הקו המפריד בין העולם האמיתי לעולם החלומות הוא דק מאוד. רוב האנשים אפילו לא שמים לב לזה; הם חיים על פי השעון הפנימי שלהם: כאשר הם פוקחים את עיניהם, הם ערים, כאשר הם סוגרים אותן, זה הזמן לחלומות. זה אומר שכל אחד מאיתנו, ברגע שאנו נרדמים, אנחנו חולמים כל הזמן, אך רק חלק מאיתנו זוכרים את החלומות, בעוד שאחרים שוכחים אותם עוד לפני שהם פוקחים את עיניהם. נאמר גם שהאלוהים, כאשר הוא חש צורך לדבר עם מישהו הוא מדבר עם האדם הזה בחלומותיו. לו אלוהים היה מופיע לפניו, הוא היה נשרף נוכח יופיו ובהירותו.
בכל זאת, בני אדם צריכים להיות זהירים גם בזמן החלימה. יש אנשים החולמים חלומות ארוכים ועמוקים ונודדים כה רחוק, עד שאינם מסוגלים לחזור בזמן. אחר כך, הם כורעים ליד הקו המפריד, שמצדו האחד הוא נראה כמו קיר ענק. הם מחכים לידו עד שתיפתח הדלת לעולם האמיתי וייווצר מעבר אל הצד השני. אבל כאשר הם חוזרים אל העולם, הם מבינים שדבר אינו עוד כפי שהיה בעבר. אולי משום כך, יש להביא מדבריה של סוזן זונטאג, שאינה מבקשת מהחלומות שלה לפרש את החיים שלה, אלא מהחיים שלה – לפרש את החלומות שלה.
שפינוזה חשב שחלומות הם אמונות טפלות, אבסורדיות, שנולדו מתוך פחד. אדגר אלן פו טען כי כל מה שאנחנו רואים זה רק חלום נחלם בתוך חלום אחר. מאות שנים לפני כן, צ'ואנג טסה מת מבלי שידע אם היה איש שחולם שהוא פרפר, או פרפר החולם שהוא איש, החולם שהוא פרפר. באשר לי, כשהייתי ילד, פחדתי מהאפשרות שאני רק דימוי בחלום של מישהו אחר, וחששתי שמא יתעורר החולם האלמוני ויביא את חיי לְקִצָּם. בכל פעם שנשמע רעש חזק נבהלתי. גופי התקשה לחלוטין ולא העזתי למצמץ; חיכיתי לסוף.
עד היום איני בטוח שהחשש שלי היה מוצדק, ולפעמים, למקרה, אני הולך סביב על קצות האצבעות, ואני לא בטוח באיזה צד אני, אם בעולם האמיתי או בעולם החלומות. אולי זו הסיבה שאני מאמין בשקט, בסתר, שעכשיו אני יודע שאין חולמים וגם לא מי שחלמו, וכי כל אחד מאיתנו הוא החלום עצמו ואף אחד אחר לא יכול לחלום אותו, מלבד אמנים. אמנים הם היחידים שיכולים לחצות את הקו הדק המפריד בין המציאות לחלומות, לבקר את הישנים בשנתם ולאחר מכן, לספר לאלה הערים – במילים או בתמונות, באמצעות צלילים או קולות – על מה שלמדו בעולם שמאחורי העפעפיים הסגורים. לו לא היו אמנים, היינו כנראה חיים בעולם חסר ממדים, כמו צללים שחולמים על צללים אחרים. הודות לאמנים, העולם מוצג לנו בשלמותו, ובמלאותו. ייתכן, שללא התערבות האמנים, לא היינו מבחינים בו. במילים אחרות, לולא האמנים, צעיפים רבים היו מפרידים בינינו לבין העולם. והיה אז כמעט בלתי אפשרי לחצות את הקו שבין המציאות לחלומות, משום שהקו עצמו היה לא ברור ולא מתפענח.
בתלמוד נאמר שחלום שאינו מפורש כמוהו כאיגרת שלא נקראה. במילים אחרות, אמנים, במיוחד אמנים חזותיים שאינם מוגבלים במילים, מאפשרים לנו קריאה של מכתבים שנשארו חבויים בקמרונות מוחנו, שכמעט אינם נגישים. האמנים מציירים את חלומותיהם, והציורים שלהם, כמו חלונות, פותחים מעברים שדרכם אנחנו נכנסים אל עצמנו, ומגלים את פניו האמיתיים של העולם. אנחנו העולם, העולם הוא חלום, החלום הוא תמונה, התמונה היא אנחנו. המעגל הושלם. אנחנו צריכים רק לעמוד מול הציור ולהתחיל לחלום.
תרגמה מאנגלית, חוה פנחס כהן
