אני האישה בעלת הקרחת

בחירתו של אימרה קרטש שלא להביא ילדים לעולם לאחר השואה עומדת על חוסר המוכנות להמשיך את האשמה.
נותרה רק האפשרות להמשיך ולחפור בעט הכדורי

חוה פנחס כהן

לעילוי נשמת ג'ני לבלניצולה,
לוחמת וחוקרת גדולה
שאין מי שיאמר אחריה קדיש

בספר הצנוע 'קדיש לילד שלא נולד' מאת אימרה קרטש (תרגום: איתמר יעוז-קסט, 2002), נתקלתי בדוכן ספרים, במקרה. לא ידעתי על קיומו של הספר או של התרגום לפני כן, וגם לא ראיתי עליו ביקורות ולא הודעות על יציאתו לאור. אבל קראתי את המסה, הווידוי או המאמר, או איך שאקרא ליצירה הזו ששינתה את חיי. היצירה הווידויית הזאת הבהירה לי לראשונה את מה שנעלם מעיני, מה שאין ביכולתי לגעת בו, מאחר שזכיתי להיוולד בארץ ישראל ובמדינת ישראל, עשר שנים לאחר השואה ושבע או שמונה שנים לאחר עליית הוריי לארץ. גדלתי לתוך זהות ישראלית ויהודית ברורה ונטולת ספק, אבל גם לתוך תחושה עיקשת ומתמשכת שיש חידה גדולה המרחפת מעל הקיום והזהות שלי כפרט וכחלק מדור ראשון בארץ להורים שבאו מ"שם".

קבר בתוך העננים

שמה של היצירה משך את עיני בעוצמת הפרדוקס שלו: "קדיש/ לילד שלא נולד". קדיש הוא התפילה היהודית המפורסמת ביותר, תפילה שהיא חלק מהתפילה בציבור. עיקרו של הקדיש הוא הלל ובקשה בארמית להתגדלות ולהתגלות קדושתו של א-להים בעולם. על פי המקובלים הקדיש מעלה את התפילה בשלביה השונים לדרגות קדושה שונות. במהלך הדורות נקשר שמה של תפילת הקדיש עם מנהגי אבלות ותפילה אחר לכתו של נפטר, תפילה הנאמרת על ידי בניו. אמירת קדיש בסמיכות לפטירה של אדם מוסברת בכמה טעמים, שהעיקריים שבהם הם תפילה לעילוי נשמת הנפטר והגברת קידוש שמו של הבורא כנגד החידלון של המוות.

אם הקדיש מתקשר בקונוטציה התרבותית כתפילת בן על אביו לאחר מותו, או כל תפילה אחר מת (אב על בנו), הפרדוקס רק גדל, אך כאשר מסתבר שהעילה לכתיבת המסה הווידויית היא שאלה שנשאל קרטש בעניין בחירתו לא להביא ילד לעולם, התמיהה רק גדלה.

המסה נפתחת בציטוט מתוך פוגת המוות של המשורר פול צלאן: "משכו אפלה כינורכם אז תמריאו כעשן אל הרוח/ אז בעבים לכם קבר יהיה שם רחב היצוע". הפואמה "פוגת המוות" יצרה את מושג הקבר בעננים. לא עוד טבע האנוש שהוא חי וכאשר מגיע יום מותו הוא חוזר אל אבותיו, הוא נקבר באדמה, אל תוך בור, מרחב מוגדר ועל פי מידותיו, אלא: הקבר בעננים. היפוכה של אדמה והיפוכו של מצב מוגדר שיש לו יד, מצבה ושם.

שני היוצרים הגדולים האלה, קרטש וצלאן, עברו את השואה במחנות, בזוועה, איבדו את משפחתם ושרדו. שניהם עשו בחירה שאני מתקשה להבין, אבל סקרנית מאוד לגבי המניעים שלה. צלאן בחר להמשיך לכתוב בשפה הגרמנית, השפה ששלחה אותו ואת משפחתו למוות, ואילו קרטש בחר להמשיך את חייו בברלין, בירת גרמניה שהייתה גם בירת הרייך השלישי.

איך ניתן להסביר זאת? האם יש הסבר?

זה מה שאירע ברגע שהד"ר אובלאת פצה סוף סוף את פיו והשמיע שבזמן שהוא אומר כי הינו מרגיש כמעשה – החמצה כל מה שקרה איתו, ליתר דיוק: כל מה שקרה איתו, אין הוא מתכוון לנושא של המשכיות, כלומר לנושא מופשט למדי שיש בו משם נחמה. כי הרי הוא ממילא – והאמת היא שהוא לא מילא – את תפקידו האישי והעל-אישי עלי-אדמות. דהיינו, את תפקיד ההישרדות על דרך הפרייה והרבייה באמצעות הבאת צאצאים לעולם (קדיש לילד שלא נולד, עמ' 13-12).

לאחר שד"ר אובלאת מתוודה על פחדיו מפני הזִקנה ומפני הסתיידות רגשית אומר קרטש את עמדתו שנשמעת כתשובה לא מספקת בהחלט:

אולי משום כך אני מוסיף ואומר, אך לא באוזני איש הפילוסופיה כי אם ביני לבין עצמי בלבד, כי אין צורך לפחד מפני הסתיידות רגשית, אלא צריך לדעת לקבל אותה, ואולי אפילו לברך עליה בתור יד מושטת לעזרתנו: יד המסייעת לנו, ללא ספק, כדי להגיע אל הבור (עמ 13).

מאוחר יותר הוא מדבר על לילה מכונן שעבר עליו, והביא אותו "להצטללות הראייה, ליתר דיוק: בדרכו הארוכה-ארוכה של החיסול העצמי הנעשה מתוך מודעות, בבחינת חפירה ראשונה במסגרת הפעולה של כריית קבר, אותו קבר – וכעת ברור מעל כל ספק – שאני מכין לעצמי בתוך העננים" (עמ 17).

המסה יוצרת חיבור מרתק בין המבט הילדי, זיכרונותיו של ילד המזהה את שונותו, שונות של ילד יהודי, עם מבטו של אדם בוגר, מפוכח, ששרד את השואה, שראה איך נכרים קברים בעננים.

ילד יהודי תמיד אשם

בתמונה ראשונה בספר קרטש מספר על בוקר אחד שבו פתח בחוסר זהירות את חדר השינה וראה שם לרוב פלצותו "אישה קירחת ולבושה בחלוק אדום". לקח זמן עד שהבין הילד שהאישה בעלת הקרחת היא הדודה שלו, שבדרך כלל הוא מכיר אותה עם שיער מדובלל, שיער חום הנוטה לג'ינג'י. "הדודה קרובת המשפחה כאילו הפשיטה אותי באמצעות ראשה המבריק, שהיה דומה לראשים של בובות אימום בחלונות ראווה. היא עוררה בי מחשבות ודמיונות על אודות אישה גדולה ונואפת – לסירוגין" (עמ 23). הילד קרטש התחלחל והזדעזע עד עמקי נשמתו. הזעזוע הזה הוביל אותו לתובנה ולהגדרה עצמית של הילד. אביו מסביר לו את סיבת הקרחת ומאותו רגע עולמו הפנימי של הילד מפנים, מכניס לזיכרון ומעלה את הארוע המכונן הזה ברגע שהוא עושה את חשבון הנפש.

עמדתי רק על העובדתיות המסתורית וקשת הפיענוח, על העובדות כפשוטן, בשעה שהסביר לי כי בני משפחתה של הדודה הם פוילישיות הנוהגות לגלח את ראשן מסיבות דתיות וכי הן חובשות פאה (הנקראת גם קפלט) במקום פאר ראשן שהוסר. לאחר מכן כשנעשה יותר ויותר חשוב עצם היותי יהודי, דהיינו גם אני יהודי, וכשהתחוור לאט לאט שמצב זה, בדרך כלל, גורר בעקבותיו עונש מוות – קרוב לוודאי בגלל העובדה הבלתי נתפסת והמוזרה הזאת (והכוונה כמובן לעובדת היותי יהודי), התחלתי לראות את המצב באור שונה קמעה, באור מוכר יותר, לפתע תפסתי מי אני: אני האישה בעלת הקרחת הלבושה חלוק אדום (עמ 24).

הגדרת הזהות העצמית באמצעות תמונה מהזיכרון של הילד, תמונה של אישה קירחת בחלוק אדום, הופכת בדרכו של אימרה קרטש להגדרת זהות ולמטפורה פיוטית להגדרה של מה שהוא בלתי אפשרי להגדרה, לאותה שאלה של "מהו יהודי" ומדוע היות יהודי נושאת בעקבותיה עונש מוות. בהמשך יתאר קרטש שכילד למשפחה יהודית מתבוללת בבודפשט הוא לא ידע אז מה משמעות המושג "יהודי", אבל ידע והרגיש שכילד יהודי מצבו הקבוע הוא שהוא "אשם". ילד יהודי הוא תמיד אשם, יאמר בפשטות, בתחושה קיומית ובסיסית, ולכן אין לשאול מדוע אוספים את כל הילדים היהודים, מעלים אותם לאוטובוס ושולחים אותם למחנה מחוץ לעיר. ילד יהודי נולד בהרגשה קיומית שהוא אשם.

כילידת הארץ, תחושה זו אינה מוכרת לי, היא אינה חלק מהגדרת הזהות שלי. הקריאה בטקסט מפורש המתאר את התחושה הבסיסית של ילד כ"אשם" הייתה לי סוג של הארה והבנה לסיפורים מקריים ששמעתי בבית. הניסוח הפשוט והפרדוכסלי הזה הטיל אור על אפלה שהרגשתי ולא ידעתי כצברית דור ראשון.

היות יהודייה הייתה לי מקור לזהות וגאווה, מקור למחקר על עברי ועברו של העם היהודי. אבל תחושה זו מוכרת לי דווקא כישראלית. עם חלוף השנים, נדמה לי שישראל בין האומות ,היא הדודה בעלת הקרחת עם החלוק האדום. מדינה שונה ומשונה בין העמים, שזהו אתגר של מדינות אחרות לגזור עליה עונש מוות. מדינה שאינה ככל המדינות, כי חיים בה יהודים. מדינה יהודית זו יצירה שאין להבין אותה כמו שאין להבין את הקרחת של הדודה עם החלוק האדום.

כינור באוזני המוות

מטפורה שנייה שמרתקת אותי היא הדרך שבה קרטש יוצר קשר ישיר בין הכתיבה, שהיא סוג של חפירה, סוג של בחירה בחיים, לבין חפירת הקברים בשמים. בחירה בחיים היא גם בחירה בנגיעה קבועה במוות. כי אין דרך לגעת בחיים לאחר אושוויץ, אלא דרך נגיעה במוות.

"רק באופן כזה נודעה משמעות לחיי חסרי המשמעות, ואפילו לשאלה אם להמשיך את מה שהתחלתי בו, כלומר להמשיךzלחיות ולכתוב. שניהם יחד או כל אחד לחוד? היינו הך. הלא העט-הכדורי הוא את החפירה שלי ואפילו שאני מביט קדימה אני רואה רק אחורנית, ואם עיני קופאות אל מול הנייר – רק העבר מופיע לעיניי" (עמ 32).

אימרה קרטש לא מרפה וממשיך להגדיר את המציאות האבסורדית שבה הוא חי. מושגי יסוד בחיי אדם, "עבר", "הווה" ו"עתיד", נראים כבלתי מתפקדים בחיים שלאחר אושוויץ. כל מצב של המשך החיים הוא גם מצב של נסיגה אחורה אל העבר, אל מציאות (ואולי זו אינה מציאות) שלא ניתנת לתיאור מילולי או ספרותי, ולפיכך יש להמשיך ולחפור בעט הכדורי ולספר את הזמן האבוד, את הימים שאין להבינם.

יש להניח שאמנים, או אנשים שעיקר חייהם היא הכתיבה, ימצאו הרבה מן המשותף בהגדרה מהי כתיבה. אבל קרטש מציע הגדרה ייחודית לו, שקשה לי לראותה כמטפורה משותפת אלא מבחינת שורשי התנועה האנושית. הוא מתאר את אופן הכתיבה שלו בדירתו:

מדי פעם אני מרים את מבטי בתוך האוויר המתבהק ונושא עיני אל העננים, מקום שאני כורה לי קבר באמצעות העט הכדורי שלי, כורה וחופר בחריצות בדומה לאסיר העובד עבודת-כפייה, ואשר קוראים לו יום יום בקולות שריקה כדי שיתייצב לעבודתו המפרכת וינעץ עמוק יותר, עמוק יותר, את האת ואת המעדר באדמה, וכדי שישמיע נגינות אפלות ומתוקות של כינור באוזני המוות (עמ' 34).

כשאני מרימה עיניי לעננים, איני רואה קברים (אולי, כשנסעתי לפולין ולבי התחמץ למראה היערות הירוקים מדי ליד בירקנאו, ואז הרמתי עיניי לעננים והרגשתי שהיו כאן אנשים, יהודים כמוני, שלא היה להם לאן לברוח והושלכו לביצות או עלו בארובות לשמיים). בדרך כלל אני רואה בהם תקווה לגשם. בריזה ים תיכונית, תנועה של רוח מהים ליבשה. כמו הבוקר בו אני כותבת ומחלון ביתי מערבה ניתן לראות חומת עננים אפורים מעל קו האופק. אני, כמו רבים אחרים, נושאת תפילה לגשם הבא מן העננים. גשם שירווה את האדמה ואת הצמחים ויוריד את המועקה והחרדה למים החסרים ולכנרת המתייבשת. עננים אפורים וכבדים בעולמי הארצישראלי, הימתיכוני, זו ברכה.

אימרה קרטש שולח מבט לעננים של אירופה, וקושר את כריית הקבר בעננים (ואין להבין מטפורה זו בתרבות המערבית, מהמחצית השנייה של המאה העשרים ואילך, אלא בהקשר של ארובות הזוועה במחנות) עם תהליך הכתיבה העקבי והעיקש שלו. תהליך הכתיבה דומה בעיניו לעבודת אסיר הכפייה הכורה קברים על פי פקודה. שתי המלאכות נעשות מתוך כפייה. זו כפייה חיצונית וזו כפייה פנימית.

אני מתקשה לקבל את המחצית האירופית של המשוואה, אבל מקבלת את המחצית השנייה שיש משהו בכתיבה העקבית שמונע מדחף לא מוסבר, כמו אדם תחת כפייה פנימית. זו נעיצה עיקשת לעומק הנשמה, "כדי שישמיע נגינות אפלות ומתוקות של כינור באוזני המוות". האם לא כל יצירה אמנותית היא סוג של נגינה אפלה ומתוקה של כינור מול המוות? האם אין בכל יצירה אמנותית התמודדות אבסורדית עם המוות הידוע מראש? לדעתי, כן. גם אני בשעות הכתיבה שלי מרגישה שאני מנהלת דיאלוג בלתי אפשרי ושאינו שווה בכוחו מול המוות. אבל אני עושה זאת מכוחו של העט הכדורי שלי, או מקלדת המחשב שלי.

אולם מצד שני, ברור שמתקיים כאן דיאלוג סמוי עם פול צלאן שם ניגנו יהודים לגרמנים מתוך השפלה ועליבות אל מיטב היצירות האירופאיות במציאות של מחנות מוות: "הוא קורא ליהודיו בשריקה חִפרו קבר בתוך האדמה/ הוא פוקד עלינו נגנו למחול עכשיו". ובבית החמישי: "הוא קורא המתיקו נגן את המוות המוות הוא רב-אמן מגרמניה/ הוא קורא האפילו נגן בכינור ועלו כעשן לרקיע/ אז יהיה לכם קבר בענן שם לא שוכבים בצפיפות" (תרגום: מנפרד וינקלר)

האשמה העולמית

ובכן, פול צלאן מזהה את המוות עם גרמניה בצורה מפורשת. קרטש מתבסס על זהות זאת וממשיך אותה. הוא כותב מול המוות, כלומר מול ה"גרמניות". מצד אחד הוא הרפה מהמשכיות אנושית. אין לו ילד שיאמר אחריו קדיש. מצד החיים והחיוניות הוא קיבל על עצמו את תמונת האבסורד שהציגו לו גרמניה והגרמנים וויתר על ההולדה ועל ההמשכיות של ה"אשם" הנצחי של אירופה ואולי של העולם כולו. מאידך, אותו מקור שדחף להפסקת המשכיות החיים, הוא שדוחף ליצירה, לכתיבה, להשמיע "נגינות אפלות ומתוקות" לפני גרמניה. ולפעמים אפילו בשפה הגרמנית.

צלאן וקרטש בדרכם הבלתי מתפשרת מנסחים את המציאות החדשה שאינה עונה לשום חוקי מציאות קודמים. החיים, הכתיבה, השפה, שאלות ההולדה, היצר, הזהות. הכול מקבל תפנית שההסבר לה אינו עומד בחוקי המציאות אלא ב"חוקי" האין-מציאות. ורק החפירה בעט הכדורי מסייעת לארגן את הדברים מחדש לכלל ניסוח. אין לי אלא להודות לצלאן ולקרטש, ואולי גם לפרימו לוי ואחרים כמוהם, להמשיג את המקום הפרדוקסלי שבו אנו, היהודים, מצויים לאחר אושוויץ . אני, שחווה את הבחירה של הורי ורבים כמותם לבנות בית ליהודים, מתקשה להבין את המשכיות היהודים תחת השמיים האירופיים שבה קבורים יהודים בבורות ללא יד ושם או  בעננים.