בורחת", האומנם היא בורחת? ואולי בהיפוך אותיות קל, היא "בוחרת" בבשורה. וה"בשורה" בעברית, היא מילה שיש בה שניות זו מילה המעידה על "בשורות טובות" כמו לידה או חתונה, אך היא יכולה להיות כמו "בשורות" איוב. מבשרי רע. המושג "בשורה בתרבות המערבית, קשור באופן ישיר, עם הבשורה שקיבלה שרה מפי המלאכים על הולדת בנה, יצחק ובברית החדשה, קשורה הבשורה במרים אמו של ישו, שקיבלה את הבשורה על הולדת בנה מפי המלאך , רגע ביקורו של המלאך, הוא רגע הבשורה הטובה, על הילד הנבחר.
האם לא היה מדויק יותר לומר "אם בורחת מבשורה"? והבשורה, האם היא לא נושאת את הבשורה, כמו עובר בבטן, לאורך כל בריחתה ובכך, מעידה שחרדתה יצרה לה בשורה בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה. והרי "בשורה" על פי המיתוס המקראי ועל פי המיתוס הנוצרי היא בבחינת נבואה על הצפוי לבוא ויצירת מי שתצפה לבואה. ויש בשורת גאולה שהובאה על ידי ארבעה מצורעים בספר מלכים ב', על בשורה כזאת כתבה רחל המשוררת "אך אני לא אובה בשורת גאולה,/ אם מפי מצורע היא תבוא"//, כלומר, אורה, לא תהיה הראשונה להימנע מקבלת בשורה. השפה נושאת את הזיכרון.
באתר הספריה החדשה, ההוצאה לאור של דוד גרוסמן, כותב הסופר לאחר סיום כתיבת הספר שארכה 5 שנים! כמה מילים על תהליך כתיבת הספר . המסמך פורסם ב-24.3.08 ובעיני, זוהי עדות חשובה, מאחר ובמהלך כתיבת הספר, נפל אורי, חייל בשריון, טנקיסט, בנו של גרוסמן במלחמת לבנון השניה. גרוסמן כסופר וכאב, מודע לכל הקשרים וההקשרים הטראגיים שנטווים סביב העלילה.
הספר עוסק בקשר הישראלי הבלתי ניתן לניתוק ופרוק בין החיים הפרטיים של פרט ושל משפחה לבין החיים בתוך היסטוריה של המקום ושל המדינה. למעשה הוא עוסק באי יכולתו של הפרט לברוח מהחוטים הקושרים אותו, למקום, לנוף , הוא "מגויס" מבלי שהתגייס למרקם הישראלי כמו שאמר גורי בשורותיו הבלתי נשכחות בשירו "ירושה" . זיכרון אופציית העקדה גדולה וחזקה לעתים מרגעי העקדה.
אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.
במשפטים האחרונים ברשימתו, כותב גרוסמן:
" היתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו.
בשנים-עשר באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום לבנון. הטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע. אחרי שאורי נפל, לאחר תום ה'שבעה', חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה.
הנה הספר. הוא מספר על מלאכת-המשפחה; על הורות, ונישואים, על יחסים יוצאי-דופן בין שני אחים, על חברוּת ואהבה רבת שנים, וגם על המאמץ, הכמעט הרואי, לקיים את רקמתה העדינה של משפחה אחת, ואת מלאוּת החיים שלה, בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית. "
המאמץ הזה, הכמעט הרואי שכותב עליו גרוסמן, שמוטל כמעט על כל משפחה ישראלית, הוא המאבק ב"בשורה". הבשורה הרובצת לפתחה של החברה הישראלית מעצם ההחלטה לבחור לחיות במקום הזה,
שהוא נושא "בשורות" מטבע היותו במה לשפה העברית. גרוסמן מעיד שניסה באמצעות הכתיבה "לגונן" על בנו. זה המאמץ שעושה גיבורת הספר, כפילה נאמנה של המחבר, לעשות באמצעות הדיבור, הסיפור, למנוע את מותו המתהווה בתוכה. למעשה, לא מנסה לגונן, על הנער, אלא מתגונן הכותב והמחבר ומתגוננת בת דמותו, האם, מפני הבשורה שהוא כבר יודע שהיא נזרעה. ומאחר שהכותב מודע, למעשהו, הרי הוא נכנס בהכרח לקטגוריה של גיבור טראגי, של מי שמנסה למנוע את הבלתי נמנע.
בספר מתקיימת זיקה אינטרטקסטואלית חשופה עם סיפור העקדה. לאבי הילד, קוראים אברם ולחייל קוראים "עופר" , בחזקת אייל, קורבן. אלא שבהבדל מסיפור העקדה, כאן, האם היא המובילה את הנער למזבח, למקום מפגש החיילים בטרם צאתם למבצע, לקרב. ובמקום שלושת הנערים והחמור כבסיפור העקדה, סמי, נהג ערבי מאבו גוש, מסיע את האם ובנה, בעל מונית בעלת ריפוד מנומר המזכיר עור של חיה.
אסטרטגית הכתיבה של גרוסמן מעניינת מאד. מאחר והגיבורה שלו, חיה במודעות גבוהה ביותר לערכן של המילים הנאמרות ונכתבות, ומאחר והיא מנסה "להרוויח" זמן, ולהיות בחוץ, במסע, כל זמן שבנה נמצא בסכנה. המתח שנוצר בין הגורמים בא לידי ביטוי באינטנסיביות של הכתיבה שנדמה שהיא מתרחשת תוך הקריאה. היא מתרחשת בהווה תוך פתיחת חלונות סיפור אל העבר. זו תנועה כפולה, תנועה בשטח, בנוף, בזמן בה הולכים השניים יחדיו (במקום ההליכה שתכננה אורה ללכת יחדיו, עם בנה , קורבנה ) ותנועה של רטרוספקטיבה בה הסיפור והדיבור שלה מעלה את דמותו של עופר ולמעשה, את כל המשפחה בתהליך של בריאה מחדש. מדובר בטכניקה קולנועית, של התקדמות בזמן עם "איננסרט" לתוך הסיפור. כל התקדמות במסע, היא כמו סיפור לעצמו, רמת הרזולוציה גבוהה, כל אגל זעה, כל תנועה וכל חוש מופעל בדקויות המחייבות קרבה אינטימית ומעורבות כל החושים.
צורת כתיבה זו, אינה משאירה מקום למאמץ לקורא, לחשוף את ההקשרים האינטרטכסטואליים, אלא, הדברים מונחים חשופים וברורים לפני הקורא. הקורא לא צריך להיות עסוק ולהשקיע מאמץ בפרשנות. הסיפור ופשרו מונחים לעיניו. לכן, האלמנט הטראגי בדמויות אכזר יותר. לכן, גם הרמה הסימבולית ורמת הפשט הולכות זו עם זו ברמת שקיפות של מי נחל זורמים ומשקפים את האבנים הנחות בתוכם. התחבולה הספרותית המרכזית ואולי היחידה, היא, השפה.
הדור ה"שרוט" של מלחמת יום כיפור.
הספר נפתח בסצנה שבתחילה אינה ברורה כלל, מעין פרולוג לספר. על שלושה נערים, שני נערים ונערה, הסגורים בבית חולים בזמן מלחמת ששת הימים, בגלל דיזנטריה. הם כלואים בעולמם החולה והמתבגר שעה שבחוץ מתנהלת מלחמה היסטורית שתשנה את פני החברה הישראלית וגם את גורלם האישי. כפרטים הם נמצאים במצב אינקובציה. במצב עוברי מבחינה אינטלקטואלית ומתבגרים בגופם ובנפשם בזכות החיכוך ביניהם. המפגש עבור שלושתם משמעותי ביותר מכיוון שמתוכו תצמח חברות ומשפחה ודור חדש.
מצב המחלה שלהם, הניתוק מהעולם, הוא סוג של רחם ושל גן עדן. מוגנים מפני העולם פנויים לגילוי עצמם ומיניותם ושפתם אבל, גם הנחש כבר שם. הנערים האלה, הגדלים לתוך המדינה הצעירה והמתבגרת אתם, הם (פחות או יותר) בני דורי. הם הדור שילחם תוך שנים מעטות את מלחמת יום הכיפורים ויקים משפחות ויגדל ילדים לטייל בארץ ולהכיר כל פרח וקוץ, לאהוב אותה, כדי למצוא עצמו ימים כלילות מחפש ונלחם בדמויות חמקמקות הבאות, מאותו אזור שמלחמת ששת הימים סיפחה או הרחיבה לתוכה. אותו דור שיגדל את ילדיו ל"מבצעים" ליליים ולמלחמות לבנון. זה דור "שרוט". ה"שריטה" הזאת באה לידי ביטוי בדמותו של אברם שנפל בשבי המצרים עם נפילת מוצב המזח ולא חזר משם אותו אדם שנון, פיקח ורגיש שהתגלם בעיני אורה, גיבורת הספר בהיותם חולים שלימד אותה שפה פנימית שיכלה להפתח לפניו ולספר לו על מותה הפתאומי של חברתה היקרה הפקחית והשנונה והיוצרת, ילדה שנולדה ליצירה ואבדה בתאונה. זכר המוות ההוא, זכרן של מחברות הכתיבה ותחושת האשמה המלווה ואתה, מחלחל להבנה של מקומה של בשורת החיים ובשורת המוות זה בתוך זו.
אורה ואברם במסעם הכפוי והנבחר אל תוך הארץ, זה גם מסע אל חרדותיהם של בני הדור. אל תחושת חרדת הנטישה המלווה כל קשר וכל צעד, שאין דבר מוצק להיאחז בו, לא האדמה ולא האדם ולא המשפחה. הדבר היחיד שהיא מנסה להעמיד מול השבריריות הזאת, היא הכתיבה והדיבור הבורא סיפור, זיכרון.
"והיא התעקשה: אם לא נכתוב. נשכח. הם אמרו, אבל מה יש לזכור? … והיא שתקה וחשבה, עוד תראו שפעם תרצו לזכור איך בילינו, איך צחקנו – איך היינו משפחה, היא חושבת כעת – ותמיד השתדלה לפרט ככל יכולתה ביומני המסעות האלה, " (עמ 272).
הכתיבה והדיבור, הם הכלים שלה מול המוות. האיום המרכזי, הוא המוות הפיזי, אך גם השכחה היא סוג של מיתה. דומה שאת הכוח הזה מפעיל גרוסמן בספרו, מול השינוי שאיים ומאיים על חייו וחיי משפחתו. הקורא שותף למסע הכפול, מסעה של אורה אל תוכה ואל התעוררותו של אברם ממצבו התודעתי שבין החיים למוות, מסע הצבת מבנה של זיכרון למשפחה שהיתה ולא תהיה עוד כבראשונה בגלל הגירושין,
בגלל החוויה שאילן בעלה ובנו מצויים בתוכה אי שם בדרום אמריקה והיא מחוצה לה. בגלל ודאות אובדנו הקרב של עופר. למסע הפרטי, הביוגרפי של דוד גרוסמן החשוף מאד מבחינה ביוגרפית כסופר וכדמות ציבורית, בזמן הכתיבה, לכאב, לדאגה, לאובדן, לשבר, למתח בין הבן הרחוק המטייל בדרום אמריקה, לבין השריונאי, הטנקיסט הלוחם מעבר לגדר הגבול. המסע הוא עדות על חיי משפחה שנרקמו בעדינות ומתוך תשומת לב ואהבה רבה, אל תוך המקום, אל המשפחה והשפה. משפחה שלא תחזור להיות ולזכור מה שהיתה לפני שאחד מאבריה נפל. המסע הוא כניסה לגיטימית לאלבום המשפחתי ולתיעוד האינטימי ביותר של משפחה ישראלית, על תבשיליה, ריחותיה, שמחותיה ולשונה הפנימית.
אחת ההצלחות הגדולות של הספר, בעיני, שלמרות שמדובר בהתמודדות בזמן אמת, ומידת החשיפה מסוכנת מאד לכתיבה הספרותית לגלוש לכתיבה על סף הז'ורנליזם, גרוסמן עובר משוכה זו בהצלחה. זאת ספרות נטו בלי ערוב פוליטי של דעות והשקפות עולם. הוא מעמיד את ההתבוננות הדקה באדם ובנוף, את הזיכרון ואת הישראלי הפגיע תחת אזמל השפה והתודעה. הוא מעמיד תיעוד ספרותי ליחיד ולמשפחה החיים בתקופה הטובעת תחת איום איבוד המשמעות.
"אישה בורחת מבשורה" הוא ספר "ישראלי" מאד וחילוני מאד בתודעתו אך, בהתגוששות מרתקת עם אלוהי היהודים שנוכח בתוך העברית ויוצא מכל המיתוסים (האם אפשר להתעלם מנוכחות סיפור גן העדן, הגולם מפראג, העקדה ) שאיתם מתכתב ומתמודד גרוסמן.
הוא יצירה ספרותית שלוקחת ברצינות את הביטוי "גדול מהחיים" או "המציאות עולה על כל דמיון". הקלישאות האלה, מתמוטטות מול הפרוזה העברית, השופעת, מול המבט המיושר לעבר פינות המסתור והכאב של החברה הישראלית הנושאת את משא הארץ ומשא הדור שלא פתר את חידת היותו.
