אליהו סידי

גדעון עפרת בעבודת המחקר והאוצרות המתמידות שלו, הולך ומגדיר הולך ומסובב ומרחיב את ההגדרה של מהי אומנות יהודית, מהי אומנות ישראלית. גם כאשר אינו מגדיר, עפרת , לכל הפחות, מציג את השאלות הנכונת.

בקטלוג החדש, המלווה את התערוכה החדשה של אליהו סידי (מבחינתי, זהו שם חדש ועולם דימויים חדש שנכנס אל עולמי). מציג עפרת את האמן אליהו סידי, על עבודותיו, אבל חשוב מזה, הוא מציג אותו על רקע תופעה של אומנות יהודית-ישראלית מתמשכת. תופעה מוכרת שהודחקה לעורף התודעה האומנותית ולא נלקחה בחשבון על ידי מובילי האומנות הישראלית הפורמלית . הם לא "ספרו" את האמנים האלה.

"אמן נאיבי?אמן עכשווי?אין כל סתירות בין התארים הללו. כי בציורו היהודי ממשיך סידי בדרכו המתוחכמת והמקורית, כזו המודעת היטב למקומה ולזמנה, מסורת מפוארת של תחביר אומנותי ארצישראלי-יהודי (יוצריו שומרי מצוות כולם), בעלי שורשים עממיים ואף נאיביים, ואשר התמקם בין צפת וירושלים מאז שלהי המא ה ה-19." עמ 9 .

בהמשך, כותב עפרת "ציוריו ה"יהודיים" של סידי עונים למרבית מרכיבי התחביר של המסורת הנדונה". עפרת, ממסגר את המילה יהודיים במרכאות. המרכאות מעידות, על כך שהתאור של הציור, יש בו אי השלמה דקה עם ההגדרה.

עפרת קושר את אליהו סידי למסורת הציור הנאיבי, הארץ ישראלי, שיש לו צורת ביטוי הניתנת לתאור והגדרה והוא מביא את מקדימיו של סידי למסורת  יוסף גייגר הצפתי ומשה בן יצחק מזרחי (שאה), ושלום מושקוביץ' המכונה ה"זייגערמאכער" מצפת, כולם אנשים שומרי מצוות  שאמצו צורת ביטוי שמקורותיה במיניאטורות ובשטיחים פרסיים  ומאומנות יהודית עממית במזרח אירופה. ייצוגים דתיים המעוצבים באופן דקורטיבי, בשילוב אותיות בודדות וטכסט  ובצורה דו ממדית, שטוחה ובאופן תיאור נרטיבי של שורה אחר שורה. הדמויות מעוצבות באופן דקורטיבי וסטריאוטיפי. דמויות שטוחות ובדרך כלל בפרופיל.

המאפיין הראשון והדומיננטי של העבודות של סידי (וקודמיו) שהן קשורות באופן ישיר עם עולם הטכסטים היהודיים, מקבלות ממנו השראה ומגיבות באופן פרשני-אישי על הטכסט.

הקטלוג של אליהו סידי מציג עולם עשיר ביותר בדימויים חזותיים ובצבעוניות מרתקת. הוא יוצר גלריית דמויות מיתית שהן בבחינת ה"גיבורים" של הטכסט ושל הציור . אלא, שסידי , בהבדל מקודמיו, חש כנראה מספיק משוחרר והוא משלב בין מסורת הציור הנוקשה והמחויבת לציור שיש בו חופש פרשני, אנאכרוניזם של זמנים וחוש הומור דק.   

בציור מתוך "מחזור שיר השירים" הנושא את הכותרת:"שיר השירים אשר לשלמה" מחולק הדף לשלוש רצועות וניתן לקרוא את ההתרחשות מימין לשמאל. בחלק הימני, נראה הזוג, שלמה המלך ואהובתו כשהם נוסעים מחובקים במכונית קטנה ואדומה. בחלק השני של הרצועה נראה שלמה, מעוצב כסטריאוטיפ של גבר בעל זקן (כמו כל דמויותיו של סידי) כשהוא נשען על זרועו ומבטו לאחור ועל אמת ידו, יושבת ציפור (עורב?) בעלת כתר. ברצועה השניה, שבראשה הפסוק: ישקני מנשיקות פיה כי טובים דודיך מיין לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך" וחוזר אותו זוג, הוא בפרופיל מזוקן וברט על ראשו והיא בפרופיל ושפתיה אדומות ושערה, צהוב כבלונד, שמלתה ירוקה ושדיה כשני משולשים . בדימוי הימני מודגשות השפתיים והנשיקות שעל זקנו ולשמאלם מצויר בקבוק יין שכתוב עליו "קברנה סוביניון" ובזוג השמאלי במקום הנשיקה האדומה, מופיע בקבוק בושם "שאנל 5" האמור לסמל את הריח הטוב של האוהב. "על כן עלמות אהבוך" מתורגם על ידי שורה של שלוש נשים העומדת אחר גבו. החיבור בין המיתי לבין ה"מותג" העכשווי, מעורר צחוק.ברצועה השלישית מופיע הפסוק: " משכני אחריך ונרוצה הביאני המלך חדריו נגיל ונשמחה בך, נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך" . ומימין נראים הגבר (אותו גבר עם זקן וכובע מצחיה)  והאישה בשער הבלונד והשמלה הירוקה, בכניסתם ל"ארמון" לפני שעור של "באקינגהם פלאס". ובחלון המקביל, נראה האיש העומד ופניו משמאל לימין, וארבע נשים קטנות ממנו, העומדות תחת השלט "אוקספורד סטריט" מגישות לו בקבוק יין קידוש. תיארתי אחת התמונות של מחזור שיר השירים  (1998). המושג "יין" מקבל אצלו קונקרטיזציה של צורה ומותג ידוע וטעם מוכר. והמושג "ארמון" הקשור בתודעתנו עם שלמה המלך וארמונו הקדום, מקבל הקשר עכשווי של מלכות בת זמננו באנגליה . נוצרת הזרה שמעוררת את ההומור.

בצורים הוא יוצר הקשרים בין ספר יצירה לשוק "מחנה יהודה" , ובשיר השירים, יופי קולנוע סמדר מירושלים, כמקום מפגש לאוהבים.

בעיני, מצא חן במיוחד העובדה שסידי שומר על מעמד המילה והטכסט הן כלשונן, והן כאלמנט צורני אסתטי בתוך הקשר ויזואלי, אך, מוסיף מימד נוסף, מלבד ההקסמות מהמילים של "שיר השירים" או ספר "יצירה" הוא דורש את הטכסט באופן ויזואלי, ובאופן מילולי.

כך הציור "מתוך ספר היצירה" בעמ 34, כאשר הטכסט המרכזי הוא: "עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע כמלת הלשון וכמילת העור" . סידי, פירש זאת באמצעות דמות מיתית גדולת מימדים הפורשת ידיה ואצבעותיה חמש כנגד חמש ופניה עגולים ועין אחת במרכזן גופה קצר ורגליה על בסיס הדף ובתוך אחת מהן מצוייר ירח כחול מואנש בפנים וברגל הימנית עיגול צהוב המסמל את השמש והוא חסר האנשה. ו"לשון" היא הלשון שבפה יוצאת אדומה וגדולה החוצה. כלומר פירוש מילולי למושג "לשון" שיכול להתקבל גם כ"שפה". ומתוך הגוף הקצר של הדמות, יוצא איבר מין זיכרי גדל מימדים שבקצהו "מלה אדומה". וכך המושג "ברית מלה" מקבל ויזואליזציה ומתקשר גם ל "לשון" ול "מילה". אותה לשון מופיעה גם בציור בע"מ 35 , שגם הוא "מתוך ספר היצירה" אלא שכאן מופיע ראש של גבר עם כובע ובתוך הכובע מופיע הטכסט: " עשרים ושתיים  אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים וחוזר הגלגל פנים ואחור וזהו סימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למעלה מנגע" . פני האיש סכמטיים וסימטריים פניו מאורכות ואוזניו פתוחות ואדומות. בתוך כל אחד מאישוניו המספר 231 ובתיתורת כובעו השחור המלה "ענג" ובלשונו השמוטה מפיו והיא אדומה כלשון בציור הקודם מופיעה המלה "נגע". חילופי האותיות שבין "ענג" ל"נגע" שמצביעים על שתי אפשרויות הבאות מאותו מקום ומאותו שורש, מקבלות את פרשנותו של סידי, שיש בה אמירה על המקום האינטלקטואלי של העונג והמקום הארוטי של הנגע. "אין בטובה למעלה מענג" מוצב בראשו של הראש "ואין כרעה למטה מנגע" מוצב בלשון. בתחתית הפנים.

הבאתי את הדוגמאות כדי לטעום את היחס החדש שרוקם סידי בציוריו, בין הממד המיתי הטעון, המאיים, לבין נקודת המבט שהוא בוחר, שהיא מאד עכשווית ובלתי תמימה אך, אולי מיתממת, כאשר השימוש בז'אנר הלא-מרכזי מבחינה אומנותית מאפשר מפגש של זמנים תרבויות מהסוג של ציור נאיבי, מסורתי, בהקשר של מקורות טכסטואליים יהודיים עם, תודעה מודרנית , שיש בה הומור ואירוניה ויוצרת שפה ויזואלית שיש בה סינתזה חדשה.  

חשיבותה של התערוכה ושל הקטלוג המלווה אותה ושיישאר אחריה, שהוא מכניס ל"שיח" האומנות הישראלית את ה"אומנות היהודית" זו היונקת ממקורות טכסטואליים יהודיים שעד כה לא היתה להם מסורת ויזואלית (כמו ספר היצירה, ספר הבהיר, פרקים מהגמרא או המשנה) , כיון שלא נכללו בתרבות הנוצרית ולא היו בהכרח חלק מהריטואלים של בית הכנסת. גדעון עפרת נכנס להגדרות של מהי "אמנות יהודית" בתוך החוויה האמנותית הישראלית ונוגע באחד משוליה הבלתי מדוברים עד כה.