עלי שיח, 2006, 56, עמ' 58-62
"אני מדברת אליך"
זהות האישה הכותבת בשירת חוה פנחס–כהן
יעל רוטנברג
דברי הביקורת על שירתה של המשוררת חוה פנחס-כהן, משקפים עמדה כללית, שאינה זוכה להגדרה או להסבר, הגורסת כי לממד המגדרי השפעה מרכזית בעיצוב זהות האני בשיריה, וכי שיריה מייצגים עולם פואטי הקשור לעולם הנשי. תפיסה זו מלוּוה בשתי עמדות מנוגדות ביחס לשירתה: מחד גיסא, ניכרת מגמה של הסתייגות וביקורת נוקבת על שיריה, המתייחסות ל"חריגה" מהנורמה הפטריארכלית ביחס לשירת נשים, שמצופה ממנה להיות "פשוטה" "נעימה" ו"צנועה". שירתה של פנחס-כהן מכונה שירה "סתומה", "קשה להבנה", "מתגרה", "מורדת", ביטויים המדגישים את הסטייה מההגדרות הקונבנציונלית בתרבות האנדרוצנטרית של שירת נשים. מאידך גיסא, זוכה שירת פנחס-כהן, מצד קבוצה אחרת של מבקרים, להערכה גבוהה, למשל "שירת נשים במיטבה", תוך התייחסות לתמטיקה ולרטוריקה הנשית שבשירתה, כמו חוויות מעולמן של נשים והוויית הקיום שלהן.
כל המבקרים – אלה המתנגדים לסגנונה האוטונומי של המשוררת, ואלה המעניקים לה הערכה גבוהה – חשים אומנם כי המשוררת מבטאת בשיריה עמדה מגדרית אוטונומית, משמיעה קול נשי ומעצבת אני נשי אותנטי, אך אינם מצליחים לעמוד על משמעותם של מאפיינים אלה בשירתה. הביקורת אינה מגדירה, לא את המהות ולא את הייחוד של ההיבט המגדרי המעצב את האני בשירה זו, ואינה מציינת לא את מאפייניה המגדריים ולא את איכותה הסגולית של הזהות הנשית.
במאמר זה ננסה להוכיח כי האיכויות הנשיות המאפיינות את שירתה של פנחס-כהן וה"קול הנשי" העולה ממנה, מקורן במהות הפסיכולוגית שבבסיס הגדרת הזהות הנשית, ובאופייה הקִשרי של הזהות; וכי עיצוב זהות האישה בשירתה של חוה פנחס כהן משקף את התהליכים הייחודיים של גיבוש העצמי הנשי, כפי שהגדירה אותם הפסיכולוגיה הפמיניסטית. על פי תיאוריות אלה גרעינה של הזהות הנשית המובחנת, הייחודית, מקורו בתחום הבין-אישי, ברשת קשרים ומערכות יחסים, במרחב האישי, החברתי והתרבותי. הזהות הנשית מתגבשת מתוך מערכות של קִרבה ויחסים – תהליך המעניק לנשים את הנופך הסגולי, של זהותן (Chodorow, 1978; Josselson, 1992).
ביקורת הספרות הפמיניסטית רואה בהגדרה העצמית המיגדרית תימת יסוד בכתיבת נשים ובפרשנותה. ההנחה על משמעותם של היחסים כמאפיין מרכזי של הממד המגדרי בתהליך גיבושה של זהות האישה נתפסת כאתגר תיאורטי ומחקרי, התורם תובנות חדשות להבנה ולניתוח של תהליכי גיבוש זהות האישה בכתיבת נשים, וקוראות לבסס עליה ביקורת ספרות נשים (Abel & al, 1983; Gardiner, 1982).
בשיריה של פנחס כהן נתפס מושג היחסים המבנה את הזהות הנשית במשמעות חברתית-תרבותית רחבה, ומודגשת בהם, ברוח הגישה הפמיניסטית, האוטונומיה הקִשרית שמקיימת התודעה הנשית עם מכלול ההוויות התרבותיות שבעולמה, כולל העולם הגברי ההגמוני. קשריות זו מבנה את הזהות הנשית כבעלת שניות, הנובעת מהקיום הבו-זמני בעולם הנשי ובעולם הגברי (כהן, 1996; (Showalter, 1985.
מתוך מודעות עמוקה לזהות האישה בכלל ולזהות האישה הכותבת בפרט, מקדישה פנחס-כהן בשיריה, מקום מרכזי לעיצוב התחום הבין-אישי – הוא הבסיס המגדרי-פסיכולוגי להגדרת זהות האישה – ולהצגת עמדה עקרונית ביחס לאופייה המכונן של הקִשריות בעיצוב הזהות. את השורות להלן נקדיש לניתוח צמד שירים המקיימים דיאלוג טקסטואלי ורעיוני זה עם זה, ועוסקים במשמעות המכוננת של מערכות היחסים לגיבוש האני של האישה הכותבת.
השיר הראשון הוא אני מדברת אליך, שיר הפתיחה למדור מעשה הכד – פרק ארס-פואטי בספר מסע איילה (1999, עמ' 66), המצהיר על הצורך הנשי בקשר, כמקור לגיבוש הזהות העצמית של האישה הכותבת, ומהווה מפתח להבנת הייצוגים השיריים של חווית הקשר הבין-אישי. השיר השני הוא שלושים יום, מתוך הקובץ שירי אורפאה (2000, עמ' 24), ספר המוקדש כולו לאובדן והיעדר יחסים, ומעלה בעוצמה רבה, אמירה המקשרת את הקיום הנשי עם מערכות יחסים, דווקא לנוכח האובדן וההיעדר. אמירה זו מתחזקת מתוך רזוננס טקסטואלי ותמטי של השיר העוסק בהיעדר ומשמעותו, עם השיר המעצב את מערכות היחסים כמכונני זהות. השירים שננתח מביעים את האמירה הקושרת את היחסים (או העדרם) עם התפתחות זהות האישה הכותבת, ומקיימים הדהוד – תוכני וצורני – זה עם זה, המחזק ומעצים את האמירה שבמרכזם: כמיהתה של האישה הכותבת לקיומו של קשר רב ממדי כמקור לגיבוש זהותה והתפתחות יצירתה. שני השירים מתייחסים זה לזה בהשלמה ניגודית, כתמונה ותשלילהּ הקונספטואלי. מילות הפנייה "אני מדברת אליך" מקשרות ביניהם ומייצגות את משמעותם התכנית-רטורית. בשיר הראשון פונה המשוררת אל הגבר בבקשה שיהיה שותפהּ למערכת יחסים רבת פנים ואיכויות, כצורך קיומי שלה, הן כאישה והן כמשוררת. בשיר השני מתקיים השיח עם הגבר לאחר מותו, לנוכח אי היכולת לממש את היחסים, באופן המגדיר את ההעדר והפרידה כמקור מעצב זהות, לא פחות מהנוכחות ומההתקשרות.
נפתח בעיון בשיר אני מדברת אליך. השיר מצהיר על הצורך הנשי בקשר, כמקור לגיבוש הזהות העצמית של האישה הכותבת. הבניית האני של נשים בשירה הוא ב"התנגדות עקרונית לעצם מעשה ההגדרה וראייתה כאלמנט זר אישה". כך טוענת רתוק (1988) הגורסת כי נשים ממעיטות, בשל כך, בכתיבה ארס-פואטית המגדירה את זהות האני שירי. פנחס-כהן המרבה – בניגוד לדבריה של רתוק – לכתוב שירה ארס-פואטית כחלק מגיבוש זהותה האוטונומית כמשוררת, מבטאת בשיריה את הדואליות הפנימית שבהגדרה העצמית של האישה בכלל ובשירה בפרט, שמקורה במערכות הקשרים וההתמזגות שבבסיסה.
השיר שלפנינו מייצג את הזיקות המורכבות שבין כמיהתה הקיומית של האישה לקשר לבין זהותה ככותבת ויצירתה:
אני מדברת אליך מכותרת השיר
מדברת אליך ומבקשת שתקשיב
אני מדברת אליך שלא כדרך הטבע
אתה תקרא ואחר כך יבוא קולי
אני מדברת אליך כי בקשב שלך
לקולי המרֻסק
הברה הברה הבהרה
בחיבור הזה יש סיכוי למפגש.
ואתה יודע שלאחר שעיניים זרות נפגשות
קורים דברים. יש נגיעות.
אני מדברת אליך מתחתית השיר
כמו שטיח לרגלי הרוקדים
נכון לקראתם וסובל דריכתם
ככל שהוא יפה יותר הוא בא מסין או בא מפרס
ויותר נשים צבות ידיים ארגו לתוכו יומן.
אני קוראת לך מתחתית
הדף, בשפה ברורה,
אם לא תקשיב –
אלבין.
השיר כתוב ללא כותרת, ופותח בפנייה של דוברת נשית אל נמען גברי "מכותרת השיר". כך מוצגות כבר בפתח הדברים, השניות והמורכבות של הקול הנשי השואף לביטוי בתרבות: מאחר שכותרת שיר מייצגת במהותה את השיר ואת הגדרתו (בדרך הגברית המסורתית ההגמונית), הרי היעדרה, מחד גיסא, ואיזכורה בתוך השיר ("מכותרת השיר"), מאידך גיסא, מגדירים את השיר באופן חמקמק, המבוסס על שניות, המייצגת את זהותה של האישה הכותבת. הפנייה של הדוברת אל הגבר "מכותרת השיר" הנעדרת, מבטאת את הדיאלקטיקה שבין נבדלות והתמזגות, המובנית בזהות האישה.
השיר הוא פנייה של הדוברת אל הגבר, בבקשה לקיים מערכת יחסים וקירבה, מתוך הצורך העמוק שלה ביחסים שיאפשרו לה את עיצוב זהותה כאישה וכמשוררת. האישה מגדירה את הכמיהה ליחסים כצורך קיומי בסיסי, שמבקש להתממש במגוון מורכב של אופני ביטוי. הדוברת שואפת וקוראת לקשר מורכב רב ממדי והדדי.
את הצורך בקִרבה וקשר מייצג הביטוי "אני מדברת אליך" המופיע כאנאפורה חמש פעמים בשיר. הביטוי מקבל מעמד בעל חשיבות הקשור הן לתוכנו – הצורך בקשר בין-אישי, והן לסגנון הלשוני שלו. החזרות הרבות מדגישות את חשיבותו ומרכזיותו של צירוף לשוני זה, כמו גם העובדה שהוא פותח את שתי החטיבות המרכזיות בשיר. החטיבה הראשונה פותחת בביטוי "אני מדברת אליך מכותרת השיר" והשניה – "אני מדברת אליך מתחתית השיר". הדוברת "מדברת" אל הגבר משני תחומים גרפיים של השיר מה"כותרת" ומה"תחתית", המייצגים כל אחד את העולם הגברי (המגדיר, השולט, ההגמוני, ה"גבוה") ואת העולם הנשי (הנחות, המדוכא ה"נמוך") בהתאמה. הדרך בה "מדברת" האישה הולמת את התחום ממנו היא מדברת, כפי שנבהיר בהמשך.
בהקשר זה ראוי להזכיר את הגדרתה של אסטס (1997), לפיה לזהות הנשית שני רבדים פסיכולוגיים: האחד הוא האישה "שבקומה העליונה", זה הצד המסתגל, הנורמטיבי, הפועל על פי חוקי התרבות האנדרוצנטרית שבאישיותה של האישה. ואילו הרובד השני הוא האישה ב"קומה התחתונה", "האישה הפראית", "הנשמה הנשית […] מקור לכל שהוא נשי" (שם עמ' 25), הצד האינטואיטיבי, החושי, החושני של אישיותה, הפועל על פי החוקים הנשיים האותנטיים. הגדרתה של אסטס הולמת את העיצוב הכפול של מקומה של האישה הדוברת בשיר שלפנינו, ומחזקת את ההבנה כי החוויה הנשית המודעת נטועה בו-זמנית בשני העולמות, במעגל התרבות הגברי ב"כותרת" ובמעגל התרבות הנשי ב"תחתית", והיא מדברת משניהם בו-זמנית.
השיר מציג בגלוי ובישירות את הצורך הקיומי הבסיסי הנשי, לצאת מגבולות האני ולהתמזג ולהתקשר עם הזולת. הדוברת פונה אל הגבר בבקשה להיענות לצורך שלה בקִרבה וקשר: "מדברת אליך ומבקשת שתקשיב", ומביעה כמיהה לקשר המבוסס על מאפיינים שונים של יחסים בין-אישיים: מגע פיזי- "נגיעות"; שיח – "מדברת אליך"; דיאלוג – "אתה תקרא ואח"כ יבוא קולי"; קשר עין – "שעיניים זרות נפגשות קורים דברים". הדוברת מודעת לכך שבקשתה להעמיק את תהליך גיבוש זהותה מתוך התחום הבין-אישי, היא "שלא כדרך הטבע" (הגברי), כלומר, לא בהתאם לנורמות מקובלות בעולם אנדרוצנטרי, וכי ממדי הקשר הנשיים המבוססים על חוויות beeing והתרחשות בין-אישית, זרים לדפוסי ההתייחסות הגבריים, אך אין מודעות זו מחלישה את חתירת הדוברת למצוא קשר, במטרה להגדיר את עצמה "כדרך הטבע" הנשי.
את כמיהתה לקשר מביעה הדוברת כשהיא מדברת "מכותרת השיר", דיבור המכונה על ידה "שלא כדרך הטבע". כותרת השיר איננה "מקום טבעי" לאישה ושפת השיר איננה שפתה הטבעית, על פי התפיסות התרבותיות-הפטריארכליות, אך הדוברת עומדת על דעתה לתפוס את מקומה ומעמדה שם. הדוברת מבקשת לעצמה קשר של השתבצות בקבוצה האליטיסטית – קבוצת המשוררים (הגברים) שיזכה אותה בלגיטימציה והערכה למקומה שווה הערך שם, צורך חיוני להרחבת גבולות העצמי הנשי מעבר לתחום הפרטי. היא מציינת כי קולה הנשמע מכותרת השיר הוא קול "מרוסק", ובכך היא רומזת ל"חרדת הכתיבה" שלה (חרדה הגורמת להימנעות מכתיבה, המאפיינת נשים כותבות בחברה הפטריארכלית, חרדה שמקורה בנורמה הגברית, שכתיבה אינה תחום נשי ([Gilbert & Gubar, 1979], לקושי של האישה בחברה הפטריארכלית לתת ביטוי לעצמה בתחום התרבות ההגמוני. למרות זאת, היא מתעקשת להשמיע את קולה, ומאמינה ש"הברה הברה" תביא ל"הבהרה" וכך "יש סיכוי למפגש". הטור האונומאטופיאי "הברה הברה הבהרה" מייצג מיצלולית, את הקול המרוסק ואת חרדת הכתיבה.
הצרוף הלשוני "שלא כדרך הטבע" נותן ביטוי למחאתה של הדוברת כנגד הדיכוטומיה הפטריארכלית הרווחת: טבע מול תרבות, המזהה את האישה כ"טבע" – גשמיות, רגשנות, יצריות, ואת הגבר כ"תרבות" – רוחניות, רציונליות, אינטלקטואליות. דיכוטומיה זו מייצגת את מעמדה הנמוך של האישה בתרבות הפטריארכלית, וכותבות פמיניסטיות מערערות עליה ועל התפיסות הסטריאוטיפיות שבבסיסה. ביטוי זה מקבל משמעות דומה גם לאור דבריה של המשוררת (פנחס-כהן, 2001):
נתינת השם לבן על ידי אימו נותנת ללידה משמעות של יצירה. של מודעות האישה לעובדה שלידת הבן אינה משאירה אותה ברובד של ה"טבע" בלבד, אלא יש בכוחה להתבטא גם ברובד ה"תרבותי" של האדם (עמ' 290).
בדברים אלה מקשרת המשוררת את החוויה הנשית (הלידה), ואת השפה וההגדרה התרבותית ("נתינת השם" / "כותרת") עם הדיכוטומיה הפטריארכלית ומערערת עליה. כך אומרת הדוברת בשיר שלפנינו כי הדיבור מה"כותרת" הוא על פי הדיכוטומיה הפטריארכלית "שלא כדרך הטבע" (שלא כדרכה של האישה), הדיבור מהכותרת הוא ממקום שאין מדרכו של ה"טבע" (האישה) לדבר ממנו, והוא מנוגד ל"סדרי הטבע" על פי הנורמות הגבריות .
גם הביטוי "אני מדברת אליך" מבטא הבדל בין העולם הגברי והנשי. צרוף לשוני זה הוא ביטוי יומיומי אינטימי שחוק, הנשמע לרוב בין בני זוג, ומשמעו פנייה של האישה המלווה בתסכול וכעס, אל גבר (או ילד) בבקשה לזכות בתשומת ליבו. הביטוי משובץ ארבע פעמים בבית הראשון ב"כותרת השיר" ורק פעם אחת בבית השני – ב"תחתית השיר". הביטוי השחוק הביתי-שולי, מופיע מספר פעמים רב, דווקא בחטיבה המייצגת את עולם התרבות ההגמוני ולא בחטיבה הנשית. בדרך זו, מועצמת תחושת השניות של הזהות הנשית המעוגנת, הן בעולם הפנימי הביתי האינטימי, והן בתחום הציבורי.
הביטוי זוכה למשמעות נוספת על ידי הבחנה שעושה הדוברת בין פנייתה שלה "אני מדברת אליך", ובין דיבורו של הגבר "אתה תקרא". כך היא מגדירה את הפער בין ההתקשרות המילולית הנשית, ובין זו הגברית. הביטוי המילולי הנשי הוא הדיבור האישי היומיומי השולי, ואילו הוורבליות הגברית, הקריאה, קשורה לעולם התרבות הגבוה הקאנוני. האישה מדברת אל הגבר, ואילו קריאתו של הגבר אינה מכוונת לאיש. הדיבור הנשי המעוצב בשיר הוא אפוא אינטימי, אישי ומקשר, ואילו הדיבור הגברי הוא מנוכר כללי וניפרד. הבדלים אלה מקורם בתהליך השונה של גיבוש הזהות של נשים וגברים, תהליך שעליו מושתתת התפיסה הרטורית של השיר כולו.
בסופו של השיר, "מתחתית הדף", אומרת הדוברת לגבר "אני קוראת לך". צירוף לשוני זה משלב את דרך הביטוי הגברית ("קוראת") והנשית ("לךָ"), ומדגיש שוב את עולמה הדואלי של האישה ואת הדיאלקטיקה הפנימית של זהותה ודרך הבעתה. האישה "קוראת" לגבר בסגנונו הגברי-הגבוה, אך משלבת בו את האופי המקשר-האישי-נשי שלה: "אני קוראת לְךָ" [ההדגשה שלי י"ר] .
אם בבית הראשון בוחרת האישה להתבטא ממקום שאינו טבעי לה ולכן קולה מרוסק, הרי בבית השני היא משמיעה דברים "בשפה ברורה" "מתחתית השיר / כמו שטיח לרגלי הרוקדים / נכון לקראתם וסובל דריכתם". בבית זה, אין בנמצא הצרוף "שלא כדרך הטבע". התחתית, הסבל, הדיכוי הם דימויים המבטאים את מעמדה הנחות ה"טבעי" של האישה בחברה הפטריארכלית. השטיח, דימוי הלקוח מעולם "עבודת המחט" – מהווה ייצוג נשי. כך בשיר שלפנינו, הדוברת מדברת "מתחתית השיר" / כמו שטיח", המייצג את זהותן מעמדן עיסוקן וכתיבתן של הנשים: "נשים צבות ידיים ארגו לתוכו יומן". לתוך השטיח נארג נרטיב הקיום הנשי הפרטי ("יומן" במשמעות היום שלהן), כמו גם הרצף של מסורת נשית מתמשכת ("יומן" במשמעות ספר זיכרון). "מתחתית הדף" מבקשת הדוברת מהגבר שיקשיב למחאתה, המלווה גאווה במסורת הנשית הנארגת לשטיח יפה, בעל איכות וייחוד "מסין" או "מפרס". הדימוי "מסין" או "מפרס" מבטא גם את המעמד והסטריאוטיפ הנשי בחברה הפטריארכלית. הדימוי מתקשר לתרבות המזרח, הנחשבת בחברה המערבית לתרבות שולית מצד אחד, אקזוטית, רחוקה, מעוררת סקרנות ומושכת מצד שני, ותרבות של ניצול עבודת נשים וילדים, מצד שלישי. תכונות אלה מאפיינות את הסטריאוטיפים הנשיים ואת מעמדן בתרבות הפטריארכלית.
"מתחתית הדף" פונה האישה אל הגבר "בשפה ברורה", ללא "חרדת כתיבה", ומבהירה בנחרצות שהקשר עבורה הוא צורך קיומי: "אם לא תקשיב – / אלבין". להלבנה כפל משמעויות ושתיהן מוות. האחת משמעות של זִקנה, דעיכה, והשניה משמעות של בושה – המזוהה עם מוות ("כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" [בבא מציעא, נ"ח, ל"ב]). המילה "אלבין" מהווה בשיר בית שלם, בית בן מילה אחת, המדגישה את התפיסה הפמיניסטית הרואה ביחסים בסיס לגיבוש זהות האישה, ואת המשמעות הקיומית שהיא מייחסת לחוויה הבין-אישית עבור האישה – חוויה שבלעדיה אין לזהותה קיום.
מתוך מודעות מיגדרית בוחרת האישה בשיר שלפנינו, לדבר מעמדה כפולה – מהכותרת ומהתחתית. בכך היא מציגה את עצמה כבעלת זהות אוטונומית המתקיימת מתוך התקשרות לשני העולמות הגברי – הכותרת, והנשי – התחתית, בו-זמנית. כמשוררת, היא בוחרת לכתוב מתוך עצמה ומתוך עולם השירה ההגמוני. שני המישורים הם בעלי משמעות עבורה, ושניהם מהווים מרכיבים בעיצוב זהותה האישית ובדרכה כמשוררת.
גם מבחינת מאפייניו הצורניים משרת השיר את האמירה המרכזית באשר למהותה של זהות האישה והשניות המובנית בה. שניות זו מובעת למשל באמצעות ריבוי פסיחות וגלישת משפטים מטור לטור. בנוסף למתח הנוצר בין הקריאה הטורית לתחבירית – מתח המייצג, את הדיאלקטיקה שבבסיס הזהות הנשית – מבטאות הפסיחות בשיר זה את הגישה המקשרת-מאחדת, המאפיינת את הזהות הנשית.
הדבר בולט בבית הראשון. ארבעת הטורים הראשונים בבית חופפים למשפטים תחביריים. הטור החמישי – הפותח את התיאור של מצב יחסים וקשר במילים "בקשב שלך" – הוא תחילתו של משפט תחבירי הגולש על פני ארבעת הטורים שלאחריו. הפסיחות המאחדות חמישה טורים למשפט תחבירי אחד הם ביטוי בעל עצמה צורנית וריתמית המייצגות את תהליך היחסים, הקשר וההתמזגות שהמשוררת מציבה במרכזו של השיר, מבנה המנוגד לטורים המובחנים, המייצגים את הזהות הגברית המוגדרת בתחילת הבית.
הכמיהה לקשר ולהתמזגות כבסיס הכרחי לגיבוש עצמיותה של הדוברת כאישה אוטונומית וכאישה יוצרת, כמיהה המיוצגת בביטוי "אני מדברת אליך", עולה באופן דומה בשיר שלושים יום. בשיר זה מכוונת פנייה מקבילה "אני מדברת אליך", אל גבר מת, פנייה שבאמצעותה מקיים השיר דיאלוג טקסטואלי ותוכני עם השיר "אני מדברת אליך" ועם עיצוב חוויית היחסים שעמדה במרכזו. שיר זה מעצב את חוויית הקשר ואת הצורך הנשי בה דווקא לנוכח הנעדר וההיעדר.
ג'וסלסון (Josselson, 1992) מצאה כי הצורך הקיומי של נשים בקשר ומערכות יחסים, מתעצם באופן בולט בתוך מציאות של אובדן. חוויות פרידה, מוות ונטישה מעמידות את תהליך עיצוב הזהות בפני אתגר. ההיעדר, החלל והשינוי מהווים הד לחוויית היחסים שנפסקה, ובאופן פרדוכסלי, מעוררים אצל האישה תהליכי אינטרוספקציה ואקספלורציה התומכים בתהליך גיבוש הזהות. זה התהליך המתואר בשיר "שלושים יום". בשיר זה מנסה הדוברת השירית להתקשר עם הגבר בהיעדרו, וחוסר היכולת לממש את הקשר מעורר, בעוצמה רבה, את משמעותם של היחסים לגיבוש זהותה. חווית העדר היחסים מעניקה משמעות לעיצוב הזהות ומעודדת את המשכיותו של התהליך. דברי הדוברת בשיר הם הד תוכני ומילולי לדברי הדוברת בשיר "אני מדברת אליך", ובכך מובעת האמירה המקשרת את התפתחות זהותה של האישה הכותבת מתוך יחסים וקשר, לנוכח היעדרם של היחסים. השיר "אני מדברת אליך" מסתיים כאמור בהדגשת משמעותן הקיומית של מערכות היחסים עבור האישה הכותבת ובתיאור החרדה מפני המוות (הרוחני-פנימי) שיבוא בהעדרם: "אם לא תקשיב – אלבין"; ואילו השיר "שלושים יום" פותח בתיאור הכיליון הרוחני של האישה לנוכח האובדן – כמציאות. כותרת השיר "שלושים יום" – איזכור למנהגי האבלות היהודיים – מקשרת במפורש את השיר לחוויית המוות והיעדר הקשר:
אינך שומע לי אינך שומע את קולי
כבר שלשים יום
אני מדברת אליך יום יום
אינך שומע לי אינך לי כבר שלֹשים יום להיות עמי,
לשכב אצלי בצל אחד אתי לדבר דבר אחד אלי.
ואינך שומע. אינך שומע לי.
אתה נמלט וראשך כֻּסה מפני
זה היה מעילך הכחֹל שהוצאתי מהארון,
אחר כך חֻלצת הפסים של יום טוב
אחר כך גופיות לבנות ביני לבינך
ותחתוני כֻּתנה בבֹשם הכביסה
ששמתי לך כאשר אהבת.
ועזבת את בגדך בידי – הפשוטה לפנים
ויצאת. כמו מי שעומד לחזור
ללא מבט לאחור.
מבלי שתקח דבר לבד פני
וגם חלקים נבחרים שקרעת בשרי הרך.
שלֹשים יום אני מדברת אליך
ושרה לך להוציא אותך מהבור
אליו הֻשלכת
להלבישך כתֹנת פסים בכחֹל.
כמו בזמן היותו חי, ממשיכה הדוברת לפנות אל בן-זוגה במילים "אני מדברת אליך" אך עכשיו חוסר המענה הופך וודאי. הביטוי "אינך שומע" החוזר חמש פעמים בשיר – מענה לביטוי "אני מדברת אליך" המופיע חמש פעמים בשיר הקודם, וכן – לבקשת האישה "שתקשיב" ולהכרזתה "אם לא תקשיב – אלבין" שבשיר הקודם – מדגיש את תחושת העדר הקשר. פניותיה של האישה אל הגבר בשיר הראשון אינן נענות בשיר השני בשל המוות. לא רק שאינה זוכה לדיאלוג עם הגבר: "לדבר דבר אחד אלי", היא אינה זוכה אפילו להקשבה פאסיבית: "אינך שומע".
דרכי התקשרות אחרים נותרים גם הם ללא מענה: מגע פיזי – "בגדך בידי – הפשוטה לפנים", "אינך לי כבר שלושים יום להיות עמי,/ […] אתה נמלט", "לשכב אצלי בצל אחד"; קשר עין – "ללא מבט לאחור"; דאגה לצרכי הזולת – "בבושם הכביסה / ששמתי לך כאשר אהבת" וכן "להוציא אותך מהבור".
עצם היעדרו של הגבר טעון לגבי הדוברת משמעות קיומית, כמו נוכחותו. ניתוק היחסים משפיע על המשך גיבוש זהותה של האישה, כאילו נטל עימו הגבר, עם מותו, את פניה של הדוברת, את דיוקנה הפנימי ואת זהותה: "מבלי שתִקח דבר לבד פָּנַי". גם זהות הגוף של האישה מתגבשת מחדש: "חלקים נבחרים שקרעת בשרי הרך". הדיאלוג שממשיכה האישה לקיים עם הנעדר, מבנה את המשך גיבוש זהותה ודוחף אותה למצוא מרכיבי זהות חדשים שיאפשרו לה לאחות את הקרעים ולגלות את פניה המתעצבים מחדש לנוכח ההעדר.
השיר "שלושים יום" מהווה הד לשיר "אני מדברת אליך", גם בכך שהוא מעלה את תחושת המתח שבמודעות הנשית הכפולה של האישה הכותבת, ובזהותה האוטונומית של הדוברת השירית המביעה את עצמה מתוך עולמה הנשי ומחוץ לו בו-זמנית. מודעות זו באה לביטוי באמצעות ניכוס הסיפור המקראי של יוסף ואשת פוטיפר, אולי גם בשל זהות השמות – יוסף שם בעלה המת. כהן (1996) מגדירה קריאה מחודשת של טקסט קאנוני גברי ("שפת אב") לצורך ביטוי נשי אותנטי כ"ניכוס" שפת אב". אמצעי זה הוא ממאפייני המסורת הנשית ומבטא את הקיום הנשי האוטונומי בשני העולמות בו זמנית.
ניכוס הסיפור המקראי נעשה תוך פירוקו ובנייתו מחדש. ביטויים כמו "להיות עמי / לשכב אצלי" ("לשכב אצלה להיות עמה" [בראשית, ל"ט, י']; "לשכב עמו", בראשית [ל"ט, י"ד]), "בגדך בידי" ("עזב בגדו בידה" [בראשית, ל"ט, י"ב, י"ג]), "הבור / אליו הושלכת" ("וישליכו אֹתו הבֹּרה" [בראשית, ל"ז, כ"ד]), "כתונת פסים" ("ועשה לו כתנת פסים" [בראשית, ל"ג, ג']), משולבים בשיר ומאזכרים את הטקסט הקאנוני (הביטוי "כאשר אהבת" הוא ניכוס הביטויים "כאשר אהבתי" [בראשית, כ"ז, ד'], "כאשר אהֵב" [בראשית, כ"ז, ט', י"ד], המאזכרים את פרשת ברכת יעקב וגניבת הבכורה [פרשה זו נחשבת על פי פרוש מסורתי עממי לחטאו של יעקב עליו נענש בסכסוך שבין בניו שהוביל למכירת יוסף בנו האהוב, ולסיפור בת פוטיפר], הביטוי "ללא מבט לאחור" – הוא איזכור לסיפור אשת לוט "ותבט אשתו מאחריו" [בראשית, י"ט, כ"ו).
הטקסט המנוכס מהווה גם דרך להמשיך את האמירה הארס-פואטית שהביעה המשוררת בשיר "אני מדברת אליך", ולומר כי היא לא רק "מדברת" בשפה הנשית השולית "מתחתית השיר / כמו שטיח", אלא גם "קוראת" בשפה הגברית, ופונה אל הגבר גם בשפת אב, המשמשת אותה לצרכיה ולביטוי עולמה האותנטי. גם באמצעות השפה הקאנונית היא מבטאת את הצורך שלה ביחסים כחוויה מכוננת בגיבוש זהותה כאישה וכמשוררת. פירוקו ובנייתו מחדש של הטקסט המקראי מבטאת אפוא את עולמה הנשי ותפיסותיה המיגדריות המגולמות במונח "רוויזיה", שטבעה ריץ' (Rich, 1971).
הסיפור מובא מנקודת מבטה של אשת פוטיפר, הדמות הנשית השולית והשלילית של הסיפור המקראי. השיר הופך את לשון התיאור המקראית בגוף שלישי, לתיאור בגוף ראשון, באופן ההופך את הסיפור של אשת פוטיפר לסיפור אישי של הדוברת. הסיפור המקראי מוצג כסיפור ארוטי, ואילו ניכוסו בשיר, מדגיש ראייה נשית (מנוגדת לגברית), להגדרת יחסים זוגיים, ראייה המרחיבה את היחסים הזוגיים מעבר לאירוטיקה ולמיניות, ברוח פרשנותו של רש"י, המדגיש את הקשר הריגשי-רוחני יותר מן האירוטי ("לשכב אצלה. אפילו בלא תשמיש: להיות עמה. לעולם הבא" [רש"י, בראשית, ל"ט, י']). השיר מעלה את חווית האישה כדמות נטושה ודחויה, המחפשת יחסים וקשר אך לשווא – באופן המעורר אמפתיה והזדהות מצד הקורא – בשונה מהסיפור התנ"כי. שחם (2001), מציינת כי דמויות מהמיתולוגיה הקדומה הופכות באמצעות רוויזיה וניכוס מדמות פוטנטית לאישה נבגדת, באופן המציג את נקודת מבטה של האישה בסיפור, ולא את נקודת המבט הגברית – המקור לתיאורים הקאנוניים. כך גם עיצוב של אשת פוטיפר בשירה של חוה פנחס-כהן. זאת ועוד, ניכוס הסיפור המקראי שוזר בטקסט הקאנוני ביטויים בשפה יומיומית כמו "שהוצאתי מהארון", "גופיות לבנות", "תחתוני כֻּתנה", "כביסה", המייצגים את "עלילת הבית" הנשית השולית. ניכוס הטקסט הקאנוני מאפשר לדוברת השירית לערער עליו, ולהשמיע את הקול שהתרבות ההגמונית בחרה להשתיק, את דחייתה של האישה וחייה בחברה הפטריארכלית ואת כמיהתה הקיומית ליחסים וקשר.
שני השירים מייצגים אפוא דרך נשית לגיבוש הזהות האישית והפואטית, תוך פנייה אל דמות בן-זוג כשהוא נוכח ובהעדרו. הם מתארים ומעצבים את הכמיהה ליחסים וקירבה, המגדירים זהות אוטונומית בגבולות העצמי והאחר בו-זמנית, ואת התחום הבין-אישי, כתשתית המרכזית לעיצוב ההגדרה העצמית וביטוי לזהותה האוטונומית – של האישה הכותבת. השירים מעמידים במרכזם את סוגיית הקשר המילולי: הדיאלוג והשפה, דיבור והקשבה, תוך איזכור של דימויי תרבות וניכוס טקסט קאנוני על פי המסורת הנשית – כל אלה מציינים את העובדה שצמד שירים זה קושר את סוגיית היחסים והקשר לזהותה של האישה הכותבת, וכי הם מתייחסים למגדר כמעצב את זהות האישה בהקשר היצירתי-תרבותי.
מקורות
אסטס, ק.פ. (1992). רצות עם זאבים. תרגום: עדי גינצבורג-הירש (1997). מודן, תל-אביב.
כהן, ט. (1996). "בתוך התרבות ומחוצה לה". בתוך ז. שמיר (עורכת). סדן, מחקרים בספרות עברית, כרך ב'. אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, עמ' 69-110.
פנחס-כהן, ח. (2001). "פרשת 'תזריע'. כי היא כמו הארץ". בתוך נ. רוטנברג (עורך). פותחים שבוע. ידיעות אחרונות, ספרי חמד, מכון ון ליר בירושלים, עמ' 289-302.
שחם, ח. (2001). נשים ומסכות מאשת לוט עד סינדרלה. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.
Abel, E., Hirsch, M. & Longard, E. (1983). "Introduction". In E. Abel, M. Hirsch & E. Longard (Eds.) The Voyage In: Fiction of Female Development. The University Press of New-England, Hanover and London, pp. 3-19.
Chodorow, N.J. (1978). The Reproduction of Mothering. University of California Press, Berkeley.
Gardiner, K.J. (1982). "On Female Identity and Writing by Women". In E. Abel (Ed.) Writing and Sexual Difference. The University of Chicago Press, pp. 177-191.
Gilbert, S.M. & Gubar, S. (1979s). The Madwoman in the Attic: The Woman Writer and Nineteenth Century Literary Imagination. Yale University Press, New Haven.
Josselson, R. (1992). The Space Between Us: Exploring the Dimensions of Human Relationships. Jossey-Bass, San Francisco.
Rich, A. (1971). "When We Dead Awaken: Writing as Re-Vision". In A. Rich (Ed.) On Lies, Secrets and Silence. W.W. Norton & Company, New York, pp. 33-49.
Showalter, E. (1985c). "Feminist Criticism in the Wilderness". In E. Showalter (Ed.) The New Feminist Criticism. Panteon Books, New York, pp. 243-266.