חוה פנחס-כהן נעה בין העולם היהודי, הנשי והמזרחי,
וחשה עצמה כנוכריה, אלמנה וגרה. על שירת הגן
חוה פנחס-כהן, הגנן, הכלבתא והשרמוטה, הקיבוץ המאוחד, 58 עמ'
יעל רוטנברג
גם בקרב קוראיה הוותיקים של המשוררת חוה פנחס-כהן המצויים בנבכי עולמה השירי הייחודי, מעורר ספרה האחרון, הגנן, הכלבתא והשרמוטה (הקיבוץ המאוחד 2006), תחושה של אניגמה. קריאת השירים מעלה אווירה של עמימות, ערפול וריבוי-משמעויות. זאת בשל הנושאים המגוונים והמקוריים, האסוציאציות מרובות הפנים, הדימויים הייחודיים-מורכבים והשפה המרובדת, המעובה.
היחס הממעיט, הביקורתי-שללי, השכיח כלפי כתיבת נשים בכלל, מקורו בכך שדרכי הביטוי הפואטיים הקאנוניים, כמו גם כלי הביקורת, הם גבריים, אינם נותנים ביטוי לעולמה הפנימי של האישה ואינם מתאימים לניתוח שירתה. בעקבות כך חווה האישה הכותבת בחברה הגברית תחושה של היותה לא מובנת מצד אחד, ולא מבינה מצד שני. היא חיה בתחושה שלא ניתן לה ביטוי, וכתיבתה אינה משמעותית. קריאת 'הגנן, הכלבתא והשרמוטה' מעבירה לקורא חווייה נשית זו
הספר עוסק בחיפוש מקורות השראה לשירה הנשית, שייתנו לה ביטוי אותנטי, "חיפוש אחר המשתנה" (הבלתי תלוי), שייצג את הוויית הקיום ואת עולמה הפנימי של האישה. הכותבת נעה בין העולמות לאתר בהם ו"ללקט" כלים ומקורות השראה שיתאימו לה. החיפוש מסתיים באישה עצמה, בעולמה הפנימי, שם היא מוצאת את מקורותיה, את דרכי הביטוי הייחודיים לה, הנשארים תמיד במידה רבה חידתיים ומעורפלים ביחס לתרבות המרכזית.
לנשק, לילד, למולל
השירים מאזכרים – אם בציון שמות של אומנים, ואם בתיאורים, של נוף, טבע דומם, גוף אנושי – אמנות פלסטית קאנונית (מערבית-נוצרית). החיפוש הנשי, אחר ה"צבע" וה"אור" ה"נכונים" לאישה, כעבודתו של אמן, מניע את כתיבת השירים, כסקיצות של ניסוי ותעייה: "כמו לחי נערה בציור של ורמיר המעבר מהירוק הבהיר / כמעט צהוב אל הורוד הרך המוביל לירוק אחר דרך לבן על לבן / אתה חש את מגע המכחול בצבע הרטוב בחיפוש אחר המשתנה / וכך בא עליהם האור" (עמ' 20).
שמו של הספר מייצג הן את האניגמאטיות, את רב השכבתיות המאפיינות אותו, והן את העולמות בהם נעה הדוברת ב"חיפוש אחר המשתנה": הספר מוגדר כטריפטיך, יצירת אמנות שנועדה לאפשר לאנשי הדת להמחיש את סיפורי הברית החדשה (והישנה) ל-אותם שאינם יודעי קרוא וכתוב – קבוצות שוליים, ומגדר. כל מקושר הספר לעולמות רוחניים, אמנותיים וסוציו-תרבותיים בהם מנהלת הדוברת את מסעה.
למרות הכינוי טריפטיך (בעל שלושה חלקים) – הוא מחולק לארבעה מדורים, ששמות שניים מהם מופיעים בשמו (הגנן, הכלבתא). פנחס-כהן נעה בין העולמות תרבותיים בהם היא חיה – פיזית ותודעתית – ומקיימת עימם שיח שעניינו חיפוש אחר משמעות יצירתה: עולם התרבות הנוצרי, היהודי, המערבי, והעולם הגברי – המשותף לשלושתם. היא באה ויוצאת מהגן (גן העדן?) שמנהל אותו ה"גנן" (האל?), השליט, ההגמון – הזורע, המצמיח, המטפח, הגוזם, השותל, העוקר, המכסח – השולט בטבע, במציאות.
העובדה שפנחס-כהן "באה ויוצאת" מייצגת מתח, פריצה ומעברים המאפיינים כתיבת נשים. הדוברת נמצאת בתהליך של מעבר בין עולמות, של חיפוש, של ניסיונות לפרוץ גבולות ודרך כדי לעצב את זהותה. היא נעה בין העולמות אך אינה מוצאת את מקומה ואת עצמה באופן מלא, באף אחד מהם, ומהות קיומה וזהותה הם הנדודים, החיפוש, המאבק והצורך. היא נעה בין העולם היהודי (השולי ביחס לנוצרי), העולם הנשי (השולי ביחס לגברי) ובין עולם המזרח (השולי ביחס למערבי) אך אינה מוצאת את מקומה ואת עצמה באופן מלא באף אחד מהם. מהות קיומה וזהותה הם הנדודים, החיפוש, המאבק: שכחתי את פני ויצאתי / לחזור עם פנים אחרות / כמו ארץ זרה // שתאב מחדש. כי הייתי / אשה נכריה אלמנה וגרה. (עמ' 14). מתח זה מוצא את פורקנו (החלקי) בעולמה הפנימי של האישה, בתוכה "הידיעה שלי על השירה / באה מתוך הנחנק והנסגר // כמו פה חתום בחריץ / מחבר ומפריד בין שפתיים / כמו לשון אוהב ומבקש / לנשק לילד ולמלל // את שפתי התשוקה" (עמ' 13). תשוקתה היא לפרוץ את העולם הפנימי "הנחנק והנסגר" ולהתקבל בעולם התרבות ההגמוני.
חיפוש נשי במערב
המדור "בטרם" – המדור הראשון בספר, עוסק במהות הכתיבה הנשית ומעמדה, באמצעות שירים ארס-פואטיים: "לכרוך ספר ולדעת שישכח" עמ' 16). המדור "הגנן" – מייצג את החיפוש הנשי בתרבות המערבית-נוצרית: הגנן והתפוחים מוציאים אותי מהפואטיקה / של קוץ ותפוזים ומביאים בי שפה אחרת (עמ' 18). המדור "כלבתא" (כינוי גנאי ארמי, עממי – לאישה) –מייצג את החיפוש הנשי בתרבות היהודית-דתית: ראית כלבה/ […] מבקשת שארית עצמות מסעודת השבת (עמ' 36). המדור "מחזור שירי יפו" מייצג את החיפוש הנשי בתרבות המזרחית: אמולה ואמללה לבתך הדולקת / קדשתיך והקדשתיך לאללה יה פטימה ( עמ' 51).
בכל המדורים מתוארים ניסיונות פריצה – מהגן ואליו, מהחוץ הביתה – המבטאים צורך "לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים", לשנות את השליטה בעולם, להיות "גנן", בגן משלה, על פי צרכיה והנורמות שהיא מכתיבה.
השיר 'רק בכורה שקראה לו משה' (עמ' 51) ממצה את מהותו של החיפוש האינסופי של האישה הכותבת אחר מקורות השראה שיתנו לה ביטוי. תעיית האישה בעולמות הנוצרי, המערבי, הגברי – עולמות הזרים לה ולמהותה – הם בבחינת 'עבודה זרה' "הלכה לעבוד זרים / כל עובר לו יהי". אישה זו ש "שבעה בנים היו לה, וכל אחד מבועליה / ימצא צלמו מסוך על פני בניה" (עמ' 47), היא אישה בוגדנית, פורצת גבול,לא רק בעיני סביבתה, אלא גם בעיני עצמה. כתיבה נשית בהשראת עולמות זרים לאישה, (מתוך חיקוי של דרכי הכתיבה הגבריות) הם בבחינת פריצות, ושירים הנכתבים כך הם בנים מ"בועליה" הרבים, בנים ש'צלם' מקורות ההשראה הזרים לנשים מסוך עליהם. כותבת זו פרוצה בעיני עצמה וסביבתה, מנודה ומתוסכלת, "אם הבנים אמללה לאללה".
אביו של הבן הבכור אינו ידוע, "לא נמצא השתקפות צלמו של אביו", ולכן אינו משקף לא תרבות גברית (אב) ולא "עבודה זרה" (צלם). הוא פרי בטנה של האישה המפרה את עצמה, נעדרת מסורת הגמונית "זרה", אישה הכותבת מתוך עולמה היא. את ההשראה היא מוצאת בתוכה, אמנם תוך שימוש במאפיינים מתוך העולם הגברי בתרבויות השונות, אך בבחירה אוטונומית. לכן נתנה לבנה זה שלושה שמות – "משה, מואיז או מוסא", המייצגים את כל העולמות בהם חיפשה השראה. כתיבה כזו היא במעמד "בכורה" של האישה הכותבת, המיטב שבכתיבתה – מקורה בה עצמה ובזהותה, אך "יופיו חותם החסר הנורא", החֶסר במסורת כתיבה נשית רבת שנים, חסר הדוחף את האישה לחיפוש האינסופי, המחזיר אותה לתוכה, אך גם מעיר "את הכעס את הקנאה ואת האהבה", בסביבתה התרבותית המגוונת.
פורסם במקור ראשון, 5.1.2007
